ביקורת ספרותית על מכוות האור מאת אהרן אפלפלד
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 1 בינואר, 2018
ע"י כרמליטה


ספר משובח וחשוב.

הגיעה עת וידוי.
למרות העניין הרב שיש לי בכל הקשור בשואה, ועל אף שקראתי ספרי פרוזה ועיון רבים בנושא, מאפלפלד קראתי אך מעט. מדוע? אין לי תירוץ טוב. אולי בגלל שבעבר נקרה בדרכי ספר מהפחות מוצלחים שלו. מי יודע?
עכשיו כל זה הולך להשתנות. התרועות מגיעות לספרו "מכוות האור". למרבה הפלא אני הראשונה שסוקרת את הספר ב"סימניה", אם כי הוא זכה כאן לציון גבוה 4.7.

כשנתקלתי בשם הספר, האסוציאציה הראשונה היתה דווקא לראשוני הציירים הארצישראליים שהגיעו מחו"ל. רבים מהם הוקסמו מהאור בארץ לעומת אפרוריות השמים של אירופה.

מהותו של ספר זה שונה לחלוטין. הספר, אודות המפגש בין נערים ניצולי השואה לבין הוותיקים בארץ, הוא כתב אשמה רווי כעס סמוי. האור הארצישראלי – גם כתופעה פיסית וגם כמטאפורה – לא רק שיזף את עורם של המספר וחבריו, אלא הותיר צריבה או כוויה (מכווה) גם בנפשותיהם.
"האור הזה מטריף את דעתי. תנו לי מעט צל ואני מוכר לכם את הנאותי" (עמ' 40).

קבוצת הנערים שעברו את השואה, הובאה ע"י עליית הנוער לארץ לחוות הכשרה חקלאית.
הם הגיעו מן הגולה אחרי שאיבדו את הוריהם ואת נוף ילדותם. נפשותיהם של כולם היו פצועות, כל אחד בדרכו הוא.

בחווה הם אמורים לעבור "חינוך מחדש" ע"י אנשי החווה - "הוריהם" החדשים.
כאן מנסים להוציאם מ"חושך" ל"אור". לעקור מהם את הגלות, את האחרוּת ואת "הרוע" – שרק הוא לטענת הוותיקים איפשר לנערים לשרוד. כאן מנסים לחנכם להיות עברים ישראליים עמלים ויעילים, אנשי אדמה שזופים וחסונים ולא סוחרים ערמומיים או אנשים פסיביים (כדימוי ליהודי הגולה). אפלפלד מביא זאת לידי אבסורד כשהוא מספר על נער גמד שאנשי החווה מצפים שבארץ עוד יגדל. הנער הגמד מסמל גם את התנשאותם של הוותיקים והחברה החדשה שיצרו על העולים ותרבותם ואת היחס המנמיך כלפיהם.

נכון, הם אינם נערים קלים. לעיתים פורצת מאחדים מהם אלימות חבויה , ובאופן לגמרי טבעי בגיל הזה ההורמונים משתוללים, אבל הם הרי גוזלים פצועים שנותקו מהקן בטרם הזמן ונושאים בליבותיהם מטען כבד. את כל זה בעלי התפקידים בחווה אינם רואים ואינם מבינים. אמנם מושגים כמו "לעבד את הטראומה" לא היו קיימים אז, אך עדיין ההתייחסות אל הנערים היא מאד פונקציונלית, קרה, אכזרית ונטולת כל חמלה. אין שמץ של רגישות לתחושותיהם האישיות של נערים מורכבים אלו. יש לא מעט אימה בחיים באווירה כזאת.

הנערים עצמם, מתקשים להטמיע את הערכים החדשים שמנסים להקנות להם, בין משום שאינם מסוגלים להינתק מן העבר ובין משום אינם רוצים בכך. אמנם ישנו נער אחד, ינקו, שמרבה להתאמן ורוצה להיות איש צבא, אבל רוב הנערים ממשיכים להרגיש ניכור וזרות, כמו בלום למשל שחש צורך להתפלל והולך אל הסוחרים בעיר הקרובה (להתפלל וסוחרים – דימויים לגולה מול חילוניות ועבודת אדמה הארצישראלים-ציוניים).

התחושה הנוצרת היא של קצר מוחלט בתקשורת בין הוותיקים לנערים העולים. הוותיקים עיוורים כלפי הנערים, ואילו האחרונים חירשים לדברי הוותיקים.

אולי כ"נקמה" על עיוורנם וכדי להדגיש את התייחסותם הפונקציונלית, אפלפלד לא נותן שמות לאנשי החווה. הם נקראים בתפקידם: "אם הבית", "עוזרת הטבחית", "השומרים" ו"הרווקה" – כינויה של המנהלת. רק כשמופיע סדק קל באטימותם של אחדים מהם, כאשר מסתבר להם שבני משפחתם ניספו בשואה והם נפתחים מעט לנערים, רק אז מזכיר אותם הסופר בשמותיהם.

השואה אינה מתוארת בספר, אך מבצבצת כל הזמן בין השורות. סמוי הוא גם כעסו של אפלפלד, שיש בספר לא מעט מקורותיו שלו כנער פליט שואה. אך הכעס הזה מתפרץ דווקא בזכות הגחכה, פרודיה וסרקזם.

הספר השאיר אותי עם תחושות מועקה ואי נוחות רבה.
הוא עורר בי שוב שאלות הנוגעות לקיבוץ הגלויות ולכור ההיתוך.
אין ספק שהכוונות היו טובות, אך האטימות והעוול שליוו את התהליך הזה כל כך כואבים וחלקם לא התפוגג עד היום.

הספר הזה הינו ספר מחאה על קליטתם של יוצאי השואה, מחאה שתמיד רק נלחשה ולא הובעה בקול גדול. לכן ראוי שייקרא על ידי כל אחד מבני הארץ הזאת ויותר מכל על ידי שרת התרבות.

****************************************
אהרן אפלפלד נפטר שלושה ימים אחרי כתיבת סקירה זו.
יהי זיכרו ברוך!





28 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
זה שאין לנקוב בשמו (לפני שנה ו-5 חודשים)
לא קראתי אף ספר שלו, אם כי אני זוכר שקראנו סיפור שלו שנקרא "סיפור אהבה" בשיעור סיפרות, ואהבתי מאוד את הסיפור הזה. היה בו משהו מאוד מלנכולי.
בכל מקרה, יהיה זכרו ברוך.
מחשבות (לפני שנה ו-5 חודשים)
צער רב הצטערתי לשמוע על מותו של אדם גדול זה.
בת-יה (לפני שנה ו-5 חודשים)
אורי רעננה, צר לי אבל אי אפשר להשוות בין הפקת לקחים צבאיים ללקחים אצל אזרחים.
הצבא בנוי שרשרת פיקוד וכללים נוקשים. אי אפשר לסרב פקודה, אלא אם מתחשק לך לשבת בכלא, וזה מחייב את החייל לפעול גם בניגוד לרצונו. יש מעט מאוד פקודות שהם 'בלתי חוקיות בעליל'. וזה דרכו וגם טיבו של הצבא, ואם הוא לא היה מתנהל כך זה לא היה צבא. בהתייחס לכך אם מפקדים טעו הם צריכים לעמוד לדין.
לא כך בחברה האזרחית. בתקופת העליה היו, למשל, חילוקי דעות הרסניים בין השומר הצעיר לנוער העובד (או מפ"ם ומפא"י). רבים אנשי המריבה שמכים על חטא בנושא זה עד היום. אבל איזה לקחים אפשר ללמוד מזה היום? שאסור לריב. יפה. הלוואי שכולם יפסיקו לריב. איזה עולם יפה יהיה לנו בלי מריבות -:)
אורי רעננה (לפני שנה ו-5 חודשים)
ליעל וכרמליטה, יש אצלינו נטיה "מיוחדת", להכות על חטא על.. הכתף של השכן, וזה רע.
מאידך, יש נורמות אוניברסליות ויהודיות שצריך לציית להן.
במשפט קסטנר , שטבע ברעש של צדדים פוליטיים, עלו גם שאלות אמיתיות.
למשל , תמיר הוכיח, לדעתי, כי גם לפי הנורמות היהודיות והאוניברסליות, קסטנר חטא,( איני רוצה להשתמש במילה חריפה יותר), במניעת מידע מהקהילה שלו על ההשמדה . ה"חטא" השני שלו הוא התקשטות בנוצות הצלה מזוייפות.
איני מדבר על עדות לטובת קורט בכר, אחד מ"מארגני" ההשמדה בתום המלחמה. זה דבר שלא ישכח ולא יסלח.
מה שעשה בית המשפט העליון בעירעור, היה מריחה קולוסאלית.
אורי מילשטיין מראה כי "רוח הפלמ"ח" , של "חברה יהיה בסדר", נמשכה גם במלחמות לבנון(ראו : שליחת טנק בטמטום ובלי שכל לתוך מארב מוקשים ו 4 קורבנות של איוולת, או "קרב הסלוקי" עם כמה עשרות קורבנות, כדי שתתקבל "תמונת ניצחון".
הדבר הזה שב ונשנה במלחמת לבנון השניה. כדאי לקרוא את ספרו של אליישיב שמשי בנושא.
האשמה היותר חריפה היא, כי גם במלחמת השיחרור ואילך, נוצר מימסד שסיסמתו העיקרית היא "ליכוד שורות" כדי לשמור על ההגמוניה, ולו גם במחיר פתיחות ונורמות פיקוד וניהול לקויות, שמשמעותן היא קרבנות שוא.
הוא מראה כי כבר במלחמת השיחרור היו כאלו שהתריעו על כך , כמו מרקוס סטון ולסקוב, יוצאי הצבא הבריטי והאמריקאי, ונדחו.
האם לדעתכן, "פרשת הרפז" אינה קו ישיר ל "רוח הפלמ"ח".
ומה עם ה"אזהרות" האחרונות של שר ביטחון, רמטכ"ל וראש ממשלה לשעבר( אותו אדם) לאי ציות לדרג המדיני?
זה לדעתכם יכול להיות בארה"ב?
כרמליטה (לפני שנה ו-5 חודשים)
אורי ויעל - מסכימה עם שניכם.
שיפוט העבר לפי ערכי ההווה - לא.
הפקת לקחים - כן!
yaelhar (לפני שנה ו-5 חודשים)
אורי רעננה - הערתי לא כוונה נגד "ללמוד ולבחון" התנהגות ויחס (שזה חשוב בעיני)
אלא לשיפוט של מה שהיה אז בנורמות ותובנות של היום. כי נורמות, אג'נדות, רעיונות ואפילו שפה השתנו מאד, ומה שידעו אז שונה ממה שיודעים היום.
"מכוות אש" אכן נוצרו ונמשכו גם לדורות הבאים - לא רק בנושא הזה. אבל אני לא חושבת שהריפוי הוא דווקא "הודאה" בדיעבד של מי שעשו את השגיאות (שרובם כבר אינם פה, נראה לי) או הצהרות כלשהן.

הניסיון מלמד שהתנצלויות בדיעבד של מי שלא חטא שוות כקליפת השום,
כרמליטה (לפני שנה ו-5 חודשים)
מקדישה סקירה זאת לזכרו של אהרן אפלפלד שנפטר הלילה.
עם לכתו כבה הלפיד הספרותי של כתיבה לאורך שנים רבות על תקופת השואה ע"י ניצול שואה.
אין כבר למי להעביר את הלפיד.

יהי זכרו ברוך

אפרתי (לפני שנה ו-5 חודשים)
אפלפלד נפטר, יהי זכרו ברוך. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5066208,00.html#autoplay
אורי רעננה (לפני שנה ו-5 חודשים)
לבתיה ויעל הר, לא רק שאפשר אלא חובה ללמוד ולבחון את ההתנהגויות והיחס בתקופות קודמות לכל מני קבוצות אוכלוסיה.
חלק מהתנהגויות אלו יצרו מכוות אש גם בדור שאחריו, ונדרש תהליך תיקון, פסיכולוגי והכרתי כדי לסגור מעגל.
מאידך, איני חסיד של "ועדות חקירה ממלכתיות" לנושאים אלו, אלא של תהליך בירור אמיתי ואפילו נוקב, שבו אנשים וקבוצות מוכנים להודות בשגיאות, ולהבין משמעות מעשיהם.
תהליך כזה מייצר לקחים להווה ואולי אפילו מביא רעיונות לתיקון מסלול עכשווי.
לדוגמה: סדרת הכתבות והמחקרים המעמיקים של אורי מילשטיין, על הצבאיות היום כתולדה של מלחמת השיחרור.
הייתי לוקח את סיפורו של קסטנר ובוחן אותו מהשאלה, מנהיגות ואתיקה בתנאים קשים.
אני יכול להביא לדוגמה את התנהגות חיל האוויר מול הירוקים. בחיל האויר יש תחקיר אמיתי, כי ההתעלמות ומריחה של שגיאה , יכול לעלות בחיי אדם בהמשך.
בחיל היבשה מריחת הטיח מתחילה לעיתים כבר בתהליך הקרבות . ראו למשל הסיפור וההתנהגות של מפקדים, או מפקד ספציפי , בקרב "סולטאן יעקוב".
בחיל האוויר, טייס או משתתף יודע כי לא יתלו אותו אם תתגלה "פשלה", ובלבד שאינה פלילית. לעיתים ההיפך, יש תהליך שיקום כדי להחזיר אותו אדם לתפקידו. מאידך, מורשת גורודיש וישראל טל אומרת כי צריך ,גולגלות" בכל תחקיר.
דרך אגב לזה קוראים היסטוריה.
אפשר להשוות את זה לסיפור שחוזר במשפחה מכל סוג שהוא, עצוב, שמח כואב או אחר.
הסיפור והדיון, שלפעמים יכול לשגע אחרים כי הוא חוזר על עצמו, הוא תהליך "שיוף" ו"ליטוש" של הארוע.
רץ (לפני שנה ו-5 חודשים)
ביקורת טובה ומעניינת על היסטוריה הכל כך בעייתית - המפגש בין יוצאי שואה לילדי הארץ.
בת-יה (לפני שנה ו-5 חודשים)
כרמליטה, קראתי את מה שכתבת, כולל ההפניה, ואני יכולה להבטיח לך שגם ישראלי מרמת-גן, למשל, לא היה יכול להיקלט באותה תקופה בקיבוץ של השומר הצעיר. אנשי הקיבוצים הללו הסתכלו על כל מי שלא היה שייך לאידיאולוגיה שלהם עם אף מורם. מאוד מורם. ולדעתי על האף המורם הזה מלינה רגב, כי ההיקף של האף הזה היה גדול בהרבה מההיקף של קבוצות הנערים.

כרמליטה (לפני שנה ו-5 חודשים)
בתיה - הכל בסדר- אין צורך לבקש סליחה.

מפנה אותך לתגובתי "בענין שרת התרבות" כולל קריאת הקישור שצרפתי, כמו גם לתשובתי ליעל. הן מבהירות מדוע הפנייה אינה תמוהה.

נכון שהיו נערים שרצו לברוח מהגלות ולהשתלב בארץ. חלקם עלו טרם השואה והדמות האולטימטיבית ביניהם היא דן בן אמוץ שעלה ב38'. אחרים שעברו את השואה, וניסו גם הם להשתלב, אפילו נלחמו במלחמת העצמאות - עדיין לא התקבלו ע"י חלק מהממסד ורבים מהוותיקים. (שוב ראי הקישור שהוספתי).
סקאוט (לפני שנה ו-5 חודשים)
כרמליטה- התקנות כנגד הצגות ביידיש יצאו בארץ בגלל שהוחלט שמכיוון שזו מדינת היהודים, השפה השלטת תהיה עברית, לא? ואת כל כך צודקת! כעת אני נזכרת שהוא מקדיש מחשבה על נושא זה בתוך ספרו. ספר מעולה.
סקאוט (לפני שנה ו-5 חודשים)
נעמי- אני מסכימה עם כרמליטה. המשפט הזה הוא מזעזע אבל נכון מאוד. תקופת השואה זו תקופה נוראית שגרמה לילדים ונערים רבים להתנהג בניגוד לאידיאלוגיה שדבקו בה.
כרמליטה (לפני שנה ו-5 חודשים)
נעמי - גם פרימו לוי בספרו "הזהו אדם" מזכיר שהטענה הזו פשתה אצל אנשים מסוימים.
הרוע - הכוונה להתרופפות המוסר כדי לשרוד, למשל לגנוב אוכל משכניך בצריף וכד'.
סוג של "רק החזקים שורדים".

אכן כואב, מי אנחנו שנשפוט את הניצולים...
בת-יה (לפני שנה ו-5 חודשים)
כרמליטה, מבקשת סליחה, אך הפניה שלך לשרת התרבות קצת תמוהה, כי הספר עצמו מתאר שתי קבוצות של אשכנזים, האחת קובעת והשניה תלויה בראשונה.
ככלל, כמו שכתבה לך yaelhar, אי אפשר לשפוט היום את ההתנהלות שהיתה בתקופת קום המדינה. מה גם שהנערים עצמם לא היו מקשה אחת, היו מהם שרצו לברוח מהגלות ועשו ככל יכולתם כדי להשתלב בארץ מתוך הבנה, והיו אלה שלא יכלו להשתחרר ממה שעבר עליהם.
ודרך אגב, חלק מה"נערים" האלה השתלב מצויין, עד כדי ניהול המדינה בכל מיני רבדים.
נעמי (לפני שנה ו-5 חודשים)
"לעקור מהם את..."הרוע" - שרק הוא לטענת הוותיקים איפשר לנערים לשרוד."
זה חדש לי. ואוו. כואב מאד.
כרמליטה (לפני שנה ו-5 חודשים)
תודה יעל. מסכימה איתך לחלוטין שאין לשפוט את העבר לפי הערכים והנורמות של היום, וגם לא עשיתי זאת.
מול עיני הקולטים הותיקים עמדה מטרה נעלה של יצירת חברה חדשה בעלת מאפיינים שונים מאלו שהיו בגולה והיא שעיצבה את דרכי ההתנהלות והתיחסותם לעולים מכל הגלויות.
שוב שאלתי את עצמי האם היתה דרך אחרת לגבש את החברה החדשה וליצור את כור ההיתוך. איני יודעת, אבל ייתכן שהיה ניתן לגלות מידת מה של הבנה ואמפתיה כלפי העולים החדשים ופליטי השואה.

לכן בצד אי השיפוט, אפשר להבין גם את הכאב שנצרב בליבותיהם של העולים כולם ובלב פליטי השואה.




כרמליטה (לפני שנה ו-5 חודשים)
בעניין שרת התרבות.
אני יודעת שהיא עסוקה ומצידי שעוזריה יקראו ויגישו לה דף עבודה.
איני מתכחשת לרגע לאפליה שננקטה כלפי הספרדים (כך כינו אותם) בשנים שאחרי קום המדינה, ואותה זועקת השרה. יחד עם זאת בתחומים רבים גם העולים האשכנזים, עם דגש על פליטי השואה, זכו לאותו יחס אטום ומתנשא מצד הממסד והישוב הוותיק.
הזכרתי כבר בסקירה אחרת את התקנה שאסרה על קיום הצגות באידיש. מחוויותיו האישיות של אפלפלד כפי שמתוארות בספר הזה אנחנו למדים על היחס הקשה לנערים יוצאי שואה ולעולמם מבית. במידה מסוימת אפשר לראות בספר זה את תאומו האשכנזי של "תרנגול כפרות" מאת אלי עמיר.
היחס המזלזל כלפי יוצאי השואה חילחל גם לציבור (זוכרים את הכינוי "סבונים"?). כדאי שתציצו גם בכתבה שבלינק: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/875/097.html

המסקנה היא שבתחומים רבים, בדגש על חינוך תרבות ודת, לא היתה כאן אפליה מכוונת כלפי הספרדים בלבד, אלא מדיניות ואידיאולוגיה שנועדה לעצב את כל העולים כ"ישראליים" ולא כבני הגלויות מהם התקבצו. נראה לי שהשרה אינה מודעת לכך ומן הראוי שתדע ותפנים.

אירית (לפני שנה ו-5 חודשים)
יופי של ביקורת,
ואפלפלד הוא הסופר המועדף עלי,
קראתי כמעט את כל מה שכתב!
יום נפלא .
לי יניני (לפני שנה ו-5 חודשים)
ביקורת נהדרת. את הנוכחי לא קראתי עדיין
מסמר עקרב (לפני שנה ו-5 חודשים)
ביקורת מצוינת.
אפלפלד כותב נהדר, לדעתי, וספריו הטובים ביותר לטעמי הם אלו המוקדמים.
מחשבות (לפני שנה ו-5 חודשים)
חני, קראתי למעלה משלושים ספרים שלו. אחד לא אהבתי, האחרון, ואחד נטשתי.
כרמליטה (לפני שנה ו-5 חודשים)
מחשבות - ומה התשובה?
לא אהבת?
מחשבות (לפני שנה ו-5 חודשים)
שאלה טובה למה אין סקירה. לאחר בדיקה ארוכה התברר, שזה אחד הספרים של אפלפלד שפשוט נטשתי באמצע.
כרמליטה (לפני שנה ו-5 חודשים)
מחשבות - אני יודעת ולכן גם תמהה מדוע לא כתבת סקירה ולא דרגת את הספר.
כרמליטה (לפני שנה ו-5 חודשים)
תודה סקאוט. החלק הראשון של הסברך לגבי הכינויים ואי-השמות תואם גם את מחשבותיי בנושא.
הבנתי גם את חלקו השני של ההסבר. אני יכולה לומר שאנשי החווה התייחסו לנערים הללו כגוף אחד שיש לעצבו בדמותם, אבל לטעמי עצם הקישור למספרים על היד לוקח את הדברים רחוק מדי. מצד שני באחת ההטפות לנערים נאמר להם ש"העבודה מטהרת", מה שעורר בי קונוטציות נוראיות.
yaelhar (לפני שנה ו-5 חודשים)
ביקורת מעניינת.
אני חושבת שאי אפשר לדון היום, בגישתנו העכשווית, את ההתנהלות שהיתה אז. דברים רבים השתנו מאז (כולל אג'נדה), ולבקר את הגישה שרווחה אז נראה, איכשהו, חוכמה בדיעבד.
חני (לפני שנה ו-5 חודשים)
מחשבות אך לא אהבת הכל אצלו! כרמליטה לא בכל יום ולא בכל שעה אפשר לדבר שוב על...אבל מדי פעם זה אפשרי אצלי.
לפעמים התחושות קשות מדי.
סקאוט (לפני שנה ו-5 חודשים)
כנראה שלא כל חברי הכנסת הם כמו שמעון פרס שהיה קורא שני ספרים ביום. ( איך הוא עשה זאת, נשגב מבינתי) ולא הבנתי מה הקשר של שרת התרבות. בגלל שהיא לא קראה את צ׳כוב?
אפרתי (לפני שנה ו-5 חודשים)
אני יכולה לחתום על זה שגברת רגב לא קוראת ספרות וכך גם 115 חברי כנסת נוספים. אולי 4 קוראים והן בטח נשים.
אנקה (לפני שנה ו-5 חודשים)
סקירה מעולה, כרמליטה. בנוגע לחומר הקריאה המומלץ לשרת התרבות, אני מסופקת אם היא קוראת ספרות יפה בכלל.
לא שאני רומזת משהו לגביה אבל מעט מאוד מבין הפוליטיקאים המסתובבים היום בממשלה או בכנסת טורחים להרחיב את אופקיהם בקריאת ספרות.
מחשבות (לפני שנה ו-5 חודשים)
אני קורא כל דבר שאפלפלד כותב וקראתי הכל.
סקאוט (לפני שנה ו-5 חודשים)
ביקורת מצוינת לספר מסקרן! הייתה לי חוויה לא נעימה עם ספר של אפלפלד ובעקבותיו חדלתי מלקרוא ספרי מבוגרים פרי עטו. אבל ספר זה נשמע ייחודי שנוגע בסוגייה לא קלה. [אני מודעת לעובדה שאפלפד מרבה לכתוב על השואה, אבל כאן נראה שהוא מתמקד בפן אחר שלה]

זה נוראי. במקום לחבק את השונות של הנערים האלה, להבינם ולהכיל את אופיים, אנשי החווה עושים בדיוק ההפך. מוקיעים את שונותם.כך לפחות הבנתי מהביקורת.

ויש לי הצעה ללמה הסופר בחר לא לציין את שמם הפרטי של אנשי החווה, אולי הם לא היו ראויים לכך? אולי אי ציון השם הפרטי מעיד על חוסר קרבה בינם לבין הנערים? ורק כאשר נוצרת קרבה, הסופר מסיר את לוט הערפל וגורם גם לנו לחוש הזדהות. כי שם פרטי הוא דבר מאוד קריטי, הוא הופך את האדם לאדם פרטי ולא קולטיבי, פומבי. על ידי הסרת שמותיהם הפרטיים הסופר מוחק מהם את זהותם האישית? כי התואר "אם הבית" וכדומה זה מאוד פומבי ומאוד..קר ומנוכר.

מה גם, שכאשר רשמת על נושא זה שקשור לאי מתן שם לצוות, זה גרם לי לחשוב על היהודים והמספר על זרועם, שהנאצים לא ראו ביהודים בני אדם אלא מספר. אולי זה מעין היפוך תפקידים? אני לא יודעת כיצד להסביר את הנקודה כראוי..מקווה שהבנת לכוונתי.






©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ