ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שישי, 29 ביולי, 2022
ע"י michal_84
ע"י michal_84
קצת התלבטתי כאן, לגבי כמה כוכבים לתת לספר הזה. הוא גרם לי לחייך אבל הוא בכל זאת לא מגיע לשלושה...
זהו סיפורה של אליס, שיום אחד נופלת בחדר הכושר, מקבלת מכה רצינית בראש ומאבדת את הזכרון מעשר השנים האחרונות בחייה. לאט לאט אנו נחשפים לנשים החשובות בחייה שמנסות להזכיר, או להפך, לא להזכיר, לאליס את כל מה שעבר עליה בעשור האחרון.
אז למה רק שניים בכל זאת?
משהו בו לא עבד לי. זה הספר הראשון של מוריארטי שאני קוראת (ראיתי בעבר את העונה הראשונה של "שקרים קטנים גדולים", ולא ידעתי שהיא מבוססת על ספר, אבל התחושה שהיתה לי בסיום היתה אותה התחושה פחות או יותר). מוריארטי כותבת אחלה. נהניתי מהכתיבה, אבל הדמויות הרגישו לי נורא חד-ממדיות. כל דמות, אפילו אליס, שעליה הסיפור, היתה נורא דיכוטומית בעבר היא היתה רק תמימה, טמבלית, שמנמנה, היום היא רק לחוצה, כועסת, רזה...אין גם וגם ובכלל יש התייחסות מאוד ברורה בספר כאל "רזה זה טוב, שמן זה לא טוב". הפריע לי מאוד, מודה. יש אפילו שורה בספר שלא יוצאת לי מהראש, כשאליס פוגשת את ילדיה (אותם היא לא מזהה) היא מתייחסת לבתה הבוכה בצורה הבאה "היא לא היתה יפה כמו אוליביה (הבת הקטנה), היא היתה שמנמנה" זה צרם לי מאוד!
בכלל, יש המון התעסקות בספר סביב המראה החיצוני. אליס, שהיא בת 39, אבל בעצם בטוחה שהיא בת 29, מזועזעת מכמה שכולם סביבה הזדקנו. ממש מתייחסת לכך בסלידה. אני כותבת את הביקורת הזו ממרומי 38 שנות חיי, ולא יודעת, אני לא מרגישה כמו זקנה מקומטת. אולי הסופרת ניסתה להדגיש את ההלם של אליס, הרי ברור שיש הבדל, ברור לי גם, שגם אני נראיתי שונה לפני עשור, ובטח זה הלם לגלות פנים שונות אך עדיין מוכרות במראה ולא כשרואים את השינויים בהדרגה באופן יומיומי, אבל עדיין- היתה בספר הגזמה, כאילו שגיל 40 זה הסוף. אגב, הבנתי שעובדים עכשיו על גירסה לקולנוע. מי הולכת לשחק את אליס? ובכן- ג'ניפר אניסטון... המממ... אמנם הגברת המנותחת נראית נהדר לגילה, אבל 39?! נו ברצינות! בדקתי: הסופרת היתה בת 42 כשהספר יצא לאור. ככה היא הרגישה בזמן הכתיבה? כמו זקנה מקומטת? עצוב לי בשבילה, בחיי!
אם לסכם את זה: היתה המון התעסקות בנראות של הגוף ופחות בשינויים של האופי. וחבל.
דבר נוסף שאני חייבת להתייחס אליו זה כמובן זעזוע המוח... ובכן, ברור לי שכל מוח הוא שונה, כל אדם מגיב אחרת, יש רמות שונות של זעזוע מוח כמובן! אבל גם אני עברתי זעזוע מוח לפני כשלוש שנים. היה משהו בספר שמאוד הזדהיתי איתו: אליס לא ידעה אם אילו הזכרונות שלה באמת או שהמוח שלה בעצם מעבד את מה שהסובבים אותה סיפרו לה. עד היום אני לא יודעת אם אני באמת זוכרת את מה שקרה באותו לילה שהתעלפתי וצללתי ראש לתוך הריצפה או שזה מה שבן זוגי סיפר לי שקרה. מה שכן, ההמלצה המיידית של הרופא היתה לנוח, ולישון כמה שאפשר, לא למנוע מעצמי שינה. לתת למוח להתאושש. גם אחותו החורגת של בן זוגי עברה זעזוע מוח, די רציני, לפני בערך עשור, ועד היום קשה לה להתרכז מעל X זמן, היא זקוקה לשעות שינה רבות... אפילו מרחה את הדוקטורט ליותר שנים כי היא לא מסוגלת לעבוד במשרה מלאה.
מה היה לי מוזר בספר? המכה של אליס נשמעת די רצינית, אשכרה נמחק לה עשור מהחיים. אבל בכל זאת השאירו אותה לבד עם שלושה ילדים שהיא לא מזהה, נהיגה על רכב שהיא לא מכירה, מסיבת קוקטייל שהיא לא זוכרת שארגנה ועוד ועוד ועוד... אני הייתי אמורה לטוס כמה ימים אחרי המכה והרופא לא אישר לי. כל מה שעשיתי באותם ימים היה לעבור בין המיטה לספה וישנתי המווווון.
ואליס- נכנסה למעין התרוצצות חסרת מעצורים שלא היה לה מושג שהיא חלק מהחיים שלה. מי בכלל התייחס להתאוששות שלה? מוזר לי. שוב, נכון, כל מוח מגיב אחרת... אבל עדיין: היא עברה תאונה רצינית כנראה, לא מבינה מה קורה סביבה (וזו באמת תחושת בלבול מטורפת. ביומיים הראשונים אחרי המכה הייתי כל כך מבולבלת!) וככה השאירו אותה עם הילדים? לא מסתדר לי.
אז לא יודעת, ספר קליל בסך הכל, אבל ממש לא "וואו".
7 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
michal_84
(לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
בהחלט קישקוש מוחלט :)
|
|
|
Ranran
(לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
הכוונה שלי לגמרי הייתה ל"הסוף" במובן של סוף תקופה. וכן, אני באמצע שנות העשרים שלי חשבתי שבמגיל ארבעים החיים הופכים להיות אפרוריים ומשעממים ואני ממש לא היחיד. כמובן שהיום אני מבין שזה קשקוש מוחלט.
|
|
|
michal_84
(לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
וואו נכתב פה הרבה מאז שלא הייתי :)
רנרן, אני מסכימה שעד שלא מגיעים לתקופה מסויימת אי אפשר באמת להבין. כשהייתי בת 13, אז כן, 40 נשמע לי מטורף, אבל בסוף שנות ה-20? דווקא לא. היה לי ברור שיהיה אחר, שאין לי מושג מה יהיה ואיך ומתי, אבל לגמרי הרגיש לי כמו אמצע החיים. ההתייחסות בסיפור היא שגיל 40 הוא כאילו השיא או אפילו הסוף. אולי הסופרת ניסתה להעביר את זה באמת כסיום של תקופה, כחיים אחרים- בכל אופן אלי זה לא עבר והרגיש לי שטחי מדי.
מורי, אני לגמרי מסכימה כאן עם רנרן, זה דווקא שיר הילל לגיל :) פשוט מתייחסים לעצמנו איך שפעם חשבנו שנהיה בעתיד :) מה יהיה בגיל 60? וואלה לא יודעת. התקופה תהיה שונה כמובן, מקווה שכבר אהיה סבתא, דווקא נראה לי ממש נחמד :) |
|
|
Ranran
(לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
מבחינת גיל כמספר כנראה שלא. השאר במידה לא מועטה תלוי בך
|
|
|
מורי
(לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
אתה מניח שאשאר באותו גיל כיום?
|
|
|
Ranran
(לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
תצפה לטוקבק שלי בעוד עשרים שנה, בתקווה שיהיה חיובי
|
|
|
מורי
(לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
אז בוא נראה אותך מגיע לגיל שישים, הנקודה השניה של התפרקות הגוף לאחר ההתקפה
הראשונה בגיל ארבעים, וממשיך לדבר על כך בנחת. אבל טוב לדבר על כך כשעוד אפשר.
|
|
|
Ranran
(לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
גילנות? בדיוק ההפך, זה ממש שיר הלל לגיל.
|
|
|
מורי
(לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
ילדים מתוקים שלי, מדברים על גילנות?
|
|
|
Ranran
(לפני 3 שנים ו-1 חודשים)
מה שמעניין בביקורת זה מה שכתבת על הגיל.
אנחנו בני אותו גיל ואני דווקא זוכר את ההרגשה לפני עשר שנים ש"בגיל ארבעים זה הסוף". גם אני כמובן לא מרגיש "זקן מקומט", אבל אין ספק שהרבה השתנה. העניין הוא שכשאנחנו חיים בתקופה מסוימת אז תמיד התקופה שתגיע אחריה נראת כ"הסוף". העניין הוא שאנחנו חושבים שאנחנו ניכנס לאותה תקופה חדשה גם עם אותה התודעה שיש לנו באותו הזמן. בגלל זה דברים כמו עבודה, נישואים, ילדים וכו' נראים לנו מאוד "טכניים" בגיל מסוים כי אנחנו לא מסוגלים להבין אותם עד שאנחנו לא חיים אותם. לא חושב שבגיל 13 הייתי יכול להבין מה זה לעבוד ולא להיות תלוי באף אחד, כשהייתי אחרי צבא מה זה להיות נשוי או כשהייתי בן 30 מה זה לצפות לילד. כל "סוף" כזה הוא התחלה חדשה, אבל אנחנו חייבים ממש להיות שם כדי להבין את זה.
|
7 הקוראים שאהבו את הביקורת
