אהרון מגד

אהרון מגד

סופר

אהרן מגד (1920)
Aharon Megged


יליד פולין. עלה ארצה עם הוריו ב-1926. "בן חמש וחצי הייתי כשהגעתי עם הוריי לחוף יפו" - כך מתחיל אהרן מגד לספר את קורותיו בגוף ראשון - "אבי, איש צנוע ושקט, שהיה מורה בגימנסיה עברית בעיר הולדתי וולוצלאבק בפולין, היה בבואנו ארצה למורה הראשון במושבה הקטנה רעננה, שבה התיישבנו. כאב וכמורה הוא הנחיל לי את אהבת הספר, את כיבוד התרבות היהודית, העתיקה והחדשה, ואידיאלים של צדק חברתי. ישבתי על הרצפה, לרגלי הכוננית שלו, וקראתי את הסיפורים של שלום עליכם, את השירים של ביאליק וטשרניחובסקי, את "כה אמר סרטוסטרא" בתרגומו הנפלא של פרישמן. בבואנו לרעננה היו בה כשלושים-ארבעים משפחות, שחיו בבתים קטנים ובצריפים לאורך רחוב אחד של חול. גדלתי בתוך הטבע, בין קוצים ופרחי בר, פרדסים וחורשות אקליפטוסים, פרות ועזים. מול הצריף הרעוע שלנו היה צריף גדול יותר, שבאגפו האחד היה בית כנסת, ובאגפו השני השתכנה קומונה של חלוצים. בהתעוררי בבוקר הייתי שומע את לחן תפילת השחרית, ולפני שכבי לישון בערב בקעו אליי קולות השירה והריקודים של החלוצים הצעירים. מאז ועד היום הצירוף הזה, שלא בא לידי התנגשות, הוא מופת של חיים חדשים בארץ ישראל. על הגבעה שמדרום למושבה, בין עצי האקליפטוס, נטתה את אוהליה קבוצה של בוגרי תנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית "המחנות העולים". כל כך התרשמתי מהוויי חייה של קבוצה זו, מן השיתוף והאחווה ששררו בה, שגמרתי בלבי שכשאגדל אהיה אחד מחבריה. לימים הצטרפתי לתנועת הנוער החלוצית, ואני חב לה את טיפוח אהבת הארץ, את כיבוד עמל הכפיים ואת האמונה בעיקרון שעליך לקיים את אשר אתה נאה דורש. כשסיימתי את לימודיי בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ולאחר שנת הכשרה בקיבוץ גבעת ברנר, התקבלתי לחברות בקיבוץ שדות ים שחנה אז ליד קריית מוצקין. כשלוש שנים עבדתי, כחבר הקיבוץ, עבודה מפרכת בנמל חיפה, בסבלות ובסווארות. הסיפור הראשון שלי, שהתפרסם בכתב עת מכובד, נכתב בלילות, בסוכת שומר. "מטען של שוורים" היה שמו, והוא על הוויי הנמל, שבו עבדו יחד יהודים וערבים, ומעליהם בריטים שהובילו למעצר פליטים מאירופה שהגיעו בספינות רעועות כעולים "לא ליגאליים". משעבר הקיבוץ להתיישבות בקיסריה, עבדתי בדיג ובחקלאות, והסיפורים על ההוויי היחפני שם כלולים בספרי הראשון, "רוח ימים". שם גם הכרתי מקרוב את חנה סנש, שלימים כתבתי על מות הגבורה שלה מחזה שהוצג ב"הבימה". כשחזרתי לארץ משליחותי בארה"ב והתגייסתי לצה"ל, כבר נולדה המדינה. הייתה זו תקופת מעבר בין חברה חלוצית, עם אידיאלים של שיתוף ושוויון, לחברה ממוסדת, עם אוכלוסייה של מאות אלפי עולים, פליטי השואה ופליטי מדינות ערב. המעבר הטראומטי הזה, שהיה בו "אנטי-קליימקס" לתקופה רומנטית-אידיאליסטית, טבע את חותמו על רבות מיצירותיי הראשונות, סיפורים ורומנים, ובייחוד על הרומן הסטירי "חדוה ואני" ועל הרומנים "החי על המת" ו"מקרה הכסיל". בשנת 1950 עזבתי את הקיבוץ ועברתי לתל אביב. עם קבוצה של חברים-סופרים ייסדתי את הדו-שבועון "משא", שהיה הבמה המרכזית של הספרות הצעירה, של דור סופרים ומשוררים שנולדו וגדלו בארץ ישראל. בשלוש שנות קיומו זכה כתב-העת הזה לתפוצה גדולה ולהדים בכל שכבות היישוב. בשנים הבאות עבדתי כעורך ספרותי בעיתונים היומיים "למרחב" ו"דבר". שלוש שנים, מאז שנת 1968 ועד 1971, הייתי נספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון; פעמים אחדות יצאתי למסעי הרצאות מחוף אל חוף בארה"ב; בפרקי זמן שונים שהיתי בחו"ל לצורך כתיבה, לרבות כסופר-אורח באוניברסיטת אוקספורד וכסופר-אורח באיובה, ארה"ב. אבל חומרי היצירה שלי לקוחים מעפר הארץ הזאת, הקדומה, התנכית, והחדשה, עם כל הסתירות והסיבוכים שלה, עם כל המלחמות והאיומים על קיומה. נימים רבות קושרות אותי לעבר היהודי בגולה, אל אבות אבותיי בפולין, שזכרם חי בתודעתי. יחסי לגולה בא לידי ביטוי ברבות מיצירותיי, החל באחד מסיפוריי הראשונים, "יד ושם", ועד לרומן "פויגלמן" ולספר התיעודי "מסע הילדים אל הארץ המובטחת", שהוא סיפורם של ילדים ניצולי שואה. כמי שלקח חלק מנעוריו בעיצובה ובבנייתה של החברה הישראלית, וכמי שחרד מכל הסכנות האורבות להמשך קיומה מבחוץ ובמפנים, אני מוצא את עצמי - לעתים בעל כורחי - מעורב במאבקים ובפולמוסים פוליטיים. אני משתדל מאוד שתחום הפעילות הזה לא יפלוש ולא יתגנב אל תחום היצירה הספרותית שלי. כשאני משקיף לאחור על עשרים הרומנים שפרסמתי, אני מוצא שעם היותם נטועים בביוגרפיה האישית שלי ומבטאים את אמונתי ואת ראיית העולם שלי הם, בה בשעה, גם ציוני דרך בתמורות שחלו במציאות הישראלית בחמישים השנים האחרונות. ועם זאת, הנושא של כולם הוא האדם, ואצלי הוא האדם הנודד מרומן לרומן, בשינויי דמות ולבוש, הוא ה"אנטי גיבור", הדחוי, העומד בשולי החברה, החש עצמו ש"אינו שייך" ועם זאה כָּמֵהַּ להיות "שייך". עד כאן אהרן מגד על אהרן מגד - בגוף ראשון.
אהרן מגד נשוי לסופרת אידה צורית, והוא אביהם של המשורר והסופר איל מגד ושל ד"ר עמוס מגד, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. אהרן הוא גם אחיו של הסופר מתי מגד, מי שהיה סופר בזכות עצמו, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת חיפה ודיקאן הפקולטה למדעי הרוח.
אהרן מגד זכה בפרסים ובאותות הוקרה רבים, ובהם: 1955 - פרס אושיסקין; 1957 - פרס ברנר; 1963 - פרס שלונסקי; 1974 - פרס ביאליק; 1979 - פרס פיכמן; 1983 - פרס סמיילן ופרזנט טנס, ניו יורק; 1990 - פרס השופטים של אקו"ם; 1991 - פרס ניומן; 1996 - פרס ירושלים ע"ש ש"י עגנון; 1998 - פרס ויצ"ו, צרפת; 1998 - פרס ראש הממשלה; 2001 - פרס הנשיא, ובשנת 2003 - פרס ישראל לספרות.
[צילום: ראובן קסטרו, מעריב]

מורה ומעשה מגונה (ביקורת לסיפור אחד מתוך שלושה סיפורים) כשאבי ספר על ילדותו במושבה כפר תבור, הרגשתי ערגה מיוחדת בדבריו למוריו, להם הוא רח... המשך לקרוא
24 אהבו · אהבתי · הגב
קודם כל - ספר מצוין. ישן וטוב. מה יש בו? נובלה, סיפור קצר (קצת ארוך...) ועוד נובלה. בנובלה "מעשה מגונה" מסופר על איש חינוך ותיק ומסור שנתון תחת ... המשך לקרוא
8 אהבו · אהבתי · הגב





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ