מורה ומעשה מגונה (ביקורת לסיפור אחד מתוך שלושה סיפורים)
כשאבי ספר על ילדותו במושבה כפר תבור, הרגשתי ערגה מיוחדת בדבריו למוריו, להם הוא רחש חיבה, בעיקר לדמותם הרוחנית, כמי שלימדו ילדים כישורי חיים ותרבות יהודית, וגם נתנו צידוק למעשה הציוני, באמצעות הרצאותיהם לאיכרי המושבה על ענייני דיומא, אותם הם קשרו לתנ"ך. דברים שעודדו את קומץ האיכרים האביונים שבקשו לעבוד ולחיות באדמת הארץ הקשה, באזור שהיה פרוע ביטחונית, ללא מקור מים קרוב, ובכך להגשים את חלום הציונות.
אבי היה מתמלא גאווה ותחושות געגוע בשעה שסיפר לי את אחד מסיפורי מוריו, על דבורה הנביאה וברק בן אבינועם שעלו עם לוחמיהם להר התבור, הניצב ברקע המושבה, בכדי להתחזק לקראת הקרב ולנצח את סיסרא. אם דבורה בצבאה הדל ניצחה את מרכבות הברזל במישור, גם אנחנו יכולים לנצח את הקשיים, צטט אבי את מוריו והמשיך להאמין בכוחם של מילים ומיתוסים ישנים.
נזכרתי בסיפורי אבי על בית סיפרו במושבה כפר תבור בה הוא נולד ועל המורים שעיצבו את חייו, בשעה שקראתי את סיפרו של אהרון מגד, מעשה מגונה, המספר על מורה ותיק ומוערך במושבה, שלאחר שנים של התמסרות עד אין קץ לחינוך כשליחות, העלילו עליו שביצע מעשה מגונה בתלמידתו, מה שגרם לשקיעתו וחורבנו. איך מעשה נורא של פגיעה מינית, או עלילה זדונית המעוררים זעם ותחושת תיעוב, קשורים לחוויה החיובית של אבי למושבה ולמחנכים שלו?
מגד, בנו של מורה במושבה רעננה, מספר על נוף ילדותו באמצעות מושבה ומורה בדויים, בהם הוא נוטע פיסות ביוגרפיה מחייו, כביטוי לגעגוע לאביו המורה, שהיה דמות נערצת במושבה, אך יחד עם הזיכרון הנוסטלגי, הוא מביט למושבה שהייתה, בראיה מפוכחת, המבחינה בפגמים ועוולות.
למושבה יופי פסטורלי, בתים קטנים עם גגות אדומים הטובלים בירוק. בה למורה היה מעמד רוחני, כמי שבקי במגוון המקצעות, ויחד עם זאת קשור לטבע שעדיין חיי בדו קיום עם המושבה הצנועה. היופי הפסטורלי של המושבה, מתפורר באחת, כאשר המורה נקלע לסיפור קפקאי אבסורדי.
המעשה המגונה שלכאורה יוחס למורה, הוא אירוע בו רקפת תלמידה לא מוכשרת וסוערת, ילדה יפה ספק נערה, בקשה להרשים את המורה שלה בשירים שכתבה, אך למעשה היא העתיקה ממשוררים אחרים. כשחזרה מתוסכלת לביתה, בלחץ אימה היא בדתה שהמורה נגע בשדיה הקטנים, מכאן הסיפור מאבד שליטה והופך לשערורייה וסיפור על הרס עצמי.
האם מנהל בית הספר ביקש לסגור חשבון, שפשרו לא ברור עם המורה הוותיק? האם בסיפור הזה קיים רוע אנושי שמכוון את גורלו של המורה המייצג את טוב הלב, אדם שתמיד בקש לחיות עם העולם בשלום, כסוג של עיוורון שמזמין מדי פעם פורענות. אסור להיכנע, יועצת לו אשתו, אך האם למורה יעמדו כחוותיו בכדי להיאבק על חפותו. האם חפותו אמתית, או שאין עשן בלא אש?
כשהמורה מאבד את שיווי משקלו, ושוקע בתוך ייאושו, מכלה את עצמו, עולים וצפים מערכות יחסיו, עם אשתו שמעולם לא היו מושלמים, הרומן העילג והפתטי בעבר למורה המתלמדת שלו, ויחסי הורים ילדים שככל שנתאמץ תמיד יהיו בהם פגמים. מערכות יחסים שבריריות העולות וצפות בעיתוי לא צפוי, ובכך הם נותנות פרספקטיבה שונה לחיים מכפי שנדמה שהיו.
מגד מתאר נופים בצורה נפלאה בעברית מעוררת געגוע, לצדם של נופים הוא מתאר אנשים בקווים בודדים, אך עזי מבע ומשמעות, "לבושה הייתה בשמלת כתפיות קלה, כנערה, כובע קש לראשה, ופניה וזרועותיה להובות משמש." (מהסיפור השלישי- 141) תיאור אירוטי המעורר תשוקה כבויה, מבלי להסיר אף בגד מגופה של האישה.
צדיק ורע לו, האומנם? אהרון מגד מחפש משמעות אחרת באמצעות הפירוש הגורס שגם לצדיק יש רוע בנפשו, ואילו המושבה מעולם לא הייתה גן עדן אוטופי, אלא זירת מאבקים בין טוב ורע, המייצגת תמימות, ובו בעת קטנוניות אנושית, את החלום ושברו, ואת האנשים המשלמים על השבר, שהאמינו בחלום בעיוורון. האם העיוורון הוא הסירוב להביט לאמת? אחר כך נתעורר מאוחר לרוע, ונשאל את עצמנו, איך קרה שלא ראינו ולא בקשנו את האמת?
לצד תיאורי ישראל הישנה והנוסטלגית, הספר מעורר פסימיות לאמונה התמימה בטוב האנושי, ביכולת לחלום ולממש חלום שלעתים כרוך בעיוורון, המוביל לבסוף לשבר ולגילוי הרוע האנושי.
הסיפור הזה אקטואלי, באופן בו הוא מתאר את הטוב האנושי במאבקו מול הרשע האנושי. אנחנו ננצח אני אומר לעצמי, מעדיף להאמין בתמימותו של אבי, מאשר להיות ציני ועיוור לרשע האנושי.
