ביקורת ספרותית על אבל זה הדבר עם הנוצות מאת מקס פורטר

---

התאבלתי בחיי ועד שיתאבלו עלי, אני מניח שהתאבלויות נוספות עוד נכונו לי. האם ניתן להסביר לאחרים את התחושה הזאת? לקרוא בשם לריקנות, להגדיר את התוהו שנוצר, את החלל שנפער? תאוריית התודעות האחרות גורסת שלא ניתן להוכיח שקיימות תודעות אחרות מלבד זאת שלי. אז אך לתאר את התחושה הסובייקטיבית הזאת המכונה אבל?

מקס פורטר מדייק: אל בית מיותם מאם "היא נחבטה בראש בבית, חלמה קצת, הקיאה, ישנה, קמה ונפלה, שכבה ומתה" (עמ' 115) בו מתגוררים אב ושני בנים תאומים נכנס עורב ענק ומשתלט על כל חלקה טובה או רעה. הוא מנסה להגדיר להם את תחושות הסובייקט שלהם, לקרוא בשם לאבל, לאלץ אותם להתמודד עם הכל עד שיפרעו לאבל את כל החוב.

הספר מורכב ממונולוגים של העורב, האב ושני התאומים שנקראים'הילדים' ולעתים מתקיים מעין דיאלוג ביניהם. המונולוגים פרועים, חידתיים וחסרי צורה. מעין תוהו של שברי מילים. שירה ופרוזה שנטחנו יחד. המילים חודרות עמוק אל ליבו של הקורא ופוצעות בו חללים חללים, מהם בוקעות תחושות כעס, עצב ולא מעט צחוק.

די התאכזבתי לקרוא פה ביקורת שכל כך פספסה את משמעות הספר. אבל לא זה הוא שהפריע לי. קבלתי תחושה במהלך הקריאה של אותה ביקורת, כאילו יש רק דרך אחת מקובלת להתאבל וזוהי הספוגה פאתוס ועצב אין סופיים. רק דם יזע ודמעות. כל שינוי בדרך התאבלות הזאת משמעה חוסר רגישות. אין, לדעתי כמובן, דבר מזה הרחוק יותר מהאמת, ודבר שני תקראו את הפסקה הבאה ותבינו שהוא מתמודד בגאון גם עם דרך זו:

"אבא ועורב רבו בסלון. מאחורי דלת סגורה. יצא
משם זמזום חדגוני, קרערערע פרע, קרע,
קרערערע פרע, ואבא אומר די, קרע רע,
ומשהו נחתך ומישהו מקיא, ירקות וקללות,
געיות, נביחות, יללות, להקת אבובים חנוקה של
קולות אבא שבורים וקריאות ציפור מרסקות,
מכות וצווחות ורקמות נחתכות.
עורב יצא החוצה, פרוע, קרוע עיניים, בעדינות
סגר את הדלת מאחוריו והצטרף אלינו בשולחן
האוכל" (עמ' 47)

לקראת סוף הספר שואל אבא את העורב האם הוא מתכוון ללכת ברגע שהוא יגמור להתאבל.
העורב עונה שבכלל לא. הוא צריך לגמור להתייאש. להתאבל הוא עוד ימשיך. אבל בשביל זה לא צריך עורב.

ספר יפהפה מושלם בפגמיו.

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על אבל זה הדבר עם הנוצות