****


יש תקופות ממש גרועות, לפעמים. לא מספיק שחורף, וגשם, ופתאום אתה פשוט חייב להעלות מהאוב איזה ריב ישן ומיותר עם אשתך שמשפיע על כל האווירה בבית במשך שבועות, או שאת אומרת לחמותך משהו שמעורר כלבים ישנים, ופתאום התינוק שלך מפתח חום גבוה שפשוט לא יורד, ומדברים ברצינות על צמצומים ופיטורין בעבודה, ואז גם התריס למרפסת נדפק ויחד איתו מכונת הכביסה, ומגלים שהילדה לא הכינה שיעורים כבר שבועות והיא שיקרה

<mark>מירה מגן</mark>, אחות מוסמכת לשעבר שלמדה סיעוד בבית החולים הדסה, עזבה את התחום לטובת כתיבה – וזיכתה אותנו בשורת ספרים מעוררי מחשבה. ספרה החדש, ככל הנראה האחרון, שואב השראה מעולם הרפואה המוכר לה היטב.

בכל ספריה עוסקת מגן בנושאים טעונים ואנושיים – פמיניזם, אמהות חד-הורית, התמכרויות, מורכבויות זוגיות – והפעם היא נוגעת בעדינות ובעומק גם בקונפליקט בין מוסר לתשוקה, בין הגיון לרגש.

במרכז העלילה עומדת ד"ר

****



פצע, סבתא ומרפסת, אמר פעם עמוס עוז, זה מה שכל כותב צריך כדי לכתוב.
אז הספר הזה כמעט כולו פצע. העלילה שלו מינימלית, משנית, שלדית, ואפשר לספר אותה במשפט וחצי - זוג עם ילד שנמצאים באיזה מין משבר-אמצע-החיים לא ברור, מתפרקים. הגבר, סניגור מצליח, מואס בחייו (בשתי המשמעויות, בערך) ויורד לאילת כדי לדוג ולחפש את עצמו. אשתו, מנצלת מתוך גחמה משונה את הכאילו-הזדמנות, מוותרת גם היא על העבודה המוצ

לפעמים אני צריכה שבוע או יותר לאחר קריאת הספר כדי לקבל את הפרספקטיבה המתאימה. פעמים רבות הקריאה מסבה לי הנאה או חוסר הנאה שאינם עומדים ביחס ישר לערך הספר.

כמה ימים לאחר מכן, אני מצליחה לדקק את התחושות שלי, לסנן את רעשי הרקע ולבדוק אובייקטיבית מה ערכו. כמובן שאין מושג של אובייקטיביות ביחס ליצירה, כוונתי היא האובייקטיביות של הסובייקטיביות שלי.

מבלבל? אני חושבת שכולכם מבינים את כוונתי, או בכל

כך נכתב על כריכת הספר מיכאלה:
"גם בספריה הקודמים של <mark>מירה מגן</mark>, שכולם זכו לביקורות חמות ולאהבת קהל הקוראים, היה שמור מקום לדמויות חריגות, אבל מעמדן היה שולי. בחזית הבמה כיכבו דמויות נורמטיביות שנקלעו למשבר. במיכאלה התהפכו היוצרות. <mark>מירה מגן</mark> נותנת כאן דרור, לראשונה, לדמות פרועה, שאינה מצייתת לנורמות חברתיות ובזה להן. התוצאה היא רומן בוטה, בועט, תזזיתי ומרגש."

אכן, בניגוד לספרים קודמים של <mark>מירה מגן</mark>

מכירים את ההרגשה הזו שאתם מקבלים מחברים המון המלצות חמות על ספר מסוים, ולא סתם המלצות – אלא המלצות בנוסח "אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיי", ולא סתם חברים – אלא חברים שאתם סומכים על טעמם הספרותי, ואז אתם ניגשים לספר בהרגשה שאתם הולכים לקרוא איזו יצירת מופת או משהו, ובסוף אתם מגלים שהספר, לא נעים להגיד, פשוט גרוע... לא רק שאתם עצמכם מתאכזבים, אלא שאתם גם מאכזבים את החברים הממליצים, שמחכים לשמוע

איפה שיש אנשים יש סיפורים. תמיד.

בניין דירות בעיר נטולת שם, זו זירת ההתרחשות שבחרה <mark>מירה מגן</mark> לספר.

יולה, סופרת שמנסה לאחוז בשולי המוזה, אשר זו חמקה ממנה כמו פרפר שקוף כנפיים, מקבלת מאחיה החורגים את דירת הקרקע שהורישה להם סבתם, למשך ארבעה חודשים. המטרה: להשלים כתיבת ספר.

עוד בבניין: חד הורית שהביאה לעולם את בנה באמצעות תרומת זרע, ולא בוחלת בשום סוג של עבודה כדי להבטיח את עתידו ולספק לו א

ספר חדש של <mark>מירה מגן</mark>!
אני חייבת להשיג אותו!
בהקדם!


ככה חשבתי ברגע הראשון כשראיתי שיצא ספר חדש של <mark>מירה מגן</mark>.
אני יודעת בדיוק למה לצפות:
מעט עלילה ודמויות לא הכי משכנעות מצד אחד אבל כתיבה יפהפיה ודמויות נוגעות ללב מצד שני.
ספר צובט אבל לא לוחץ בכוח על בלוטות הרגש, לא מנסה לסחוט דמעות.
היופי איכשהו תמיד מנצח את הכאב.
אבל הזמן עבר, הספר לא התגלגל לידי, ופתאום התחלתי לתהות עד כמה דחוף

איזה יופי של ספר!

<mark>מירה מגן</mark> יודעת לנגן על מיתרי השפה העברית, ורוקחת עלילה מרתקת, עם מרכיבים מדויקים ונכונים במיומנות רבה.

כמו בספריה הקודמים, גם כאן <mark>מירה מגן</mark> כותבת על דמויות מיוחדות, ואאוטסיידריות. היא מתעכבת על פצעי החיים, והכאב האנושי, וברגישות נוגעת, ומקלפת בעדינות את הדמויות הזקוקות לסיוע ולהכוונה.

בספרה "אחותו של הנגר" וגם ב"מיכאלה", מצאתי קריאת תיגר על ההשגחה, וגם כאן הוא לא ממש עוזר