יש משהו מרתק ומושך ברעיון הכללי הזה: אדם שנמחק לו הזכרון.
אדם שנמחק לו חלק מהזכרון.
מי אנחנו, בעצם, ללא הזכרונות שלנו? מה חלק מהותי מהאישיות שלנו ומה תולדת החוויות שחווינו?
אין כמו אובדן זיכרון כדי לברר את השאלה הזאת.
איך נתייחס לעצמנו, האם נרגיש זרים בגופנו, אם חלקים מהזיכרון שלנו ימחקו?
כולנו חיים די סבבה בלי לזכור את השנתיים הראשונות לחיינו...
אבל מצטמררים מהמחשבה לאבד את הזכרונות של השנתיים האחרונות שעברו עלינו.
אין לנו בעיה עם זה שאין לנו שום זיכרון של איך למדנו את השפה שבה אנחנו משתמשים...
אבל המחשבה שאהיה מסוגלת, נגיד, לתכנת בלי לזכור איך למדתי את זה היא די... קריפית.

אליס, גיבורת הספר, שכחה עשר שנים מחייה.
לא יכולתי שלא לחשוב על עצמי.
נניח שהייתי שוכחת את עשר השנים האחרונות...
ההלם הכי גדול הוא כמובן הילדים.
לפני עשר שנים הייתי אמא לתינוק. אין לי באמת יכולת לדמיין מה היה קורה אם הייתי קמה בבוקר במחשבה שאני אמא לתינוק... ומגלה שאני בעצם אמא לארבעה.
יש לי היום לא מעט חברים שלא הכרתי לפני עשר שנים, המשפחה גדלה והיה יכול להיות די מוזר לא להכיר את הגיס והאחיינים שלי. ואיך הייתי מגיבה לגילוי שסבתא נפטרה?
אבל אני נשואה לאותו אדם שהייתי נשואה לו לפני עשר שנים, ועובדת באותו מקום עבודה, גם אם בתפקיד שונה.
בסך הכל, אני חושבת שהייתי די מרוצה מרוב ההתפתחויות שחלו בחיים שלי לו אלו היו נוחתות עלי באופן פתאומי, בבת אחת. רק איך לעזאזל מסתגלים אליהן?
איך נכנסים לתפקיד של מי שאני היום, כשתודעתית אני אני של לפני עשר שנים?
אפילו אצלי, שלא היו זעזועים גדולים מדי בחיי בעשר השנים האחרונות, מדובר בעניין מורכב.
מורכב... אבל לא חומר שכותבים עליו ספרים, בטח לא מהז'אנר של הספר הזה.

בשביל ליצור עניין, החיים של אליס היו צריכים לעבור הרבה זעזועים בעשר השנים האחרונות.
מאשה צעירה ומאוהבת, בהריון הראשון שלה, היא הפכה לאמא לשלושה, בתהליך גירושין מכוער, מרוחקת מאחותה שפעם היתה אשת סודה. מאשה רגועה וביישנית היא הפכה לאמא פעילה בכל הועדים והפעילויות, נוקשה, מכורה לכושר ועסוקה-עסוקה-עסוקה.
בחלקים מסויימים של הספר, עושה רושם שאליס עברה ממש השתלת אישיות בשנים האלו.

יש שמץ של סיפור בלשי, בסיפור הזה של אליס, כשהיא מנסה לגלות ולהבין מה מה התרחש בחייה, והסובבים אותה לא ממהרים להעניק לה מידע. סקרנות ומתח שמשאירים את הקורא דבוק לספר מנסה לפענח יחד איתה.
והפתרונות?
הם יהיו די קלישאתיים.
באופן כללי, מדובר בספר שלא מהסס להשתמש בקלישאות הכי שחוקות, במניפולציות הרגשיות הכי טריויאליות...
אבל הוא עושה את זה טוב.
"מה שאליס שכחה" הוא שם דו משמעי.
כי אליס שכחה עשר שנים בחייה, אבל השכחה הזו עוזרת לה לגלות דווקא את הדברים אותם שכחה במהלך אותן עשר שנים. כי במהלך אותן עשר שנים היא שכחה את האהבה שהיתה בינה לבין בעלה, את ההתרגשות לפני ההריון הראשון, את הבישנות והרוגע שהיו לה קודם.
והחויה של אובדן הזכרון מעניקה לה הזדמנות חדשה לבחון את חייה ולבחור מחדש.
האובדן הזה מעניק לה את האפשרות להסתכל על עשר השנים האלו כעל יחידה אחת ולהבין את התהליכים שעברו עליה ועל בעלה, שהפכו אותה לאמא שהיא ואת חיי הנישואים שלהם למה שהם.

בתחילת הספר הוא עצבן אותי.
היתה לי תחושה של קומדיה רומנטית, עם כל הדמויות המוקצנות האופייניות - אמא של אליס שמגיעה לבקר אותה, ולמרות שהיא יודעת שלאליס נמחקו עשר שנים מהזיכרון היא לא מאמינה שאליס שכחה את הופעת ריקוד הסלסה שלה! באמת אליס, את עצמך אמרת שהיא היתה בלתי נשכחת! ושכחת גם את הילדים שלך? לא יכול להיות, אמא אף פעם לא שוכחת את הילדים שלה... (היא רק מתנהגת אליהם בחוסר רגישות קיצוני, מסתבר).
החברה של אליס שמבינה שאליס חושבת שהיא בת 29 (מה שהיה נכון לפני עשר שנים) ושהיא עובדת במקום העבודה בו עבדה לפני עשר שנים ושהיא בהריון (מה שגם היה נכון לפני עשר שנים) -
ומשום מה היא חושבת שאליס באמת בהריון, כי אליס הרי אמרה שהיא בהריון.
כאילו, כל כך קשה לעשות את החשבון?
אליס עצמה שמחליטה לא לספר שהיא עדיין לא זוכרת את עשר השנים האחרונות ולהעמיד פנים שהיא נזכרה.
באמת אליס??
את הולכת לשחק תפקיד של אמא לשלושה ילדים, כשאת לא זוכרת מי הם, איפה הם לומדים, מי החברים שלהם, מה הם עושים בשעות הפנאי, מה הם אוהבים בסנדויץ'?
אבל ככל שהמשכתי לקרוא נשאבתי לסיפור, כן, עם כל הקיטש והקלישאות.
וכשהילדים של אליס גילו שהיא לא זוכרת אותם, וכשאליס ניסתה לדבר עם בעלה, הכמעט גרוש שלה, כמו פעם ולהבין מה לעזאזל קרה ביניהם בעשר השנים האחרונות... בכיתי בלי חשבון.

שתי עלילות משנה יש בספר הזה.
האחת - של סבתה של אליס, העוברת לגור בדיור מוגן, והיא שמאלצית וצפויה וחיננית בה במידה.
השניה - של אחותה הגדולה של אליס, שהיא ובעלה אינם מצליחים להביא ילדים לעולם. היא כתובה באופן מרגש ונוגע ללב, וקלישאתי לא פחות. כן.

כאמור, הרבה קלישאות יש בספר הזה.
הדרמה הזוגית של אליס וניק היא הכי קלישאתית וצפויה, שלא לומר סטריאוטיפית ומיושנת. הגבר שמשקיע רק בקריירה, האשה שמשתלטת על תחום הבית והילדים ולא נותנת לבעלה דריסת רגל. שאלת הביצה והתרנגולת, האם הוא משקיע בקריירה כי היא לא נותנת לו דריסת רגל, או שהיא לא נותנת לו דריסת רגל כי הוא כל היום בעבודה ואין לו מושג מה קורה בבית?
אבל ליאן מוריארטי מתארת אותן ברגישות ובהומור. והרגע שבו אליס נזכרת פתאום בכל מיני אפיזודות שניק תיאר לה כרגעי שבירה בחיי הנישואים שלהם, אפיזודות שמזוית הראיה שלו היו אשמת אליס, ופתאום בזכרונות שלה הן מקבלות זוית ראיה אחרת לגמרי, מוצדקת לא פחות, הוא רגע חזק.
שוב, למרות הטריויאליות שבשתי זויות הראיה האלו.

זו לא ספרות גדולה.
זה ספר קליל, עם מסרים צפויים וקלישאתיים... ובז'אנר הזה, הוא עושה עבודה מצויינת.

קצת התלבטתי כאן, לגבי כמה כוכבים לתת לספר הזה. הוא גרם לי לחייך אבל הוא בכל זאת לא מגיע לשלושה...

זהו סיפורה של אליס, שיום אחד נופלת בחדר הכושר, מקבלת מכה רצינית בראש ומאבדת את הזכרון מעשר השנים האחרונות בחייה. לאט לאט אנו נחשפים לנשים החשובות בחייה שמנסות להזכיר, או להפך, לא להזכיר, לאליס את כל מה שעבר עליה בעשור האחרון.

אז למה רק שניים בכל זאת?
משהו בו לא עבד לי. זה הספר הראשון של מוריארטי שאני קוראת (ראיתי בעבר את העונה הראשונה של "שקרים קטנים גדולים", ולא ידעתי שהיא מבוססת על ספר, אבל התחושה שהיתה לי בסיום היתה אותה התחושה פחות או יותר). מוריארטי כותבת אחלה. נהניתי מהכתיבה, אבל הדמויות הרגישו לי נורא חד-ממדיות. כל דמות, אפילו אליס, שעליה הסיפור, היתה נורא דיכוטומית בעבר היא היתה רק תמימה, טמבלית, שמנמנה, היום היא רק לחוצה, כועסת, רזה...אין גם וגם ובכלל יש התייחסות מאוד ברורה בספר כאל "רזה זה טוב, שמן זה לא טוב". הפריע לי מאוד, מודה. יש אפילו שורה בספר שלא יוצאת לי מהראש, כשאליס פוגשת את ילדיה (אותם היא לא מזהה) היא מתייחסת לבתה הבוכה בצורה הבאה "היא לא היתה יפה כמו אוליביה (הבת הקטנה), היא היתה שמנמנה" זה צרם לי מאוד!
בכלל, יש המון התעסקות בספר סביב המראה החיצוני. אליס, שהיא בת 39, אבל בעצם בטוחה שהיא בת 29, מזועזעת מכמה שכולם סביבה הזדקנו. ממש מתייחסת לכך בסלידה. אני כותבת את הביקורת הזו ממרומי 38 שנות חיי, ולא יודעת, אני לא מרגישה כמו זקנה מקומטת. אולי הסופרת ניסתה להדגיש את ההלם של אליס, הרי ברור שיש הבדל, ברור לי גם, שגם אני נראיתי שונה לפני עשור, ובטח זה הלם לגלות פנים שונות אך עדיין מוכרות במראה ולא כשרואים את השינויים בהדרגה באופן יומיומי, אבל עדיין- היתה בספר הגזמה, כאילו שגיל 40 זה הסוף. אגב, הבנתי שעובדים עכשיו על גירסה לקולנוע. מי הולכת לשחק את אליס? ובכן- ג'ניפר אניסטון... המממ... אמנם הגברת המנותחת נראית נהדר לגילה, אבל 39?! נו ברצינות! בדקתי: הסופרת היתה בת 42 כשהספר יצא לאור. ככה היא הרגישה בזמן הכתיבה? כמו זקנה מקומטת? עצוב לי בשבילה, בחיי!
אם לסכם את זה: היתה המון התעסקות בנראות של הגוף ופחות בשינויים של האופי. וחבל.

דבר נוסף שאני חייבת להתייחס אליו זה כמובן זעזוע המוח... ובכן, ברור לי שכל מוח הוא שונה, כל אדם מגיב אחרת, יש רמות שונות של זעזוע מוח כמובן! אבל גם אני עברתי זעזוע מוח לפני כשלוש שנים. היה משהו בספר שמאוד הזדהיתי איתו: אליס לא ידעה אם אילו הזכרונות שלה באמת או שהמוח שלה בעצם מעבד את מה שהסובבים אותה סיפרו לה. עד היום אני לא יודעת אם אני באמת זוכרת את מה שקרה באותו לילה שהתעלפתי וצללתי ראש לתוך הריצפה או שזה מה שבן זוגי סיפר לי שקרה. מה שכן, ההמלצה המיידית של הרופא היתה לנוח, ולישון כמה שאפשר, לא למנוע מעצמי שינה. לתת למוח להתאושש. גם אחותו החורגת של בן זוגי עברה זעזוע מוח, די רציני, לפני בערך עשור, ועד היום קשה לה להתרכז מעל X זמן, היא זקוקה לשעות שינה רבות... אפילו מרחה את הדוקטורט ליותר שנים כי היא לא מסוגלת לעבוד במשרה מלאה.
מה היה לי מוזר בספר? המכה של אליס נשמעת די רצינית, אשכרה נמחק לה עשור מהחיים. אבל בכל זאת השאירו אותה לבד עם שלושה ילדים שהיא לא מזהה, נהיגה על רכב שהיא לא מכירה, מסיבת קוקטייל שהיא לא זוכרת שארגנה ועוד ועוד ועוד... אני הייתי אמורה לטוס כמה ימים אחרי המכה והרופא לא אישר לי. כל מה שעשיתי באותם ימים היה לעבור בין המיטה לספה וישנתי המווווון.
ואליס- נכנסה למעין התרוצצות חסרת מעצורים שלא היה לה מושג שהיא חלק מהחיים שלה. מי בכלל התייחס להתאוששות שלה? מוזר לי. שוב, נכון, כל מוח מגיב אחרת... אבל עדיין: היא עברה תאונה רצינית כנראה, לא מבינה מה קורה סביבה (וזו באמת תחושת בלבול מטורפת. ביומיים הראשונים אחרי המכה הייתי כל כך מבולבלת!) וככה השאירו אותה עם הילדים? לא מסתדר לי.

אז לא יודעת, ספר קליל בסך הכל, אבל ממש לא "וואו".

#
כמו כל הספרים של מוריארטי שקראתי, גם הספר הזה עוסק במערכות יחסים. בני זוג, אחיות, ילדים וחברים - נושאים טריוויאליים שאינם מפסיקים לעניין למרות ריבוי העיסוק בהם. רקע הסיפור גם הפעם הוא החיים הפרבריים בסידני, אוסטרליה, הנראים דומים לחיים מהסוג הזה בעולם המערבי: חיים סביב בית הספר וחיי הילדים מנוהלים בקפדנות, ויתור על בחירת חברים פרטנית למען מערכות יחסים עם ההורים של ילדים אחרים באותם גילאים. עסקנות, קידום ענייניו החברתיים של הילד/ה הפרטי/ת והרמת "פרוייקט" קהילתי כלשהו כמוצא ליכולות שאינן באות לידי ביטוי בדרכים אחרות.

ומה היא אומרת? שגם זוגיות שמתחילה טוב פגיעה ל"מחלות" כמו חוסר תשומת לב, הסטת העניין לנושאים או לאנשים אחרים. גם קשר אמיץ בין אחיות יכול להתנוון בגלל כאבי-לב או פרשנות שגוייה. וילדים הם שמחה אך גם עול כבד, והיעדרם הוא מום, לא פחות. מי שאינו מצליח לאזן בין התחומים השונים בחייו מפסיד הכל. נראה לי שהעובדה שהתובנות האלה אינן מקוריות או יצירתיות במיוחד, אינה גורעת מאמיתותן.

הקטליזטור הפעם הוא שיכחה. נניח שאפשר היה לשכוח 10 שנים בהן הצטברו רעלים וכעס ולחזור להיות כמו בראשונה – מה יקרה? זה מה שקרה לאליס. מכה בראש "מחקה" לה 10 שנים. זכרונות, אירועים משמעותיים וגם סוג של התפתחות אישית מהצעירה התמימה נותנת האמון, הנלהבת לחיים עתידיים שהיתה, לאשה עסוקה, עם שיגרת "סידורים" ו"צריך", משטר תזונה קפדני, שהמירה את הצחוק והכייף בעסקנות וביקורת ואת התקשורת הבינאישית הבלתי אמצעית בפוליטיקה.

הספר, כאמור, מעניין וכתוב טוב. אז למה 3 כוכבים? כי הסיפור לא אמין. אני חושבת שלא תמצאו אדם שבעשר שנים משנה את עורו והופך מהותית לאחר. אם פגשתם אשה בת 40 שתלטנית, מנהלת את חיי כולם, שאפתנית ואוהבת לעמוד במרכז, דמיינו אותה בת 9 – ותראו את התכונות האלה, בהתאמה לגיל. מוריארטי משנה את אישיות גיבורתה מקצה לקצה כי היא רוצה להגיד דברים על הגלגל שאינו עוצר, עליו אנחנו רצים וחושבים, בטעות, שאנחנו מתקדמים. הבחירה שלה כסופרת מובנת אבל מבחינתי עדיף כמה תובנות פחות על סיפור המניב שפע רעיונות לחיים נכונים על חשבון אמינותו.

רעיון נחמד סוף צפוי שנמתח קצת יותר מידי חלק גדול בספר הוא אגבי ולא באמת קשור

מה היה קורה לו הייתי קמה מחר בבוקר ומגלה שנמחק לי עשור של זכרונות? זו שאלה שליוותה אותי בשבועיים האחרונים תוך כדי קריאה בספר הזה.

אליס נפצעת במהלך אימון בחדר הכושר ומתעוררת לגלות שלמרות שהיא בת 29, נשואה טרייה, בהריון ראשון ומרגש ומאוד מרוצה מחייה, שאר העולם, האנשים סביבה והחיים התקדמו בעשור והיא למעשה כבר פסיעה מגיל 40, עם שלושה ילדים והחיים כבר לא כאלה טובים ומאושרים, בעצם, תלוי את מי שואלים.

אז איך מתמודדים עם הידיעה שהמח שלך חושב שאת נמצאת בנקודת זמן מסוימת בחייך כשלמעשה עברו עשר שנים, המון דברים קרו מסביב וכל הזכרונות מאותם השנים נמחקו ואין לך גישה אליהם?

הסופרת, ליאן מוריארטי, שקראתי ספר אחד שלה בעבר שהיה בסדר גמור אבל לא יותר מדי מרשים, מספרת את סיפורה של אליס במציאות חדשה ישנה בצורה מופלאה וסוחפת. אליס מנסה להבין מה קרה למערכות היחסים שלה עם בני משפחה וחברים, ואיך היא הפכה לאישה שהיא התעוררה לגלות.

לאורך כל הקריאה תהיתי מה עצמי של 2007, הייתה אומרת על עצמי של 2017. איך היא הייתה מתמודדת עם כל השינויים שעברו עליה בעשור האחרון, עם הפרידות, האבל, המעברים, השמחה, העצב, כל מה שהפך אותי בעשור האחרון להיות האדם שאני היום. עם כל מאורע שעבר על אליס, גיבורת הספר, עצרתי לחשוב על משהו דומה שעבר עליי בעשור האחרון ואיך הייתי מתמודדת איתו אם הייתי במצבה.

לקח לי המון זמן לסיים את הספר ולא בגלל שהוא לא סחף אותי, באותה מידה יכולתי לסיים אותו גם בלילה ללא שינה, אלא בגלל שכל כמה עמודים מצאתי את עצמי עוצרת ומהרהרת בהחלטות שעושה או עשתה אליס והדמויות האחרות בספר, בעבר אותו היא לא זוכרת ובהווה החדש ללא הזכרונות הרגשיים.

לקראת הסוף קרה לי מה שקורה לי בהרבה ספרים מהסוג הזה, שאני לא רוצה שייגמר, פשוט דהרתי לקראת הסיום, רק כדי לגלות איך הסיפור נגמר (וכמה שעות לאחר מכן נעצבתי שאליס ומשפחתה כבר לא חלק מחיי).

זה ספר על חרטות והשלמות, על אנשים ממוצעים שמנסים לחיות את חייהם בשלום ומתמודדים עם בעיות בנאליות ולא פשוטות, זה ספר שתופס אותך בגרון, מעמיד לך מראה מול הפנים, ושואל "מה הפכת להיות?". זה ספר מעולה שלקח לי זמן להתחיל לקרוא בגלל דעות קדומות על הסופרת בשל יצירה קודמת פחות מרשימה וזהו בהחלט ספר שאני ממליצה לכל אחת ואחד לקרוא כדי לקבל פרספקטיבה על החיים.

הספר הנפלא הזה סחף אותי אליו מיד בהתחלה.
השתלשלות העניינים מאוד מסקרנת, וגם אנחנו, הקוראים, מרגישים קצת כמו אליס, לא יודעים מה קורה איתה עכשיו ומגלים לאט לאט יחד איתה את מה שהיא שכחה.
יש בספר אומנם קצת מהקיטשיות, אבל הוא קיטשי עם תובנות ומאוד לא רדוד (שזה מה שאני לא סובלת בספרים קיטשיים יתר על המידה).
תוך כדי קריאה עלו בי הרבה מחשבות לגבי השינויים שאנחנו עוברים עם השנים, היחס לילדים שכבר גדלו והתבגרו, הקשר בין בני זוג והאהבה הראשונה בהשוואה לאהבה אחרי שנות נישואים רבות.
התחברתי מאוד לדברים שאליס מבינה ואפילו (!) הקראתי לבעלי קטע מהספר (אני כל כך לא כזאת.. זה אומר שזה באמת היה מרשים).

העלילה באמת קלילה וזורמת. זה שעלו בי מחשבות, זה רק כי כנראה העלילה תפסה אותי בנקודת חיים מתאימה למחשבות האלה. (שלא תבינו לא נכון את מהות הספר, שהוא מהנה וכיפי לקריאה ולא איזה ספר פילסופים).

כמו שכבר כתבתי בעבר, אני אוהבת שספרים גורמים לי לחשוב גם אחרי הקריאה ומהבחינה הזו, הספר הוא ספר מצויין בעיני.

ועוד יותר אני אוהבת לגלות סופרת חדשה שאני נהנית לקרוא ושלא הכרתי קודם! עוברת עכשיו הלאה לשאר הספרים של ליאן מוריארטי הנהדרת.

צר לי שלא נכנסתי קודם לקרוא את ההביקורת על הספר, קרוב לודאי שהייתי מדלגת.
וכן צר לי על כך שמציגים את הספר כחדש למרות שראה אור לפני כמה שנים. כמו כן
אני מבינה שבכל פעם שיש הוצאה חדשה במקום אחר כך יש גם מתרגם או מתרגמת חדשים,
כמובן שאיני יכולה להחליט אם זה טוב או רע אם לא קראתי את שני התרגומים.
לפחות במקרה זה נהניתי מן התרגום שהיה בהחלט ברמה סבירה.

עד לעמוד 200 לערך זרמתי היטב עם העלילה והרגשתי כמו בסרט מתח, הנושא כשעצמו
מצוין שכן, זיכרון זה דבר סלקטיבי גם כשמדבר בזעזוע מוח, כמה שוכחים ועד מתי.

בכלל זה כלי מאד יעיל, במקרה של הגיבורה בספר זה היו לה הרבה דברים שהיו מתאימים
לקטיגורית השכחה, כמו כביסה מלוכלכת.

כאשר היא הייתה בדרך לפתרון הספר היה מלא במלאי זיכרונות של עקרת בית ממוצעת
מן הפרברים, כאן בעבורי נעשה פחות מעניין עד כדי דילוג... אם הייתי מדרגת את הספר
לחלק הראשון הייתי נותנת ציון גבוה ולשני ממש נמוך.

סך הכל לא סבלתי יותר מידי, קראתי אותו כספר אלקטרוני, לפחות לא בזבזתי זמן ללכת
לספריה ושוב ללכת להחזיר...

בספרה החדש ליאן מוריארטי ממשיכה לכתוב על האימהות המוצלחות בקהילה, כמו בספריה הקודמים, וגם בספר הזה היא מגניבה את חיצי הביקורת על מה שנראה בחוץ הו-כה-מושלם.
בספר הזה אליס מתעוררת בחדר כושר אחרי שחטפה מכה בראש, ומגלה לחרדתה שאינה זוכרת את עשר השנים האחרונות בחייה. לדעתה היא בת 29, מאוהבת בבעלה ובהריון עם ילד ראשון, כשהמציאות משקפת לה שהיא בת 39, אמא לשלושה ובעיצומו של הליך גירושים מבעלה.
היא מבינה שאישיותה עברה איזו טרנספורמציה בעשור האבוד כי היא מרגישה צעירה וקלילה כמו שהייתה פעם ולא האמא העסוקה עסוקה עסוקה שהיא הפכה להיות עם מנוי לחדר כושר והתנדבות לוועדי כיתה והפקות בקהילה. יש דברים שטוב לא לזכור, ויש דברים שזה מאוד מתסכל, כמו אנשים שמצפים ממך לדברים מסוימים או אנשים שכועסים ואין לך מושג למה.
באורח פלא, הידיים שלה יודעות לתפעל את הנייד המשוכלל, את כל תכשירי האיפור ואת המכונית, למרות שהראש מסרב להבין איך היא יודעת את כל זה. ורק חוש הריח מצליח להחזיר לה זכרונות שאבדו.
ספר חופשה רומנטי וקליל, קצת קיטש וקצת סטריאוטיפי, וקצת צפוי. אל תצפו ליותר ולא תתאכזבו.

ספר יפה שמתחיל מהרגע שאישה בת 39 נופחת מהמדרגה במהלך אימון כושר, מקבלת אמנזיה ובטוחה שכעת היא בת 29 בזמן ההיריון הראשון שלה למרות שהאמת שונה, ואז במהלך הספר היא מגלה מה קרה בכל השנים האלה, מדוע כל הציפיות שלה מהחיים לא התגשמו, מה היו הטעויות שלה ומה ניתן עדיין לתקן... ספר מומלץ בחום!