מי שמכיר אותי, כמוכם אולי, יודע שאני צינית. היכרות שטחית משקפת את העניין טוב למדי, אך רק מי שמכיר אותי יותר טוב יודע שציניות זה רק חלק מהעניין.
לא, זה לא נאום משתפך על המסיכה הצינית שיצרתי כדי להימלט מאכזריות העולם בזמן שלמעשה אני רגשית ורומנטית עד מאוד. הציניות היא לא מסיכה. היא באמת חלק ממני. היא מצחיקה אותי ועוזרת לי להתמודד עם קשיים. הרומנטיות פשוט נמצאת גם היא. מוחצנת פחות, זה נכון, בגלל המעשיות והציניות המאפיינות את החברות שסביבי ואת העולם כיום בכלל. אני לא מסתירה את הנטייה בצורה אקטיבית, אך נראה לי שרבים מחבריי יופתעו לגלות, למשל, שאני כותבת שירים למגירה, או שאני מתבטאת בצורה רומנטית לעתים. אז כן, אני כותבת שירים, יש סרטים שגורמים לי לבכות, לפעמים כשאני שומעת שיר עוברת צמרמורת בכל גופי, ואני לחלוטין מאמינה באהבת אמת.
אהבה היא תעלומה. לוהטת יותר מפחד, נמשכת יותר מכעס, עמוקה יותר משמחה, מסעירה יותר מעצב וחזקה יותר מכולם, כיוון שהם משתלבים בה. אין ספק שהיא הרגש הכי נוכח בחיינו. היא לא מפסיקה להצית את דמיוננו ולשמש אם לא נושא אז תפאורה לשירים, מחזות, סרטים, תכניות טלווזיה וספרים. חשבו על השירים שאנחנו שומעים ברדיו- כל תחנה, כל יום. קחו ספר (בלי להתחכם, לא ספר מחקר). אם הנושא שלו הוא לא אהבה, אין שום ספק שלפחות כמה עמודים ממנו מוקדשים לנושא הפופולרי.
אז אני טירונית מושלמת באהבה, כבר גיבשתי לי דעה מוצקה בנוגע לחלק מנושאי האהבה. כן, אני מאמינה באהבת אמת. לא של הנסיך והנסיכה שמבטיהם מצטלבים והיא מעפעפת והוא מציל אותה מהדרקון והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה עם חדי הקרן שלהם והקשתות בענן. גם לא הו רומיאו הו יוליה הו אני לא יכולה לחיות בלעדיך הו אז עדיף לי למות. לא, אני מאמינה באהבה של שותפות מאתגרת. אהבה של התפשרויות בלתי פוסקות, של ויכוחים ואולי גם ריבים, של ויתור על רצון אישי לטובת הצד השני. אין נפשות תואמות. יש עבודה קשה שביסודה, כמובן, הרגש עצמו.
בכל זאת יש תעלומה אהבית שלא יצא לי להבין- למה אנשים מתגרשים? לא מצאתי ספר וגם לא סרט מספק בנושא. סרט אחד נראה לי מבטיח, אך סיפק תירוץ עלוב לדעתי. אשמח לקבל המלצות. תירוצים לא קבילים: הימצאות שותפים פוטנציאלית טובים יותר (ובכלל זה בגידה), אירוע בלתי צפוי כגון פציעה קשה מאוד, פשע איום של אחד מבני הזוג או חתונה שמההתחלה לא הייתה רצויה מצד אחד שניצל את ההזדמנות הראשונה לברוח.
כעת אנו מגיעים לספר, שבאמת לא ראוי ליותר מדי התייחסות, אפילו לא בעמוד הביקורת עליו עצמו.
עו"ד בני דון-יחייא טוען שהוא כותב על אהבה. הוא משקר, או טועה. הוא מדבר על עריכת דין, המקצוע הידוע לשמצה ובצדק. כבן אדם שמקצועו הוא להיות אינטרסנטי ולהשיג כסף, מה הפלא שכשאתה כותב על אהבה אלו הסיפורים שאתה מוצא? שמץ אהבה אין שם, רק תאוות בצע ונקם, מרמה, אנוכיות, שנאה ושפלות נפש. איכסה.
אני בטוחה גם שחלק מהאשמה נופלת על הסופר עצמו כבן אדם, ואין בכך להכליל על כל עורכי הדין באשר הם. כמו שאין בחוסר הכישרון שלו להעיד על סופרי הסיפורים הקצרים, אשר בשבחם הוא מפליג.
עוד טענה שקרית או שגויה, שהוא כתב ספר של סיפורים קצרים. נכון, הסיפורים הם קצרים, אבל זה לא הופך אותם לסיפורים קצרים. מה הם כן? אנקדוטות. לא יותר. אנקדוטות די מעניינות וחביבות לקריאה אך כתובות בכישרון מינימלי, בניסיונות כושלים ויומרניים לשלב חרוזים ולשבש בשנינות פתגמים וביטויים. זה עבד טוב בדיוק פעם אחת (אבל אז יצא ממש נהדר) ואז נעשה פשוט מעיק.
בואו נדבר על זה רגע: לא משלבים חרוזים בספר או בסיפור. זה לא מקצועי. רק הטובים ביותר יכולים לנסות לעשות דבר כזה, ש"י עגנון למשל כנראה יכול.
סך הכול די נהניתי, שזה גם משהו, חוץ מהסבל הנורא שבקריאת החרוזים הנוראים שלו. ספר טוב זה לא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
