יש משהו מרתק ומושך ברעיון הכללי הזה: אדם שנמחק לו הזכרון.
אדם שנמחק לו חלק מהזכרון.
מי אנחנו, בעצם, ללא הזכרונות שלנו? מה חלק מהותי מהאישיות שלנו ומה תולדת החוויות שחווינו?
אין כמו אובדן זיכרון כדי לברר את השאלה הזאת.
איך נתייחס לעצמנו, האם נרגיש זרים בגופנו, אם חלקים מהזיכרון שלנו ימחקו?
כולנו חיים די סבבה בלי לזכור את השנתיים הראשונות לחיינו...
אבל מצטמררים מהמחשבה לאבד את הזכרונות של השנתיים האחרונות שעברו עלינו.
אין לנו בעיה עם זה שאין לנו שום זיכרון של איך למדנו את השפה שבה אנחנו משתמשים...
אבל המחשבה שאהיה מסוגלת, נגיד, לתכנת בלי לזכור איך למדתי את זה היא די... קריפית.
אליס, גיבורת הספר, שכחה עשר שנים מחייה.
לא יכולתי שלא לחשוב על עצמי.
נניח שהייתי שוכחת את עשר השנים האחרונות...
ההלם הכי גדול הוא כמובן הילדים.
לפני עשר שנים הייתי אמא לתינוק. אין לי באמת יכולת לדמיין מה היה קורה אם הייתי קמה בבוקר במחשבה שאני אמא לתינוק... ומגלה שאני בעצם אמא לארבעה.
יש לי היום לא מעט חברים שלא הכרתי לפני עשר שנים, המשפחה גדלה והיה יכול להיות די מוזר לא להכיר את הגיס והאחיינים שלי. ואיך הייתי מגיבה לגילוי שסבתא נפטרה?
אבל אני נשואה לאותו אדם שהייתי נשואה לו לפני עשר שנים, ועובדת באותו מקום עבודה, גם אם בתפקיד שונה.
בסך הכל, אני חושבת שהייתי די מרוצה מרוב ההתפתחויות שחלו בחיים שלי לו אלו היו נוחתות עלי באופן פתאומי, בבת אחת. רק איך לעזאזל מסתגלים אליהן?
איך נכנסים לתפקיד של מי שאני היום, כשתודעתית אני אני של לפני עשר שנים?
אפילו אצלי, שלא היו זעזועים גדולים מדי בחיי בעשר השנים האחרונות, מדובר בעניין מורכב.
מורכב... אבל לא חומר שכותבים עליו ספרים, בטח לא מהז'אנר של הספר הזה.
בשביל ליצור עניין, החיים של אליס היו צריכים לעבור הרבה זעזועים בעשר השנים האחרונות.
מאשה צעירה ומאוהבת, בהריון הראשון שלה, היא הפכה לאמא לשלושה, בתהליך גירושין מכוער, מרוחקת מאחותה שפעם היתה אשת סודה. מאשה רגועה וביישנית היא הפכה לאמא פעילה בכל הועדים והפעילויות, נוקשה, מכורה לכושר ועסוקה-עסוקה-עסוקה.
בחלקים מסויימים של הספר, עושה רושם שאליס עברה ממש השתלת אישיות בשנים האלו.
יש שמץ של סיפור בלשי, בסיפור הזה של אליס, כשהיא מנסה לגלות ולהבין מה מה התרחש בחייה, והסובבים אותה לא ממהרים להעניק לה מידע. סקרנות ומתח שמשאירים את הקורא דבוק לספר מנסה לפענח יחד איתה.
והפתרונות?
הם יהיו די קלישאתיים.
באופן כללי, מדובר בספר שלא מהסס להשתמש בקלישאות הכי שחוקות, במניפולציות הרגשיות הכי טריויאליות...
אבל הוא עושה את זה טוב.
"מה שאליס שכחה" הוא שם דו משמעי.
כי אליס שכחה עשר שנים בחייה, אבל השכחה הזו עוזרת לה לגלות דווקא את הדברים אותם שכחה במהלך אותן עשר שנים. כי במהלך אותן עשר שנים היא שכחה את האהבה שהיתה בינה לבין בעלה, את ההתרגשות לפני ההריון הראשון, את הבישנות והרוגע שהיו לה קודם.
והחויה של אובדן הזכרון מעניקה לה הזדמנות חדשה לבחון את חייה ולבחור מחדש.
האובדן הזה מעניק לה את האפשרות להסתכל על עשר השנים האלו כעל יחידה אחת ולהבין את התהליכים שעברו עליה ועל בעלה, שהפכו אותה לאמא שהיא ואת חיי הנישואים שלהם למה שהם.
בתחילת הספר הוא עצבן אותי.
היתה לי תחושה של קומדיה רומנטית, עם כל הדמויות המוקצנות האופייניות - אמא של אליס שמגיעה לבקר אותה, ולמרות שהיא יודעת שלאליס נמחקו עשר שנים מהזיכרון היא לא מאמינה שאליס שכחה את הופעת ריקוד הסלסה שלה! באמת אליס, את עצמך אמרת שהיא היתה בלתי נשכחת! ושכחת גם את הילדים שלך? לא יכול להיות, אמא אף פעם לא שוכחת את הילדים שלה... (היא רק מתנהגת אליהם בחוסר רגישות קיצוני, מסתבר).
החברה של אליס שמבינה שאליס חושבת שהיא בת 29 (מה שהיה נכון לפני עשר שנים) ושהיא עובדת במקום העבודה בו עבדה לפני עשר שנים ושהיא בהריון (מה שגם היה נכון לפני עשר שנים) -
ומשום מה היא חושבת שאליס באמת בהריון, כי אליס הרי אמרה שהיא בהריון.
כאילו, כל כך קשה לעשות את החשבון?
אליס עצמה שמחליטה לא לספר שהיא עדיין לא זוכרת את עשר השנים האחרונות ולהעמיד פנים שהיא נזכרה.
באמת אליס??
את הולכת לשחק תפקיד של אמא לשלושה ילדים, כשאת לא זוכרת מי הם, איפה הם לומדים, מי החברים שלהם, מה הם עושים בשעות הפנאי, מה הם אוהבים בסנדויץ'?
אבל ככל שהמשכתי לקרוא נשאבתי לסיפור, כן, עם כל הקיטש והקלישאות.
וכשהילדים של אליס גילו שהיא לא זוכרת אותם, וכשאליס ניסתה לדבר עם בעלה, הכמעט גרוש שלה, כמו פעם ולהבין מה לעזאזל קרה ביניהם בעשר השנים האחרונות... בכיתי בלי חשבון.
שתי עלילות משנה יש בספר הזה.
האחת - של סבתה של אליס, העוברת לגור בדיור מוגן, והיא שמאלצית וצפויה וחיננית בה במידה.
השניה - של אחותה הגדולה של אליס, שהיא ובעלה אינם מצליחים להביא ילדים לעולם. היא כתובה באופן מרגש ונוגע ללב, וקלישאתי לא פחות. כן.
כאמור, הרבה קלישאות יש בספר הזה.
הדרמה הזוגית של אליס וניק היא הכי קלישאתית וצפויה, שלא לומר סטריאוטיפית ומיושנת. הגבר שמשקיע רק בקריירה, האשה שמשתלטת על תחום הבית והילדים ולא נותנת לבעלה דריסת רגל. שאלת הביצה והתרנגולת, האם הוא משקיע בקריירה כי היא לא נותנת לו דריסת רגל, או שהיא לא נותנת לו דריסת רגל כי הוא כל היום בעבודה ואין לו מושג מה קורה בבית?
אבל ליאן מוריארטי מתארת אותן ברגישות ובהומור. והרגע שבו אליס נזכרת פתאום בכל מיני אפיזודות שניק תיאר לה כרגעי שבירה בחיי הנישואים שלהם, אפיזודות שמזוית הראיה שלו היו אשמת אליס, ופתאום בזכרונות שלה הן מקבלות זוית ראיה אחרת לגמרי, מוצדקת לא פחות, הוא רגע חזק.
שוב, למרות הטריויאליות שבשתי זויות הראיה האלו.
זו לא ספרות גדולה.
זה ספר קליל, עם מסרים צפויים וקלישאתיים... ובז'אנר הזה, הוא עושה עבודה מצויינת.
