ביקורת ספרותית על לבד בתיאטרון המוות מאת טרי הייז

---

האנושות, כך נראה, אוהבת מאוד גיבורי על.
סרטי גיבורי העל בפריחה מטורפת בשנים האחרונות, וסדרות הטלויזיה לא מפגרות אחריהם.
וגם ספרות הפנטזיה תורמת את חלקה בהמצאת כוחות על שונים ומשונים (פרטים אצל ברנדון סנדרסון).
די ברור למה.
פנטזיה, אסקפיזם. מישהו גדול וחזק שיבוא ויסדר בשבילנו הכל.
ובתווך, צומח לו תת הז'אנר של גיבורי העל האנושיים לכאורה.
רשמית, אין להם שום כוח על. הם נולדו בכור הארץ, לא בקריפטון. הם רואים, שומעים וחשים בדיוק כמונו...
רק יותר.
תמיד היה משהו מדמות גיבור העל בדמות הבלש, אני מניחה. שרלוק הולמס רואה בדיוק מה שאנחנו רואים, רק שהוא מסוגל להסיק מכך מסקנות שאנחנו לא מסוגלים להסיק.
הדור הבא של החוקרים/סוכנים/בלשים הוא כבר הרבה יותר מזה.
ג'יימס בונד, ג'ק ריצ'ר, הגיבורים של קלייב קאסלר, של טום קלנסי, האיש משומקום (תסלחו לי ששכחתי את שמו, הוא היה כל כך גנרי), ובל נשכח את אחד מאבות הז'אנר, אליסטר מקלין. הם מבריקים - שרלוק הולמס יכול ללמוד מהם משהו על הסקת מסקנות, הם מוסריים, הם חזקים ומסוקסים, נפצעים שוב ושוב, קופאים בשלג שמצליף על פניהם כשהם צועדים ברגל בערבות הקרח, נמסים בחום כשהם קופצים על גגות רכבת לוהטים, אבל ממשיכים עם סכין בין השיניים עד שהאיש הרע ימות.
גיבורי על או לא גיבורי על?
והעיקר - אסקפיזם, יש?
יש.
לחבורה המכובדת הזו (או לפחות, מכובדת בחלקה) מצטרף גם גיבור הספר "לבד בתיאטרון המוות" שהומלץ פה שוב ושוב עד שכבר לא היה אפשר להתעלם ממנו וטוב שכך.
שעות של מתח, שנוצר ע"י העלילה עצמה וע"י הטרמות קטנות שמזכירות לנו כל הזמן מה עוד אנחנו לא יודעים, כיף, אסקפיזם והומור יבש, לא מהסוג שגורם לך לצחוק בקול באמצע הקריאה (אבל מי לעזאזל רוצה צחוק כזה באמצע ספר מתח?) אלא כזה שעוזר לך להחליק בגרון את העלילה ה-בסופו של דבר-מופרכת על צירופי המקרים הבלתי אפשריים שבה, ומציל את הספר מכובד ראש ורצינות שהיו הופכים אותו מכיף צרוף לקצת מגוחך.
יש ימים שלא צריך יותר מזה.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על לבד בתיאטרון המוות