ביקורת ספרותית על אבל זה הדבר עם הנוצות מאת מקס פורטר
בזבוז של זמן

---

אֵבֶל אבלים הכול אבל וספר אחד שהוא כולו הבל. אֵבֶל הוא נושא רציני. נושא כואב, מייסר. מקס פורטר, מחבר הספר, בחר לטפל בנושא הטעון הזה באופן שעושה עוול לאֵבֶל.

גיבור הספר, גבר חסר שם, מאבד את אשתו. שני ילדיו, אף הם חסרי שם, מאבדים את אמם. המשפחה שוקעת ביגון. הבסיס הזה יכול להוות מקור לפרוזה טובה ורגישה, אבל במקרה הזה חומרי הגלם הקשים משמשים את מקס פורטר ליצירת ספר שהוא לא רומן ולא ספר עיון, אלא מעין אוסף הגיגים המובאים בשלושה קולות: האבא, הילדים והעורב. הילדים כותבים באופן מתחכם בקול אחד, בגוף ראשון יחיד, משפטים משובבי נפש בנוסח "לא רוצים מקלחת, כבר ניקינו את התחת" (עמוד 38) או "היינו משחקים משחק שקראנו לו בום על קולי. היינו עפים דרך יער אורנים כמו קליעים בתוך המון וצורחים בום על קוליייי" (עמוד 44). העורב שמתפרץ לחייהם מספר להם אנקדוטות, משלים ומעשיות שהם לא יותר מאשר אלגוריות בחצי גרוש, מעלה הרהורים שונים ומשונים ומרבה לקרוא קריאות קרע-קרע-קרע. כן, ממש, על פני עמודים שלמים. מסתבר שגם זו דרך למלא עמודים ריקים. ומה עוד הוא עושה, העורב המוכשר שלנו? הוא עצמו מעיד על פועלו המבורך: "מרחרח, מצברח, קצת פוגע – קצת בורח, שר בלילה הימנונות מקפלי הווילונות" (עמוד 85). אז בנוסף לכל הוא גם יודע לחרוז חרוזים, הגאון שלנו...

הספר מגיע בעטיפה קשיחה ומהודרת ובממדים פיזיים מוקטנים. רק חסר היה לנו איזה סרט אריזה אדום וחינני והיינו מקבלים את ספר המתנה האולטימטיבי למתאבל המצוי. "אתה נשמע כמו מגנט למקרר", מגיב העורב לשלל קלישאות האבל היוצאות מפיו של האבא, ובכך טמון האבסורד הגדול של הספר, שבעצמו נשמע כמו מגנט אחד גדול למקרר, אבל באצטלה של אלגוריה מפולפלת, יעני.
"קח סיפור בחינם", אומר העורב לאב המיוסר, ואני למדתי שמה שמקבלים בחינם עלול לעלות ביוקר. הספר הזה קומם אותי, כיוון שאֵבֶל הוא נושא שדורש התייחסות נאותה ורצינית וההתייחסות כאן, לא זו בלבד שהיא לא רצינית, אלא שהיא מתחכמת להחריד.

אתה יודע מה זה אֵבֶל, ידידי מקס פורטר? אֵבֶל זה כשאתה ניצב חסר אונים לנוכח הידיעה שלא תזכה עוד לראות את יקירך המנוח. אֵבֶל זה כשהכאב החד והמפלח חותך אותך לפיסות קטנות, דוממות ומדממות. אֵבֶל זה כשאתה מרים את מבטך לשמיים וזועק בקול גדול את שאלת מיליארד הדולר. למה, אתה שואל ומנסר את האוויר בזעם, וזה בכלל לא משנה אם אתה מאמין גדול ואלוקים הוא הנמען לשאלתך, או אם אתה בכלל כופר והיקום על שלל סתמיות האירועים המתרחשים בו הוא המושא לזעקתך. כי בשני המקרים השמיים מחרישים ואתה נותר אבוד ומבולבל, עד כדי כך שבצר לך, במקום ליהנות ממקס ברנר, אתה מתענה עם מקס פורטר, שעה שאתה קורא הגיגים אוויליים של עורב. אֵבֶל זו הידיעה המשתקת, המצמיתה, שלא תזכה עוד ליהנות מהחום שהרעיף עליך יקירך, מהחיבוק שלו, מעצותיו החכמות, מהשיתוף ששיתפת אותו בחייך, לא תזכה עוד לשמוע את קולו, ליהנות מחיוכו. אֵבֶל זה כאשר אתה מביט מסביב, ואתה מבחין בהורים שחזרו במשך הזמן לשגרת חיים נורמלית, כביכול, אחרי שאיבדו את ילדיהם, ואתה יודע שכל הקלישאות השדופות הללו נכונות, ושהחיים לא מפסיקים ושעם חלוף הזמן גם אתה תחזור, ולו למראית עין, לשגרת חיים נורמלית. נורמלית בערבון מוגבל, כי מתחת לפני השטח הכאב ימשיך לפעפע והגעגועים רק ילכו ויגברו.

אֵבֶל זה הפרוזדור לשכול, והשכול ילווה אותך עד אחרון ימיך.

» ביקורות נוספות של מסמר עקרב
» ביקורות נוספות על אבל זה הדבר עם הנוצות