ביקורת ספרותית על חסדי הלב השבור - פרשת רצח אמיתית מאת שרי מנדל

---

אני מתעוררת בגרון יבש ובראש פועם. מנסה להתיישב ומיד נשכבת חזרה. אמא מציצה לתוך החדר, שבע ורבע, אני עדיין במיטה; היא מצמידה כף יד למצח שלי, "אני חושבת שאת מבשלת איזו מחלה. אולי עדיף שתישארי היום בבית."
אני בקושי מהנהנת.
בקומה למטה הבלאגן הרגיל של דקה-לפני-ההסעות, ואז רגליים ממהרות, והדלת הנטרקת. ואז שקט.
אני נסחפת לתוך שנת מחלה כבדה שלא מביאה איתה הקלה.
הטלפון מעיר אותי. הוא מצלצל בעקשנות שוב ושוב ושוב ואני מכריחה את עצמי לקום מהמיטה, מועדת למטה ומרימה את השפופרת. מדברים מבית הספר. זאת מירי המזכירה. רוצים לדעת למה לא הגעתי היום. אני ממלמלת משהו על וירוס ומירי מאחלת לי רפואה שלמה ומנתקת. אני בטח השם הראשון או השני ברשימה; יש לה עוד הרבה טלפונים לעשות.
אורות עציון לא היה בית ספר נוקשה במיוחד. הנהלים האלה לא נועדו לטפל בהברזות, אלא לוודא את ביטחון התלמידים. כולנו גדלנו על הסיפור של קובי מנדל ויוסף אישרן. הם למדו בבית הספר שלי כשאני הייתי בערך בת חמש.

קובי לא התכוון למות מות קדושים. הוא וחברו, יוסף, ברחו מבית הספר, תמימים כמו טום סוייר. מרק טוויין כותב: "טום אכן הסתלק מבית הספר ובילה בנעימים". קובי ויוסף ביקשו גם הם לבלות. במקום לבלות הם נרצחו.
...
ב8 במאי 2001, בשעה 7:00 בבוקר, הכנתי לקובי שני כריכים עם נקניק והאזנתי לרדיו. עליתי למטה כדי להתלבש וחזרתי למטה. יוסף בא לאסוף אותו בשעה 7:20, ואני חשבתי לעצמי: טוב מאוד, אולי היום קובי יגיע לבית הספר בזמן. לא נישקתי אותו, כי יוסף היה שם. פשוט עליתי בחזרה לסיים את ההכנות שלי. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את הבן שלי.
...
בעלי, סט, שהיה אז כתב פרילנס כלכלי-עסקי, עבד בבית, ולכן לא דאגתי לילדים יותר מדי. התקשרתי ב15:00 ולא היתה שום תשובה. התקשרתי שוב ב16:00 וסט אמר לי שהילדים בחוץ. בתקוע שכיח מאוד שהילדים מבלים בחוץ כל היום. הם חוזרים מבית הספר, זורקים את הילקוטים ויוצאים מיד למגרש הכדורסל, לחברים או לפעילויות אחרות. לא דאגתי.
הגעתי הביתה קצת לפני 18:00 ושאלתי את סט היכן קובי.
...
בסביבות 20:30, חזרה אליענה, בתי בת העשר, מפעילות של תנועת הנוער. קיוויתי שהיא ראתה את קובי, אבל היא אמרה שלא ראתה אותו. השכבתי את הקטנים והתחלתי לדאוג באמת.
אני מתקשרת לחבריו של קובי ולאמו של יוסף, רינה. היא חושבת שהם נסעו לירושלים, להפגנה שקראה לתגבור האבטחה בכבישים וביישובים. אמא אחרת מספרת לי שכביש תקוע-ירושלים סגור לתנועה. הוא נסגר לעתים תכופות בעקבות ירי מבית ג'אלה. אני חושבת לעצמי: ייקח לו זמן להגיע הביתה, אבל הוא יגיע. ב22:00 אני מתחילה לחייג בקדחתנות. אני מתקשרת לחברים של קובי באפרת ובירושלים. אני מתקשרת לרינה ארבע פעמים, והיא מבטיחה לי שהם בהפגנה בירושלים. בעלה של רינה הוא שוטר, ואני מתנחמת במחשבה שאילו היו בסכנה כלשהי, רינה היתה וודאי יודעת.
השעה כבר 23:00 וקובי עדיין לא בבית. אני מתקשרת למשטרה והם יוצאים לבדוק את הטרמפיאדות. אורלי, שכנתי הצברית, מגיעה לביתי, ומתקשרת למורה של קובי. המורה אומרת לה שהוא כלל לא הגיע לבית הספר היום, ועדיין, אני לא נתפסת לבהלה. המחשבה שהוא עם יוסף מרגיעה אותי. אני חושבת שאולי קרה משהו, אבל הם יחזרו בקרוב. ואז שלמה, חבר של קובי, מגיע אלינו הביתה, ומספר שקובי אמר לו שהם הולכים לוואדי. אני חושבת שהם וודאי הלכו לאיבוד. מערכת חריטוּן בתקוע היא בין המערות הגדולות במזרח התיכון, בת שישים חדרים, המתפרסים על פני שלושה קילומטרים וחצי. אני מרגיעה את עצמי שהוא ודאי נתקע שם, זה כבר קרה בעבר לילדים אחרים. הוא יחזור הביתה ואני אצעק עליו ונמשיך הלאה. אני באמת ובתמים חושבת שאאבד רק כמה שעות שינה מכל הסיפור הזה.
שכנים נכנסים ויוצאים מהבית כל הלילה. הם אומרים: "ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות. הוא הבכור שלך. כולנו עברנו את זה." אני מאמינה להם. אני לא מסוגלת לעכל את המחשבה שקובי נתון בסכנה. אני לא יכולה להרשות לעצמי לחשוב שאולי קרה לו משהו.
...
האמהות שנמצאות אצלי בבית מרגיעות אותי: "הוא הבכור. זאת טבילת האש שלך, הם מתנהגים בטיפשות, הם מבהילים אותנו..." בתה של אחת מהן, בת ארבע עשרה, נעדרה פעם עד 3:00 לפנות בוקר. בן השמונה של אמא אחרת הלך לאיבוד במערה. שני בני עשר נסעו באוטובוס לקריית שמונה, מרחק ארבע שעות נסיעה, בלי לספר לאיש.
...
ואז נכנסים השוטרים, בפנים חתומות ונשק בהצלב. הם שואלים שאלות, ממלאים טפסים, ואני רוצה לצעוק: לכו תמצאו אותם. פשוט תלכו ותמצאו אותם. אבל אני עונה על כל שאלותיהם.
...
צוותי חיפוש פועלים בוואדי. אני בטוחה שהם ימצאו אותם. הם הלכו לאיבוד, הם נתקעו והם מחכים. פיני בירנבאום, צעיר בן עשרים ושלוש, בן להורים אמריקאים, שגדל פה ומכיר את המערות כמו את כף ידו, חוזר אחרי שלוש שעות. הוא חיפש אותם וקרא להם, אך לא שמע דבר. "המערות כל כך גדולות, עדיין יש סיכוי שהם בפנים," הוא אומר לנו, ואני נצמדת לתקווה זו. אני מדמיינת אותם עומדים על איזה זיז במערה, תקועים, לא מסוגלים לזוז, לעלות או לרדת. או עולים על אוטובוס לאילת בגחמה רגעית. הם בכלל לא בוואדי, הם החליטו להימלט מהטירוף פה. זה צעד מטופש, אבל אפשר להבין אותם. הם חיים בשטח מוכה טרור. עברו עליהם שמונה חודשים של אינתיפאדה, עם ירי תכוף על מכוניות חולפות. אפשר להישבר מזה ולברוח, גם אם מדובר במעשה שאינו אופייני להם. זה בפירוש אפשרי.
...
השעה כבר 4:00 לפנות בוקר. סט ואני יוצאים לחפש את קובי. אנחנו הולכים לוואדי, מרחק של פחות מחמש דקות הליכה.
...
אנחנו רואים רכב ביטחון עם שני אנשי ביטחון. הם אומרים שחיפשו בכל מקום, ושימשיכו מחר עם הזריחה. הרגליים שלי מתחילות להיחלש, אבל אני בטוחה שיחזור הביתה. כשהשמש זורחת והנערים עוד לא חזרו הביתה, זה מכה בי. הם חייבים לחזור עכשיו. אני נזכרת ששמעתי שאם לא מוצאים ילדים נעדרים ביום הראשון, הסיכוי שהם יימצאו בחיים קטן.
...
אני מתהלכת אנה ואנה מול ביתי. בשעה 6:00 סט הולך לבית הכנסת...
בבית, יושבות איתי חברותיי, ואני מתחננת בפניהן שיגידו שהוא בסדר. חברתי שירה נכנסת הביתה, ואני רואה בעיניה את אש הפחד ואת הכאב, ומבינה שלא אוכל להכיל את הכאב הזה. עכשיו אני יודעת שהייתי אופטימית מדי.
"אני יוצאת לחצר," אני אומרת להן, וחושבת שאני יכולה להגן על עצמי. כאילו בשורות רעות מגיעות רק עד הכניסה לבית. שירה יוצאת כעבור זמן קצר. היא מביטה בי, לוקחת את ידי בידיה, ואומרת: "מצאו אותם. הם מתים."
אני אומרת: "לא נכון. קובי לא מת. הוא לא לא מת. הוא לא מת." דבר אחד אני יודעת בבירור: אני לא רוצה לחיות בעולם שבו קובי מת. או גרוע מכך, בעולם שבו קובי נרצח.
חברים מספרים שהתעלפתי. אני זוכרת את עצמי שוכבת על האדמה בחצר הבית. אני זוכרת את עצמי מחבקת את סט, אוחזת בו ובוכה. אני זוכרת שאמרו לנו לדבר עם הילדים. סט עלה אליהם. הוא העיר את אליענה בת העשר וסיפר לה, אבל היא אמרה לו להפסיק להתבדח. גבי, בן השש, הקשיב ולא אמר מילה. ואז שניהם חזרו לישון.
לדניאל סיפרו בטיול. הילדים שמעו ברדיו ששני נערים מתקוע נעדרים. לדניאל היתה תחושה שזה קובי, כי קובי סיפר לו על רצונו לטייל בוואדי. לאחר מכן, סיפרה לו מזכירת בית הספר שאחיו מת. הכיתה כולה נסעה הביתה. דניאל התייפח לאורך כל הנסיעה בת שלוש השעות, וכל היישוב שמע אותו רץ הביתה כשהוא ממרר בבכי. חיבקתי אותו אליי. הבכי שלו היה צרוד והוא התקשה לנשום. הוא בכה כמי שבוכה על כל צער העולם, על הכאב שהיה בו ועל כל מה שעוד יהיה בו.
עכשיו אני כמו היונה של נח. נשלחתי לארץ המתים לראות אם אפשר לחיות בה, אם עוד ניתן לנשום לאחר שהמוות נטל את היקר מכל. כיצד מתמודדים עם הכאב המכריע ועם הרשע הבלתי ניתן לעיכול? אנשים שואלים אותי מה שלומי. זאת שאלה ששייכת לחיי הקודמים. אני כבר לא יכולה לענות עליה. איבדתי את היכולת להיות בעולם שבו התשובה היא "בסדר". אין בסדר. שום דבר כבר לא יהיה בסדר. ואני עונה: "אני נושמת, אני חיה". אבל לעולם לא אחוש הקלה או רגיעה. משהו תמיד יהיה חסר. שום דבר כבר לא מובן מאליו: שהשמש תזרח, שבעלי יחזור מהעבודה. אני נושאת את עול מותו של בני לכל מקום, אפילו אל תוך חלומותיי. הסבל השליך אותי לעולם שאין בו "בסדר". כל רגע הוא בבחינת נס וייסורים.

"חסדי הלב השבור" הוא, בפשטות, דיווחים מארץ השכול. שֶרי מנדל מספרת במילים שקטות על הכאב החשוף ועל כובד האשמה ועל החסר הצורב שמסרב להיעלם. היא רואה אותות בכל מקום, מחפשת סימנים למטאפיזי: "רציתי ללמוד הכל על הנשמה. הוא היה עתה בעולם אחר. הרי לו היה בסין הייתי רוצה לדעת על סין. גם עכשיו, רציתי לדעת היכן הוא" (שרון, אמו של יצחק ויינשטוק, מתוך פתיחת הספר).
כנה עד כאב, היא מספרת על הלבד ועל היחד המשפחתי הפגום, על האחים הקטנים של הילד המת, על ההחלטה להקים מסגרת שבה אחים שכולים יוכלו לפגוש ילדים כמוהם. היא מספרת על הצלקות של הילדים: דניאל מסרב לפרוק את המזוודות שלו במחנה קיץ בחו"ל כי "קובי היה כל כך נהנה כאן"; גבי, שמונה חודשים אחרי הרצח, שואל "אם הכל לטובה, מה טוב ברצח של קובי?"
היא מספרת על דרך ההתמודדות השונה של כל אחד מהם; על הבכי הלא נשלט שלה, שמבהיל את הילדים, על הדרך שהמציאה כדי לעזור להם להתמודד איתו. על הרגעים שבהם ההעדר של קובי מוחשי מתמיד, ועל הרגעים שנדמה שהוא איתם.

היא מקימה את קובי שלה לתחייה בסיפורים קטנים ומדויקים. ילד שקרא את ג'ון גרישם וידע את הארי פוטר בעל פה. שאהב בייסבול, שלא היה קדוש ולא היה מלאך, רק ילד בן שלוש עשרה, חכם ומצחיק ונדיב ועקשן, אהוב כל כך.
היה לו גם מה לומר על כישורי ההורות שלי. הוא קרא את ספרי ההדרכה שקראתי, במיוחד את "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" של מייזליש ופבר. הוא היה אומר לי איפה אני טועה איתו ועם האחים שלו. הוא היה אומר בצחוק "אל תצעקי עלינו, תתארי את המצב... תאמרי 'אני רואה שני ילדים ורק משאית אחת, מה עושים?'"
...
אני זוכרת ששאלתי אותך אם אתה באמת מאמין באלוהים, וענית: "איך אני יכול לא להאמין?" זה היה חלק ממך.

היא חולקת את הפצעים המדממים כמו את הליך הריפוי האיטי, שכנראה לא יושלם לעולם.
כי אין סוף טוב. יש נשיאת ראש, והחלטה נחושה להמשיך לחיות. למרות הכאב ואיתו. זה אפשרי. קשה, אבל אפשרי.
זה לא ספר קל. לא הייתי ממליצה עליו לכל אחד.
עוצמת הרגש בו מבעיתה. עצם המחשבה על ילד בן שלוש עשרה נסקל למוות...
הוא מלא סימבוליקה וסימנים אינספור להישארות הנפש. מי שלא מאמין יתקשה לצלוח אותם.

אבל מעל לכל הוא סיפור אנושי. על חיים, ועל מוות, ועל מציאות שכולנו מכירים - מי מקרוב מי מרחוק.

ישראליות אינן מפחדות מייסורים, הן מכירות את המוות מקרוב.
למרות שהסיפור עוסק בהתמודדות האישית, הוא נוגע לא מעט גם בהתמודדות עם השכול כחברה. אנחנו מדברים על 2001, האינתיפאדה השנייה. יריות בכבישים היו עניין שבכל יום. אמא שלי היתה פותחת רדיו בבוקר לשמוע מה קרה ואיפה. אני מכירה זוגות שנמנעו מלנסוע באותו רכב, שאם יקרה משהו, יהיה מי שידאג לילדים. אני זוכרת את ההתקהלות ליד הבית של השכנים ביום שאבא של שי, החבר של אח שלי, לא חזר מהעבודה. הוא נרצח על אותו הכביש שבו עברו ההסעות לבתי הספר.
כל הסיוטים שלי כילדה היו חלומות מחבלים. אחד מהם עדיין מופיע, לפעמים: אני הולכת עם אח שלי במורד רחוב ארוך ארוך. אני רואה תחנת אוטובוס ויודעת מהפעמים הקודמות שתכף נשמע מישהו רץ בעקבותינו. הוא מחזיק סכין. שנינו מתחילים לרוץ על חיינו, אבל אני מועדת, אין לאן לברוח, מתעוררת מתנשפת בלב פועם זה היה רק חלום רק חלום הכל בסדר תנשמי.
זוהי ישראל. כולנו מכירים מישהו שאיבד מישהו. כשאני הולכת ברחוב יפו בירושלים אני נתקלת, ליד החנות שוקקת החיים של מאפה נאמן, בשלט אבן לזכרם של נרצחי הפיצוץ במסעדת סבארו. מגדלי שמירה וגדרות תיל ובטונדות הם חלק מהנוף הפסטורלי של ילדותי. נוהל ההיעדרות בבית הספר היסודי שלי נולד בעקבות מותם של שני ילדים. נדמה לי שאין אזור בארץ הזאת שלא נאלץ לרדת אי פעם למקלטים. והתרגלנו, במובן מה. זה כבר חלק ממי שאנחנו: החיים לצד המוות.
בסרט אשמת הכוכבים, יש קטע שבו הייזל קוראת לאמא שלה בצעקה. שומעים שעטה במדרגות, ואמא שלה נכנסת לחדר, עטופה מגבת: היא יצאה מהאמבטיה בריצה לשמע הצעקות. הרגע הקצר הזה אומר הכל על החיים בבית בצל הסרטן. הרבה יותר מאלף תיאורים. זה תמיד מזכיר לי את הקטע הישראלי עם חדשות. אנחנו מוכרחים להתעדכן כל רגע. טוביה טננבום, בספרו "תפוס ת'יהודי", מתאר את הנוירוזה הזאת אצל חבר כנסת שהפסיק ראיון באמצע כדי לשמוע חדשות: מקשיב כמה דקות, אומר "אין מלחמה", וממשיך את הראיון.
לפעמים אני חושבת שאנחנו מטורפים לגמרי.
לפעמים אני מרגישה שאין לנו זכות לעשות את זה לילדים שלנו.
אני תמיד יודעת שאין לנו ברירה.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על חסדי הלב השבור - פרשת רצח אמיתית