ביקורת ספרותית על לדבר לעצמנו מאת אנדרס נאומן
ספר מעולה

---

כולנו מדברים לעצמנו. טוב, לא בקול רם, אך מהם מחשבותינו והגיגי נפשנו אם לא דיבורים שאנו מדברים לעצמנו. אמנם איננו זוכים למענה, אך לפחות אפשר לומר שבן שיחנו קרוב לליבנו...

שלושה גיבורים יש ברומן המשפחתי המרגש ורב הקולות הזה: אב, אם וילדם בן העשר, ושלושתם מדברים לעצמם, בפרקים מתחלפים בהם מובעים רחשי ליבם. הסיפור פשוט: האב, החולה במחלה סופנית, לוקח את בנו למסע בדרכים, במשאית. הם עושים זאת בפעם הראשונה, שתהיה, מן הסתם, גם האחרונה. ואעפ"י שהדרכים פתוחות והמשאית שועטת והאב והבן חווים רגעים מרגשים וחולקים זמן איכות יקר, הדרך היא דרך ללא מוצא. כי בחיים, כמו בחיים, הסרטן שם ללעג ולקלס את הכימותרפיה (שמתוארת כאן כרעל) ואת ההקרנות וההשתלות ואת הטיפולים החדשניים ואת התרופות החדשניות (שאינן כלולות, כמובן, בסל התרופות). וכשכל התקוות בפוטנציה הללו מתגלות כמקסם שווא ומתנפצות אל מול עיניהם הרואות והכלות של בני המשפחה, שברון הלב הוא קשה מנשוא. הדבר קורה גם בספר, במונולוג מצמרר, חד וחותך של אלנה, הרעיה והאם, מונולוג שכולו זעקה רושפת של גיצי כאב ויגון. אלנה לא מדברת כאן רק לעצמה. היא מדברת גם אל לב הקורא וחודרת אליו.

אלנה מנסה למצוא מפלט, אולי אפילו נחמה, באמצעות סקס וקריאה. היא בוגדת בבעלה הגוסס עם רופאו האישי ושונאת את עצמה על כך. המין, מסתבר, לא מביא עמו את הישועה המיוחלת. אולי היא תבוא מהספרים? "יער בספרייה שלי ומדבר בבית. אבל לא משנה כמה עמוק אני נכנסת ליער, אני תמיד מוצאת את עצמי באותו מדבר. כאילו כל הספרים בעולם, לא חשוב על מה הם, מדברים אתי על המוות" (עמוד 142).

לא רק את זעקתה של אלנה מיטיב אנדרס נאומן, הסופר, להביע. נאומן כותב בגוף ראשון, בקולן של שלוש דמויות שונות, כולל זו של ילד בן עשר, והוא עושה זאת ביד אמן, באופן אותנטי ומרגש. וכך נוכל לשמוע איך זה לחיות על זמן שאול, כשאתה יודע שכל יום עלול להיות יומך האחרון, ואיך זה כשאת יודעת שבעלך ואבי בנך יחידך עומד להסתלק מחיי שניכם לנצח, ואיך זה, לכל הרוחות, שהווירוס הקל של אבא נמשך כבר המון זמן והוא רק נראה רע יותר ויותר, וכשהוא הולך לשירותים בוקעים משם רעשים איומים כאילו כל הצנרת נשברת. ולמה, לעזאזל, אימא מושכת כל הזמן באף כאילו שהיא מצוננת או משהו.

בגב הספר כתוב שהוא "ארוטי ומצחיק". בדרך כלל ההסתייגות שלי מן הכתוב בגב הספרים נובעת מכך שהוא כולל סופרלטיבים חסרי הצדקה. הספר הזה מעולה, לדעתי, ועדיין אני סבור שהמילים "ארוטי ומצחיק" עושות לספר עוול גדול. ארוטי? בספר תיאורים מיניים קשים, אבל הם בלתי ארוטיים בעליל. אין בהם שום אלמנט של תשוקה, ולעתים הם עוררו בי גועל וסלידה. מצחיק? אין הגדרה אומללה יותר מזו לספר העצוב הזה. עצוב מאוד ויפה עד כאב.

» ביקורות נוספות של מסמר עקרב
» ביקורות נוספות על לדבר לעצמנו