חיפשתי משפט פתיחה מבריק, שיהלום את הביקורת על יצירת המופת הזאת.

ולא מצאתי.

אני מחפשת מילים שתבהרנה איך הספר הותיר אותי נטולת נשימה ומסוחררת, מוכת תדהמה ומלאת קנאה.

אני אנסה.

אינני חושבת שאצליח. אז אגע, קצת, בקצה קצהו של הקסם ואשתדל לתאר איך הצליח אואן שירס לכתוב ספר מהדהד, אבל שקט כל כך, ענק, אבל נזירי וצנוע, ספר על יגון, שאינו משתמש בכל קלישאות הצער.

ובראשית, הסיפור, שפשטותו יכולה לכווץ אותו לחצי עמוד. מייקל הוא סופר של ספר דוקומנטרי מצליח, שחוזר ללונדון לאחר שאשתו קרוליין מתה בפקיסטן בשליחות עיתונאית. שכניו, הזוג נלסון ושתי בנותיהם הקטנות, מאמצים את האלמן האבל והוא נעשה חלק בלתי נפרד ממשפחתם.

אבל שבת אחת מתרסקת האידיליה, כשמתרחשת תאונה איומה וסוד גדול עוטף את הטרגדיה ומפרק את חיי כולם.

מנגד, מתואר הרגע האיום שבו מתה קרוליין ואת השפעת מותה על האיש שגרם להריגתה ועל מייקל ובאופן עקיף על מי שנגע בחייו.

שירס פורש את הסיפור בפנינו טיפין טיפין, כמו ספר מתח, הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, הוא נודד בין הגיבורים, קושר את חייהם ופורם, מחבר ומתיר, וכמו בחידת תצרף, רק כשתתגלה פיסת המידע האחרונה תושלם התמונה.

אבל הכתיבה, הכתיבה המכשפת היא שעושה את הספר ליצירה חד פעמית. עולם הדימויים של שירס הוא חסר גבולות ואין שום תיאור שדומה למשנהו. כל פעולה וכל מצב מתוארים לפרטי פרטים, אבל בראייה חדשה שהולמת בבורות שלנו, באי ההבנה, בתפיסה השגרתית של הנראה והנגלה. כאילו היינו קצרי ראייה ושירס חובש לנו את ספרו כמשקפיים, פתאום אנחנו מבחינים בפרטים, הצבעים נעשים ברורים, אנחנו לא רואים עץ, אנחנו יכולים לספור את העלים.

קשה להסביר את הכתיבה המיוחדת בלי לתת דוגמה.

"אבל אפילו בחודשים הראשונים ההם כבר חש מייקל שהבית הכפרי הזה לבדו עלול לא להספיק לקרוליין. מקצביהם השלימו זה את זה, אבל היו שונים, והמעבר לקואד א-ברין חשף זאת כפי שלא חשפו זאת חייהם בלונדון. גם הוא וגם קרוליין היו מספרי סיפורים, לא מחייהם שלהם אלא מחיי אחרים. הטריטוריה המקצועית הזאת של גילוי ועיצוב מה שמעבר לעצמם, הייתה מה שחלקו בתחילה, מה שחיבר ביניהם בתחילה. אלא שמייקל תמיד נסוג אל שולחן הכתיבה לספר את סיפוריו, ואילו קרוליין הייתה פשוט עוברת לסיפור הבא. בשבילה היה הסיפור צורך, רעב. אמונתה באמת שמסופרת הייתה כמעט קנאית, יהיו אשר יהיו תוצאות החשיפה הכרוכה בסיפור. מייקל היה שוקל את תכניו בזהירות שמא יעוררו הדים לא רצויים או יפגעו במישהו, ואילו קרוליין מעולם לא פחדה מן ההשלכות."

כשאני מצטטת קטע אקראי כזה, אני כמו אם גאה ששולפת את תמונות ילדיה כדי להציגם, אבל גם היא יודעת שתמונה אחת לוכדת רגע אחד, ויש עוד אלפי פנים של יופי שאין ביכולתה להציג.

אואן שירס הוא אמן של ציור ושל פסיכולוגיה ושל ספרות. הוא צולל אל חיי גיבוריו ומפרק את תחושותיהם לגורמים. הוא מעניק להם חושים חדשים ותובנות חדשות וזוויות ראייה ואופקים חדשים.

בעדינות ובעומק הוא מתאר את פניו של המוות, את האובדן שאיננו רק העדר, אלא תבנית חדשה של מי שהתפרק בעקבות האובדן ונוצר מחדש. הוא מצייר את תחושת האשמה של מי שגורם למוות, את ניסיונות ההחלצות מן המצפון המייסר ואת אי היכולת לשאת את החטא. הוא מנתח לעומק את ההשתנות של גיבוריו ואת יחסי הגומלין הנרקבים במשפחה ובחברה בעקבות האסון.
ומעל לכל, הוא נותן למלחמה המודרנית, מלחמת הסייבר הנקייה מדם, הסטרילית, הרחוקה, לדבר בעד עצמה, לחפש את התירוצים שלה ולהפריכם.

ניסיתי להסביר עד כמה הספר מופלא. אני בטוחה שלא הצלחתי. זהו ספר שגם אם לא יגרום לכם לבכות (לי הוא גרם, בגלל שאינו סוחט דמעות) הוא יהדהד בתוככם ימים רבים.

ותודה גדולה ליעל ולמסמר עקרב שבזכותם רכשתי את יצירת המופת הזאת.

טעות אנוש. איזו מילה מתעתעת. היא יכולה להוות קרש הצלה עבור האדם שחולל את הטעות וגרם לנזקיה הבלתי הפיכים, והיא יכולה להוות כתב האשמה חריף של האדם שחייו נהרסו בשבריר שנייה, בשל אותה טעות אנוש קטלנית. ומה קורה בדיוק כאשר קורבן של טעות אנוש טועה בעצמו, טעות אחרת, קטנה כביכול, אך בעלת השלכות עצומות, טעות שגובה חיים? האם היותו הוא עצמו קורבן של טעות אנוש תגרום לו ליטול אחריות על מעשיו ולשאת באשמה, או שמא הוא יוכיח כי המוסר האנושי הנו גמיש מאוד ומשתנה בהתאם לנסיבות, והוא יבחר בדרך של הסתרת האמת והערמת שקרים?

הסיפור פשוט: מייקל מתחיל להתאושש לאחר מותה של אשתו, אשר נורתה בשוגג במהלך שליחות עיתונאית בפקיסטן. הוא מתיידד עם שכניו, זוג צעיר ושתי בנותיו, ומתחיל לחזור לחיים. "בכל בוקר שהתקלח חש את טעמו של שמץ עתיד שלא היה בהכרח הד של העבר" (עמוד 35). מייקל ואשתו הם קורבנות של טעות אנוש. מייקל מלא חמה וזעם על הטייס שמיהר להנחית את הפצצה והותיר אותו באובדנו, אבל החיים עתידים ללמד את מייקל עד כמה קצר הוא המרחק בין היותו קורבן של טעות אנוש שגבתה חיים, לבין היותו גורם לטעות אנוש שגבתה חיים. מייקל כבר למד כמה שברירים הם החיים וכי די בשנייה אחת של חוסר תשומת לב כדי שחיים שלמים יילקחו ויימחקו. זיכרון אשתו המנוחה מלווה אותו ימים כלילות, משתק, פוצע, דוקר. "די היה במחשבה עליה, בצל של דימוי, בהיזכרות בצורה שבה אספה את השיער או מרחה קרם לחות בטפיחות על לחייה כדי לגדוש את חזהו, לרדד את נשימתו ולערפל את עיניו" (עמוד 56). אבל מייקל ילמד על בשרו גם את טיבה המייסר של ההרגשה להיות בצד השני של המתרס, כאשר תאונה איומה מחדירה סוד לחייו של מייקל ומניחה על כתפיו את כובד משקלה של האשמה, ולא פחות מכך, של ההסתרה.

הנושאים בהם עוסק הספר הנפלא הזה הם קשים: מוות, שכול, נטילת אחריות (ובעיקר בריחה ממנה) על מעשים שבעטיים נלקחו חיים, שבריריותם של החיים ומרקמם העדין והמשתנה של הקשרים האנושיים בין אנשים. החומרים הקשים האלה מוצאים את ביטויים בעלילה בצורה מהורהרת, מעוררת מחשבה ומעלה תובנות. אואן שירס מיטיב להיכנס לנפשם של גיבוריו ולתאר את רגשותיהם, ובעיקר את ייסוריהם ואת לבטיהם, ולא בכדי הרומן ממעיט בדיאלוגים ומרבה בתיאור מחשבות ותחושות. כתיבתו של שירס העבירה בי לפרקים צמרמורת פיזית, בעיקר בהתייחסותו למוות ולשכול. "אילו הייתה רוחה מבקרת אצלו, הוא היה אומר לה שאי אפשר להכיר מקרוב את המוות, שרק הוא יכול להכיר מקרוב אותך. היה אומר שקיימת לידה אל הבגרות מעבר להולדת ילדים או לאובדן הורים. והלידה הזו היא לידתה של אהבה שנקטעה: למצוא אדם שחייו נותנים משמעות לחייך, ואז למצוא שמותו פתאום סוגר אותך שוב, כשיני מלכודת ביער" (עמוד 60).

בספר יש כמה טעויות לשוניות שמעט צרמו לי, אם כי הן לא פגעו בחוויית הקריאה. מעט משונה שבהוצאת כתר המכובדת מופיע ספר בו נכתב "ללא כחל וסרק" (עמוד 176) במקום "ללא כחל ושרק", מה גם שהספר מתהדר בעורכת לשונית ובעורכת תרגום.

תודותיי ליעל הר, שרק בזכות הביקורת הנפלאה שלה על הספר הגעתי אליו.

כל ספר צריך שלד שיחזיק אותו. לספר הזה יש שלד חזק. דקיק אמנם אבל בנוי מפלדה מגולוונת.
עלילה מקורית וחכמה עם משק הכנפיים של אפקט הפרפר: אירוע שמתרחש בנקודה X גורם לאירוע אחר להתרחש בנקודה Y.
אבל בתווך, בין חוליות השלד, שיעמום יומרני, מתאמץ ומייגע שטובע בבקבוקים של יין שהוא כנראה משובח לטעמן של הדמויות שגומעות אותו אבל לי הוא הרגיש כמו מיצי מרה.
התפעלתי מהסיפור אבל נאנקתי מהדרך שבה הוא סופר. אפילו ריחמתי על המתרגם שמי יודע בכמה תזאורוסים הוא נאלץ לפשפש כדי למצוא במפגיע דווקא את המילה הכי נשכחת וזנוחה כדי לתאר ברז וכיור ושטיחון אמבטיה.
ואם יש ספר שבערך מחצית ממילותיו מתארות פארק אבל בסופו אין לי שמץ איך הפארק נראה – משהו מאוד מהותי בספר לא עובד.


חשבתי על איתי אנגל. לאחרונה יש לו גם גרסה נשית שקוראים לה אפרת לכטר. בכל פעם שהם יוצאים לשליחות עיתונאית באזור מלחמה ומשתחלים לבפנוכו של איזה מוג'הידיניסטאן אני חושבת מה יקרה אם... חלילה...
מה יקרה? איזה מחיר המדינה שלי תצטרך לשלם בגלל שהם רוצים לראות מקרוב את הלבן שבעיניים של ארכי טרוריסטים? מי נושא באחריות עליהם - אילנה דיין או בנימין נתניהו?

להבדיל.

קרוליין נהרגה במהלך שליחות עיתונאית.
היא לא היחידה שנהרגה באותה תקרית. היו עוד הרוגים בקרב צוות הצילום שלה. אבל הייסורים הם רק על קרוליין.
מתברר שיש דרגות של הרג בשוגג.
אישה זה חמור ובלתי נסלח. אישה נשואה זה הכי חמור והכי בלתי נסלח.
גברים מערביים? סיכון מתבקש. שימצאו לעצמם עבודה פחות מסוכנת.
פקיסטנים חפים מפשע זה לא נחשב. אף אחד לא סופר אותם. אפילו לא הסופר.
ועל זה נכתב: "הסופר הוולשי המצליח אואן שירס מטפל ביד אמן בשאלות של אשמה".
היד שלו מעוותת. והוא צבוע.


איך גמזו היה אומר?
ראיתי איש. מצדי יכול היה למות בחמש ולא הייתי רואה אותו.

ראיתי איש הוא ספר בו הסיפור מתחיל בעמוד 121. ומה עד אז? ספר ברנז'אי. איזו ברנז'ה? ברנז'ת המתגוררים בערים נחשבות, עובדים בתקשורת/בנקאות/אופנה, שותים יין כמו מים, מכירים את המי ומי וקורים להם אסונות מיוחדים.
הסיפור כתוב רע, מתורגם רע עוד יותר, לא מרתק לרגע ומעצבן ברגעים רבים בהם התחושה היא של תרגיל כתיבה ענקי ועוד מעט יגיע הסיפור האמיתי, המלוטש, הראוי לקריאה.
ומה יש באין סיפור הגרוע הזה? יש אחד מייקל, עיתונאי הכותב בעיתונים מסוג שבועונים וירחונים נחשבים. סיפוריו אהובים משום שהוא עצמו מצניע את האגו שאין לו ומעדיף לשים במרכז את נשואי כתבותיו. הוא יודע להקשיב ויודע להתבונן. הוא כמובן גבוה ונאה כמו בכל רומן רומנטי דה לה שמאטה. בשלב מסוים לונדון צרה עליו והוא עובר לניו יורק, שם הוא ממשיך בכתבות בעומק שלו ואף כותב ספר. בשלב מסוים הוא פוגש את קרוליין, למותר לציין שהיא יפה וסקסית. הם מתחתנים, לקצר סיפור ארוך ומיותר, לא מצליחים להגיע לשלב השגרה המאוסה בנישואין, מוטיב החוזר בספר המאוס הזה, והופ היא נהרגת בפקיסטן בסיוע מיטב הטכנולוגיה האמריקאית. הטכנולוגיה הזו מסייעת להרוג חורשי רע מוסלמים, אין סוף לקלישאות, אבל מאחר וזו קרוליין המפורסמת, חקירה מתרוממת והמוציא להורג כותב מכתב על נייר ממשי למייקל הבעל ומתנצל. לא תגלגלו עיניים לשמים?
אבל לטוויסטים אין סוף, תמוהים ועל סף הצדקות מסוג האם לבעל עני אין הצדקה לפרוץ לבית מרקחת ולגנוב עבור אשתו החולה תרופה שהרוקח הפקיע מחירה?
ספר עלוב במיוחד.

ספר מדהים. אשתו של מייקל מאבדת את חייה כעיתונאית בגלל טעות בזיהוי. מייקל עובר דירה ופוגש שכנים המתחברים איתו.
בביקור מייקל בבית השכנים קוראת תאונה נוראה.
יש פה קונפליקטים של שקיפות והודאות של מייקל ושל המעורבים בחייו.כמה קשה להודות באמת המרה. ספר מופת.

ואני ראיתי איש
שניצב במרכזו של עסק ביש
הערכה? הכרה?
או בלי תוכן וצורה?

הנה איש לבדו
מול אש צולבת
הנה איש לבדו
מול הערצה נלהבת

איש לבדו ניצב
לו רק ניתן ואלמד
הצלחתו של איש אחד

טוב, תסלחו לי על הפרץ הפואטי, זה הזדמזם לי בראש לאורך כל הקריאה, הייתי צריכה להוציא את זה.
אחרי הכל, הגעתי לקרוא אותו רק בשל הסקרנות שעוררה בי המחלוקת עליו כאן באתר.
ונעבור לתכלס.

"ראיתי איש" עוסק, כך נכתב על כריכתו, בשאלה:
"למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "טעות אנוש"? האם המילים האלה מקילות על היכולת לסלוח, מאפשרות לזכות בסליחה?"

אבל האמת היא שזה לא בדיוק הנושא שלו, וזה בעיני מקור חולשתו ועוצמתו גם יחד.

שתי "טעויות אנוש" מתרחשות במהלך הסיפור. אולי יותר.
לכל אחד מהמקרים הטרגיים העומדים במרכז הסיפור אחראי יותר מאדם אחד.
לפחות שני גיבורים של הסיפור מתייסרים בשל טעותם ובשל תוצאותיה הטרגיות.
אבל זה לא מקור הייסורים היחיד שלהם. אפילו לא העיקרי.
אחד מהם, ינסה להסתיר את טעותו, וניסיון ההסתרה והויכוח האינסופי עם המצפון, יקחו חלק משמעותי בייסורים שיחווה:
האם ההסתרה נעשתה מסיבות אנוכיות? או שמא להפך, כאב הנשיאה הבודדה בעול האשמה הוא סוג של מעשה אלטרואיסטי, ווידוי שיכאיב לסביבה, רק לשם הקלה על מצפונו של המתוודה, דווקא הוא מהווה מעשה אנוכי?

השני, היה אחראי להפצצה שנעשתה בעזרת כלי טיס לא מאוייש.
הכלי אינו מאוייש, אבל עדיין ישנם אנשים האחראים על הטסתו. על ההפצצה. על הפגיעה.

המערכת המוסרית המערבית של ימינו, איבדה את היכולת לראות את התמונה הגדולה.
בכל כך הרבה סרטים וסדרות על גיבורי על כאלה ואחרים חוזרת הסצנה: ה"טובים" יכולים להרוג את ה"איש הרע", אבל נמנעים. כי להרוג זה רע, ברור. האיש הרע יפעל שוב. כמה אנשים יהרגו? כמה מקרי מוות היו יכולים להימנע?
מי אנחנו שנענה על השאלות האלו, הרי הכל יכול לקרות. העיקר שאנחנו - הטובים - לא ניגע בו.
הסרט האחרון שבו ראיתי את זה היה "היפה והחיה". גסטון מנסה להרוג את החיה, החיה מתגבר וכמעט הורג אותו... אבל בל עוצרת אותו. להרוג? חלילה. מה יהיה ההבדל בינו לבין גסטון אם יעשה זאת?
ההבדל נעוץ כמובן בתמונה הגדולה: בכל מעשי העוול שעשה גסטון לאורך הסרט, בכך שגסטון ניסה הרגע להרוג אותו. אבל התמונה הגדולה איננה. אנחנו בעידן הזכוכית המגדלת, להרוג זה רע, ואם החיה יהרוג את גסטון - הופ. פסול. נגמר המשחק. הטובים הפסידו. אז הוא לא הורג אותו. הוא חומל עליו וגסטון מנצל זאת להתנפלות רצחנית נוספת שמצליחה הפעם.
בעולם של הסרט יש קסמים, אז הסוף יהיה טוב: החיה ישוב לחיים.
וגסטון? הוא יפול מהגג. וימות. דאוס אקס מכינה. העיקר שהטובים נשארו צחים כשלג ולא לכלכו את ידם בהרג.
אם היטלר היה קם בימינו, ספק רב אם היתה מדינה מערבית שהיתה מוכנה לצאת כנגדו במלוא העוצמה. לסכן את חיי חייליה, לקחת סיכון של פגיעה בחפים מפשע בצד השני. כי תמיד נפגעים חפים מפשע. אין מלחמה סטרילית. ומי אנחנו שנתיר לעצמנו עוול שכזה? עדיף לשבת בשקט ולקוות שיהיה טוב...
ואם לא יהיה? טוב, ידינו לא שפכו את הדם הזה. ידינו נשארו בכיסים. חבוקות. קשורות.

"היכנשהו מתחתיו, בשובל שאגת הסילון שלו, הוא נטל חיים בפעם הראשונה. אבל כפי שסיפרו להם המפקדים שלהם, וגם העיתונים, הם הצילו חיים רבים יותר לאין שיעור. עוצמתם שימשה אותם למעשים טובים, ודניאל חזר גיבור."
מזהים את האירוניה העדינה של המספר כלפי דניאל, הטייס הקרבי, שיהפוך למטיס כלי טיס לא מאויישים בהמשך?
מה השתנה מאז שהיה גיבור בעיני עצמו עד הנקודה בה מוצא אותו הספר, לאחר שפגע בחפים מפשע בשל טעות אנוש?
האם כשהיה טייס קרבי לא התרחשו טעויות?
מן הסתם התרחשו גם התרחשו.
האם המפקדים שלו שינו את דעתם?
לא. המפקדים שלו, כך עולה מהספר, המשיכו לספר לו שהוא מציל חיים. שהוא גיבור.
העיתונים, מן הסתם, הפסיקו לספר לו את זה.

חפים מפשע נפגעו.
כמה חפים מפשע ניצלו בשל פעולותיו?
את זה הספר לא מספר.
מה באמת כואב לדניאל?
לא "טעות האנוש".
עצם התפקיד שלו.
המלחמה המודרנית, כלי הטיס הלא מאויישים, שמאפשרים לחיילים בני ימינו לפגוע מבלי להסתכן בפגיעה פיזית.
עניין שאפשר להבין את הקושי הפסיכולוגי שהוא יוצר, אך לאו דווקא את הקושי המוסרי.
האם לא מוסרי להילחם באופן שמפחית את הסכנה לחייליך שלך?
לפי שירס, התשובה חיובית. בהחלט לא מוסרי.
זהו, בעיניו, סוג של מלחמה שמאפשר אי לקיחת אחריות. מעין משחק בפלייסטיישן שקורבנותיו הן דמויות ממוחשבות נטולות חיים.
הסיפור שהוא מספר, מראה דווקא את ההפך. היכולת לצפות, להיות עד לתוצאות, לפי שירס, מחריפה את תחושת האחריות לא מקטינה אותה.
דניאל מק'קאלן לא השתתף בהפצצה על דרזדן. הוא לא השליך פצצת אטום על הירושימה.
דניאל לקח חלק בהפצצות כירורגיות לעין ערוך ממה שהיו יכולים טייסי מלחמת העולם השניה לחלום לבצע.
אבל נראה שככל שמשתפרות יכולות צמצום הפגיעה, הדיוק, הבטחון באשמת הנפגעים, כך גדלה ותופחת תחושת האשמה, הקיומית כמעט.
אם אתה חזק יותר, אתה אשם. החלש הוא תמיד "מוחלש", תמיד קרבן.
ערך "קדושת החיים" קיבל משמעות חד ממדית, שטחית: אסור להרוג.
השלכות? תוצאות?
לא עניינינו.

יהיו, כמובן, מי שיאמרו שזה בדיוק להפך: שהמערכת המוסרית של ימינו רואה את התמונה היותר גדולה, את המטא-תמונה: את הסובלים בשני הצדדים, את הנרטיבים של שני הצדדים.
בעיני זו לא תמיד התמונה הגדולה. לפעמים זהו אוסף תמונות קטנות-מוגדלות, נטולות הקשר שיהפוך אותן לתמונה הגדולה.
כי על כל מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שבמבט לאחור נראית מיותרת, חסרת טעם, טבח של המוני העם המשולהבים ע"י סיסמאות פטריוטיות לשם אינטרסים לא-להם, יש גם מלחמת העולם השניה - מלחמה שבה רוע אמיתי ניסה לכבוש את העולם והיה צורך להילחם נגדו.
כן, אפילו אם "הטובים" לא היו מושלמים והיו להם אינטרסים משלהם שאינם נוגעים דווקא למלחמה ברוע.
קל לצבוע את כל המלחמות באותו הצבע. לצייר את כולן כמלחמת העולם הראשונה או מלחמת העולם השניה, ע"פ השקפת העולם של המשווה.
האמת היא, מן הסתם, שיש כל כך הרבה גווני ביניים.

העיסוק באשמה בשל טעות אנוש, נושא שיש בהחלט מה להעמיק בו, נדחק בשל העיסוק באשמות האחרות: אשמת ההסתרה, אשמת המלחמה המודרנית. אשמת החזקים מול החלשים.

עכשיו אתם מזמנים לעבור שוב על הביקורות, על המשבחים ועל הקוטלים, ולתהות...
האם יש קשר מסויים...
בין השקפתו הכללית של המבקר לדעתו על הספר...

כמה מילים כלליות על הספר, בכל זאת.
בעיני הכתיבה שלו היתה יפהפיה, העלילה היתה מותחת ומסקרנת והתקשיתי מאוד לעזוב אותו מהרגע שהתחלתי.
הפיתול העלילתי המרכזי, היה בעיני מאולץ ולא אמין, גם אם נדרש לצרכים ספרותיים.
המלצה?
אני ממליצה.
וממליצה, כמו תמיד, על קריאה ביקורתית.

אני מכור לספרים.
אני חייב לגמור ספר אחד בשבוע ואם יוצא לי שני ספרים בשבוע אז אני באקסטזה.
יש פעמים שאני מסיים ספר, נח 15 דקות ואז מתחיל אחד חדש.
יש לי תמיד 8 ספרים ליד המיטה, עוד מעל 200 בספריה הביתית שטרם קראתי ועוד כמה עשרות באייפד שלי.
בספריה אני מאבד כיוון, בא לי לקחת מכל הבא ליד, גם אם מותר לי רק 5 ספרים והבטחתי לעצמי שלא אקח ולא ספר אחד נוסף עד שהערמה תרד.
ואני בטוח שהאושר שלי נגזר באופן ישיר מכמות הספרים שאני רוכש / משאיל / קורא.

ועל פניו הכל היה בסדר עד שהתחלתי לחשוד לאחרונה שחוש הספרים שלי נדפק.
כאשר חוש הספרים שלך נדפק, קשה לך להנות מסתם ספר טוב. כזה כמו פעם שהסיפור הוא נחמד, השפה נעימה, נטול גימיקים ומשאיר טעם טוב לרבע שעה עד 22 דקות.
כאשר חוש הספרים שלך נדפק, 5 כוכבים אתה נותן רק אם הספר הכניס לך בעיטה באשכים (או בשחלות), מתח אותך לגובה, דגדג אותך בנקודת הג'י וגרם לך לדמוע (גברים לא בוכים) בסופו.
כאשר חוש הספרים שלך נדפק, ספר טוב נמדד באורך הציפורן שטרם נכססה, השעה בה אתה הולך לישון ואחוז הזמן ביום שאתה לא סופר את הדקות עד שתקרא את הפרק הבא.
חשדתי בכך מיד לאחר שסיימתי לקרוא את הספר "מכה כל חטא" מאת פטריק פלאנרי, שהיה ספר טוב, איכותי, כתוב טוב, אבל לא עשה לי את כל מה שהיה עושה לי לו חוש הספרים שלי היה תקין.
ואני בטוח שאם הייתי קורא 5-10 ספרים בשנה והוא היה בתוכם הייתי מהלל אותו מכאן ועד קייפטאון.
השתכנעתי שנדפק לי החוש באופן מוחלט אחרי שסיימתי את "ראיתי איש".

כי הספר הזה בעט לי באשכים.
כי הספר הזה הביא לי את החשק לזרוק אותו על הקיר ולא לפתוח אותו לעולם לפחות 4 פעמים.
כי הספר הזה פרובוקטיבי בשקט שלו ובקו העלילה שלו ועושה שימוש ציני במושג "טעות אנוש".

ורק בגלל זה הוא כל כך טוב בעיני.

וגם בגלל הבעיה הקטנה הזאת - חוש הספרים שלי שנדפק.

לקרוא לו "מותחן" יעשה לו עוול. אבל הוא מותח. לפעמים מאד. בלי פשעים, בלי פושעים, בלי סוכני ריגול, בלי בלשים. פשוט מעניין ומותח, עכשווי וגורם לך לחשוב על החיים ועל מה שקורה לאנשים כמונו - שומרי חוק בדרך כלל, מאמינים למה שמכתיבה לנו המדיניות המקובלת בדרך כלל, מתנהלים לנו בחיינו הקטנים בלי יותר מדי דרמות מקווים שחיינו יישארו משעממים ומספקים בדיוק כמו שהם היום, עד שאנחנו נאלצים להתמודד עם בחירותנו, עם דברים שלא התכוונו שיקרו כתוצאה ממשהו שעשינו: תאונות המשאירות אותנו במצב פוסט טראומטי, מחפשים דרך להמשיך לחיות, להשאיר את הכאב סגור בקופסה.

מייקל הוא סופר שאשתו העיתונאית נהרגה בשוגג בפקיסטן (או אפגניסטן, או עירק, או... ) מוכה יגון הוא חוזר לגור בלונדון וממשיך לכתוב, איכשהו. בשכנות לבניין בו הוא מתגורר חיה משפחה צעירה - הורים ושתי ילדות ש"מאמצים" את האלמן הצעיר והופכים אותו לבן משפחה. רחוק מאד מלונדון, בלאס וגאס, חיה עוד משפחה באותם גילאים: הורים ושתי ילדות. האב הוא טייס קרב בחיל האוויר האמריקאי, המטיס היום מזל"טים-טילים המסוגלים לפגוע באופן נקודתי (כירורגי, עלאק) במטרה במדינה רחוקה, ולהפוך בשניות את מה שהיה חיים למוליקולות של H2O באוויר ואבק על הקרקע. זה נראה כאילו הוא "משחק במשחק מחשב" בעזרת ג'ויסטיק אלפי קילומטרים ממטרותיו, אבל התודעה, המצפון, כל מה שהופך אדם לאדם אינה נחה גם אם אלה שהשמדת נמצאים במרחק בלתי נתפס ממך.

שירס כתב ספר מצויין העוסק באהבה, אחריות, טעויות ותאונות, והתמודדות עם תוצאות של אירועים "ללא אשמה". כל דמות בסיפור "חפה מפשע" - וגם אחראית לתוצאות מזוויעות. כל דמות בסיפור קונה בשלב כלשהו את ההצדקות המקובלות למעשיה - החל מ"מלחמה בטרור" וכלה ב"תאונה". כל ההצדקות נכונות והגיוניות אבל האני של הדמות - מה שאנחנו מכנים "מצפון" באין מלה טובה יותר - יודע טוב יותר. הוא הגורם המעניש על מעשים שגרמו לתוצאות איומות. עונש שלעתים חמור יותר מעונשים ממוסדים המוטלים על ידי הרשויות.

הספר כתוב נפלא, אינטליגנטי ומעמיק, גרם לי לחשוב עליו גם כשקראתי אותו וגם אחרי. יצא שראיתי לאחרונה את הסרט "עין בשמים" עם הלן מירן, שמזכיר חלק מהנושאים המוזכרים בסיפור. מומלץ מאד.
אזהרה - האוהבים ספרים עם הרבה פעילות ומתח, ומעט תיאורים ומחשבות - כנראה לא יאהבו את הספר הזה.

ביום שקרוליין נהרגת בפקיסטן במהלך שליחות עיתונאית, נחרץ גורלן של עוד שתי משפחות. אלא שזה כמו פצצה בעלת מנגנון השהייה.
מאותו רגע חייהם של מייקל, ג'וש, סמנתה, דניאל, רייצ'ל ולוסי נכרכים יחדיו עקב טעות אנוש ומלכדים את כולם למקשה אחת של צער גדול.

זו טרגדיה שמובילה לעוד אחת, וזה הרגע בה משתחרר מנגנון ההשהייה, וזה גם הרגע בה מגיח לעולם סוד גדול ונורא.והסוד הזה בתורו מוליד לעולם שקר. אבל השקר הוא דבר מתעתע, וגם יכול להיות מסוכן.

אדם יכול לחיות בשקר עד אשר מגיע הרגע החמקמק הזה בו השקר הופך להיות אמת. האמת שלך. אבל לאדם ממול- השקר הוא עדיין שקר, והאמת היא אמת. אותו אדם עדיין לא חצה את הקו הזה בין השניים. והזגזוג הזה בין שניהם- הופך אותך לאקרובט שצריך לשמור על יציבות ולא לאבד את נקודת האיזון. כי אם תיפול ותתרסק- האמת תצוץ ותתגלה- ותהיה אחת היא.ערומה, ללא כסות השקר אשר עטף אותה עד כה.


ותסלחו לי שלא אוסיף עוד על העלילה, אבל הסיפור הזה כל כך עדין ופריך, שכל נגיעה בו תשנה את המרקם שלו.

אואן שירס מכניס אותנו לראשן של כל אחת מהדמויות, פורש בפנינו את כל מחשבותיהן, והן רבות, והוא מגיש לנו הרבה פרטים, ואתה- הקורא- מוצא עצמך חושב יחד עם הדמויות, אבל אין בעומס הזה שום דבר מיותר, ואין תחושה של הכבדה. כל מילה בספר הזה במקומה, וכל מילה גורמת ללב שלך את התהודה המדוייקת שאליה כיוון הסופר.

על הכריכה האחורית כתוב שהספר מותחן מופתי וכו' וכו'. אז תנו לי להבהיר: זה לא ספר מתח! חבל שהמשפט הזה ירחיק מהספר הנפלא הזה קהל קוראים שיטעה לחשוב שזהו מותחן. יש לכל אורך הספר מתח שנבנה מהדרמטיות של העלילה. אין פה שום מאפיין מתח קלאסי.

מצד אחד רציתי לקרוא את הספר טיפין טיפין, אבל לא יכולתי שלא לרוץ אתו עד לקו הסיום. פשוט בלתי אפשרי היה. זה לא שאתה פותח ספר וקורא, זה כשהספר מושך אותך אליו בכוח מכשף.

יש ספרים שאני קוראת, אוהבת, ונהנית. זה מסוג הספרים שנוגעים בך. זה מסוג הספרים שמשאירים בסיומם משקע. ספר שממשיך להיות נוכח.

ספר מעולה, לא פחות.