מלכת כל המחלותסידהרתא מוּחֶרג'י5לכאורה, למה שתקראו ספר ארוך על מחלת הסרטן? התשובה חד-משמעית: זהו ספר מאלף על התפתחות חקר הסרטן לאורך ההיסטוריה, והספר הזה כתוב נפלא - ממש ספר מתח. זהו שיר הלל למאמץ המשולב של מאות ואלפי רופאים וחוקרים שהביא אותנו למצב שחלק כה גדול מחולי הסרטן כיום חיים איתנו.
מפלגה אחת - שתי דרכיםבנקו אדר1לימין הישראלי יש רק כינוי אחד למפלגת העבודה: השמאל. יתרונו של ספר זה הוא בהצגת הוויכוחים הפנימיים בתוך מפלגת העבודה. מה שמתגלה הוא ויכוח פנימי לגבי מדיניות חוץ וביטחון ולגבי הסכסוך עם הפלסטינים. ממש לא מחנה הומוגני. ובדרך, כבונוס, מקבלים סיפורים היסטוריים מסמרי שיער על צורת ההתנהלות המופקרת של ממשלת השמאל. הליכוד לא המציא כלום. מומלץ
הגנרלים במלחמת העולם השנייהרוני ברבש3זה לא ספר ללמוד את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. היתרון שלו הוא בכך שהוא מרענן את הצד ההיסטורי (למי שכבר קרא על תולדות מלחה"ע השנייה) ונותן נקודת מבט מקורית: מי היו הגנרלים שפיקדו על הכוחות הלוחמים במלחמה הזו. ספר קריא לגמרי
שיעורים בכימיהבוני גרמוס4כתיבה קולחת, הומור נפלא והרבה דמיון. תענוג לקרוא את הספר הזה. מכיל הרבה הערות מחכימות כבדרך אגב, בלי להתנשא ולהתנפח
SAS Rogue HeroesBen MacIntyreSAS Rogue HeroesBen MacIntyre1כולנו הכרנו כנראה את סיפורו של דיוויד סטרלינג - מפקד הרפאים - אבל זהו ספר חדש של סופר מצויין שהשתמש בארכיון של ה-SAS לכתיבת היסטוריה ממוסמכת של היחידה הזו. סטרלינג עצמו הוא רק חלק מהסיפור, גם אם חלק מרתק
בחזרה מהירחזאב רז3האירוע החשוב בחייו של הסופר היה ללא ספק הובלת הכוח שתקף את הכור בעירק ב-1981. גם בספר, יש חזרה לאירוע הזה: הכל לכאורה מוביל אליו. ולמרות זאת, זהו ספר שכתוב בסגנון מיוחד ומציג אנקדוטות ותחנות בחייו של המחבר באדם צעיר בעמק יזרעאל. שווה קריאה בהחלט
God: An AnatomyFrancesca StavrakopoulouGod: An AnatomyFrancesca Stavrakopoulou5המחברת היא פרופסור לתנ"ך באוניברסיטה של אקסטר בבריטניה. הספר הוא בעקבות תכנית שלה בערוץ 4 של הבי.בי.סי. הרעיון הבסיסי הוא שאלוהי התנ"ך איננו אותה יישות שמקובלת כיום ביהדות, של אל יחיד, לא גשמי, ללא צורה וללא מיקום מוגדר. האל התנ"כי היה ספציפי אבל לא יחיד, חלק ממשפחה, מאד גשמי, ומיקומו (בחלק מהתקופה) היה בקודש הקודשים שבבית המקדש הראשון. המחברת נותנת לטקסט התנ"כי קול ומתארת מי היה האל המיקראי שהיהדות שינתה את דמותו ככל שהתפתחה. כתיבה מרתקת
מנדל של הספריםסטפן (שטפן) צווייג31אתחיל ואומר כי לא מדובר כאן בספר אלא בספרון של 71 עמודים אותם גמעתי יחד עם הקפה של הבוקר והשאלה הראשונה שעלתה בראשי היא מדוע להוציא לאור ספרון כזה? האם לא עדיף לערוך קובץ עם כמה מסיפוריו הקצרים של צווייג? להוצאה פתרונים, אך זהו הענין השולי. העיקר הוא כמובן התוכן והוא נפלא. מנדל של הספרים הוא מה שנקרא משוגע לדבר. לו היה חי מנדל בימינו, לבטח היה מאובחן כמי שנמצא על הרצף ברמת תפקוד גבוהה אלא שהימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה. מנדל התמהוני משהו, חי בוינה אך הוא בכלל אזרח רוסי ולכן אינו יכול לסחור בספרים.זו הסיבה שהוא עוסק רק ברוכלות ומסייע לכל מי שזקוק למידע כלשהו על ספרים כאשר כל המידע מאוכסן בראשו. סוג של גאונות. אלא שמנדל בתמימותו הרבה מצליח להסתבך עם החוק. הוא מנסה לרכוש ספרים מצרפת הנמצאת במצב מלחמה עם אוסטריה ועל קשרים עם מדינות אויב, משלמים כמובן את המחיר. אך מה למנדל ולענייני מלחמה? האם באמת יכולים להבין אנשי הממסד את נפשו של מנדל העסוק כל כך רק בענייני הרוח ואת מניעיו התמימים? כפי שנכתב כאן באחת הביקורות הקודמות, צווייג הוא אמן של דמויות והוא מוכיח זאת גם כאן בספרון הקטן, הנפלא והנוגע הזה. עוד הוכחה לכך כי כדי לכתוב פנינה ספרותית אין צורך ב-500 עמודים. לפעמים גם 70 יכולים להספיק.
מנדל של הספריםסטפן (שטפן) צווייג49יהודי ממוצא רוסי יושב בתחילת המאה העשרים מוקף ספרים ליד שולחן קבוע באחד מבתי הקפה בוינה. נראה שאין ניגוד גדול יותר מהיהודי התמהוני - לבוש במעיל בלוי, מרכיב משקפיים עבות, מרוכז בספריו ולא נותן דעתו על הסובב אותו, ובין בית הקפה בוינה שמאפשר אתנחתא קלילה מיום שיגרתי. אבל זה מה שצווייג רצה להדגיש: את הפער שבין "קודש" ל"חול". את הפער שבין העולם "המודרני" לבין ההתמכרות לידע של גיבורו. מנדל היהודי הוא הספרן האולטימטיבי. הוא בעל זיכרון פנומנלי לספרים. שנת הוצאתם, המקום בו אפשר להשיגם, מחיר של עותק חדש וגם של משומש. כל הזכרונות אצורים בראשו, הוא אינו משתמש בעזרים לזיכרון, שכרו הוא הכרה ביכולתו לתת תשובה מהירה של איפה, מתי, כמה. בעל בית הקפה לא רק איפשר לו לנהל את "העסק" מהשולחן הקבוע בבית הקפה, הוא ראה זאת לכבוד לו ולבית הקפה שלו לאכסן ידען מופלג כזה אצלו. כי באותה תקופה - כך סבר צווייג - היה כבוד לידע ולהתמחות. עד ש... עד שהעולם השתנה. ומנדל - כמוהו כצווייג - נתקל פתאום בעולם הלא מוכר ושניהם נחבלו באופן בלתי הפיך מאותה היתקלות. צווייג האוסטרי הקוסמופוליטי, לא התייחס למוצאו היהודי כאל חובה דתית או לאומית. הוא לא היה בעד "בית לאומי" ליהודים, וסבר כי הם נועדו לחיות מפוזרים בין האחרים, להוסיף לעולם את ייחודיותם ולהיות אזרחי העולם, כמיעוט. הוא לא לקח בחשבון את השינויים שעוברים על העולם שהופך לאומי יותר, השכלה וידע אינם עוד נושא לכבוד, יכולות יוצאות דופן לא יגנו עליך מפני חורשי רעה. בעולם החדש רעיונות ליברלים כמו חירות שיוויון ואחווה - Out. העולם הופך צר אופקים, לאומני, שונא זרים, ואם אינך לנו - אתה לצרינו. פשוט ככה. ספר פצפון. פחות משעה קריאה. חשבתי שלמרות הכל שפר גורלו של צווייג להתבגר בתקופה של רנסנס, של רעיונות נשגבים, השכלה ותקווה. וכמה כאבה, כנראה, ההתנפצות על קרקע המציאות שהשתנתה. מלחמה ועוד מלחמה, שנאה, הסתגרות, לאומנות. צווייג פתר את השבר בדרכו. עדיין הוא זכה - יותר מאיתנו ה"מציאותיים", הציניים, המשלימים עם מציאות עגומה - לחוות את ההתלהבות שבתקווה. הלוואי עלי.
מנדל של הספריםסטפן (שטפן) צווייג24"הוא לא הבחין בשום דבר. שכן הוא היה קורא כמו שאחרים מתפללים, כמו ששחקנים משחקים וכמו ששיכורים בוהים בקהות חושים באוויר, הוא קרא בכזאת התעמקות נוגעת ללב, שמאז נראית לי הקריאה של כל האחרים סתמית וחסרת הוד". אחרי שקראתי את הנערה מהדואר נשארה בי סקרנות. רציתי לקרוא משהו נוסף של צוויג כדי להבין ולהיחשף אפילו יותר אל סגנונו הייחודי. "מנדל של הספרים" ישב לו על המדף כבר כמה שנים טובות, והרגשתי שזו הזדמנות נהדרת להמשיך את הרצף של צוויג אבל בקטן, בלי יותר מידי מחויבות. בפתיחתו הקסומה של הספר דימיתי את דמות המספר לשחקן המציג מונודרמה. סביבו הבמה מלאה בעשן, ואין צורך בהרבה תפאורה על מנת לספר את הסיפור הכתוב בדיוק וברגישות. הספר נקרא במהירות, עשרים דקות של שקיקה ורצון לדעת עוד ועוד אודות אותו רוכל ספרים אי שם בוינה, מנדל שמו, אשר ישב שלושים ושלוש שנים באותו בית הקפה, קורא בספריו וכמעט ולא מבחין ברחשי העולם הקורים סביבו. הספרים כמו היו לו לתרפיה ואסקפיזם מעולם קשה וכואב. כולנו קצת רוצים לפעמים להיות מנדל. לשכוח מטרדות היום, להתמקד אך ורק במה שאנחנו אוהבים ולהשכיח מאיתנו מכאובים והתמודדויות. מי לא היה רוצה להתעסק אך ורק במה שעושה לו טוב? אך דעו לכם, כך צוויג מסייג בין השורות, שמי שעושה זאת באובססיביות רבה מידי סופו שיהיה מנותק מהמציאות, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פיזית. ספרון קטן, שמשאיר חור גדול ומדבר על ריקנות החיים. המשמעות שאינה באמת קיימת, והאנשים שהם לא כלום מלבד בני חלוף. כפי שכתבתי בביקורת הקודמת שלי על הנערה מהדואר, צוויג מזכיר לי את צ'כוב בעיסוק בחוסר המשמעות ובהחמצה של מה שיכול היה להיות ואיננו. הריק האין סופי שנפער בנו בכל פעם שאנחנו חושבים על מהות תפקידנו כאן. משפטיו האחרונים של הספר הם כמו חץ ללב וחזרתי לקרוא בהם דקות ארוכות לאחר סיומו. "כל דבר חד פעמי הולך ונהיה נדיר בעולמנו שנעשה חד-גוני ללא תקנה."
מנדל של הספריםסטפן (שטפן) צווייג40אמנות כתיבת ספרים בגודל מלא ואמנות כתיבת סיפורים קצרים הן אמנויות כמעט שונות ולא תמיד מי ששולט באחת, שולט בשניה. צוויג נהדר בשתיהן. בעבר כבר כתב צוויג על סוד הצמצום – כתיבה ללא שומן מיותר, ללא להג מייגע. זה ניכר בכתביו המזוקקים וזה מבורך. 66 עמודים מכיל בסך הכל הספרון שלפנינו, בגודל הקטן של תשע נשמות, אבל עולם ומלואו נפרש לפנינו, למעשה, עולם שנהרס ואינו עוד. הטרגדיה הגדולה ביותר היתה מלחמת העולם הראשונה, לא השניה. העולם שלאחר מלחמה זו לא דמה במאום לעולם שלפני המלחמה. המספר בספור הקצר שלפנינו מבקש לברוח מהגשם. הוא נכנס לבית קפה בווינה, מוסד בו לא רק שותים קפה ואוכלים בדרך כלל עוגה. זהו מוסד בו מבלים שעות בשיחה, בקריאה, בהיכרות. לא מיד מזהה המספר את בית הקפה, באשר הדקורציה שונתה והמהות כמובן אבדה. אבל אט אט הוא נזכר, לא, לא בקפה או בעוגה. ביעקב מנדל של הספרים הוא נזכר. אל יעקב מנדל היו מגיעים אנשים שחיפשו ספר. מנדל אמנם היה בעל רישיון רוכלות בספרים, אבל שולחנו הקבוע בקפה גלוק נשמר באדיקות. אנשים הגיעו בצר להם בעידן בו לא היה אינטרנט, אפילו הספריות הגדולות היו עבורם חידה, לא תמיד תשובה לבקשתם. כך הגיע אליו גם המספר, שהיה נזקק לספרים על מֶסְמֶר, כשרצה לחקור את תופעת המסמריזם. מנדל שלף מיד עשרות ספרים מזיכרונו, מחירם ומקום המצאם. התופעה הזו נשנתה שוב ושוב והדהימה בכל פעם מחדש את המבקשים. אבל אז הגיעה המלחמה הגדולה, יעקב מנדל נאסר על ששלח שתי גלויות לצרפת ואנגליה, אז אויבות מרות. לא עזר לו שהוא כלל לא ידע שיש מלחמה, שהוא מתרכז רק בספרים, שאין לו עניין בשום דבר אחר, הוא בסה"כ רגז על הפסקת מנוי מצרפת ומשלוח שלא הגיע מאנגליה. שנתיים נעלם ומשחזר, לא רק הוא לא דמה ליעקב מנדל הקודם, גם העולם לא היה שוב זהה. סיפור נוגע ללב.
מנדל של הספריםסטפן (שטפן) צווייג17הו. הספרים של צוויג בד"כ טובים, אולי יש כאלה עם קצת חוסרים נו, רובם טובים, ואפילו מאוד. אבל הספר הזה באמת פנינתי, כי עם כל המרכיבים שמאפיינים את צוויג, יש עוד איזה מרכיב מאוד דומיננטי. גם פה הוא מיטיב לתאר את הרגש המופשט בתיאור אותנטי וטוב, מה שלא נתקלים (אני לפחות) הרבה. רק בכמה עמודים שהוא מסביר איך הוא מנסה להיזכר במשהו, תהליך פשוט לכאורה, יש זיקוקים של רגשות והזדהות אנושית שאני בטוח שהרבה יזדהו איתה. המספר מתאר את איך שהוא מגיע לבית קפה בוינה, ונזכר במפגש שלו עם דמות "מיוחדת" בשם יעקב (ינקף) מנדל, טיפוס עם מין אובססיה לספרים, לא בהכרח לתוכן הספרותי אלא לספר איך שהוא, לדפים, לכריכה, למחיר, לאזור, להוצאה וכל אלה מאוחסנים אצלו במוח, כדי לספק אצלו את ההנאה הזאת של להעניק ידע, בעל-גאווה כזה. בכל אופן מקומו הקבוע הוא בבית הקפה הנ"ל, שם באים אליו כל מי שזקוק למקורות או לספרים להתייעץ ולקבל חוות דעת מפורטת. ושם הוא גם מנותק מהעולם. אין לו תחביבים אחרים, אין לו סקרנות טבעית לקורה בחוץ, ולמעשה הוא גם לא יודע שבחוץ יש מלחמה. יש את השלב שלו כמנדל של הספרים ממש, יש את השלב שבו הוא נעצר באשמת ריגול, ויש את השלב שבו הוא משוחרר ממחנה הריכוז. אני לא יודע אם המנדל הזה היה באמת, ככה או ככה הספר הזה הוא סוג של מצבה. הוא אנדרטת זיכרון לדמות שאולי איננה קיימת, ושאולי קיימת גם היום. וזה לדעתי המרכיב הדומיננטי. איך שצוויג כותב פה בתמצות על דמות מורכבת ומצליח להגיש אותה למרות הניכור שלה והאופי הלא ברור שלה - אני חושב שמה שיגרום לכם בסוף הספר להרהר בו הרבה או להתרגש לא יהיה בגלל איזה רחמים על התמימות של מנדל וההתנגשות שלו עם העולם, אלא בגלל ההכרה שלכם בו. זה כמו לעזוב קבר טרי של מישהו קרוב, זה תמיד מרגיש כאילו אולי כן צריך להישאר עוד קצת, ועוד קצת
מנדל של הספריםסטפן (שטפן) צווייג11סיפור קצר, נוגה ועצוב... ועם זאת קליל ו'נעים בגרון'. צווייג מציג לפנינו בפשטות יפיפייה ונוגעת ללב, את האבל על אדם שאמנם לא הכרנו לעומק- אך נגע בנשמתנו. אדם שהיה למושא הערצה במידת מה, אדם שהיה אמנם ערירי ואף גלמוד- ובכל זאת הפיץ אור שנגע בסובביו. הסיפור כתוב כה טוב, התיאורים שבו כה מפעימים, מדויקים וכנים, וסכל זאת הוא כה קצר- סיפרון כיס ממש, פחות ממאה עמודים אורכו- שאיני מרגישה צורך להכביר במילים. פנו לכם זמן, נישמו עמוק, והתמסרו לאובדן היפיפייה הזה.
מנדל של הספריםסטפן (שטפן) צווייג31סטפן צוויג כתב באותה טבעיות שנשם. הוא לא שם קץ לחייו, הוא פשוט שם קץ לכתיבתו. אני שואפת לכתוב כך אבל עם כל ספר שלו, גדול, קטנטנן או לא לגמרי מוכן ("קלריסה"), מתחוור לי גודל המרחק שעלי להדביק ויוצא לי כל האוויר. נו, אני חושבת, יש שמגיחים לאוויר העולם ועטם בידם, ויש שאינם. כתיבה כה יפה ובהירה אינה יכולה ליפול בחלקו של כל אחד. אני מתכרבלת עוד קצת בזרועותיה המכוסות של העצלות, אשר במסווה של צניעות יתר אינה ששה להפשיל שרווליה, ואז נאנחת קלות ומכירה באמת. הן סטפן עצמו העיד ב"עולם של אתמול" על השעות הרבות שהיה מתאמן בכתיבה באמצעות תרגומי-שפה של מחזות ורומנים, והמליץ על מלאכת התרגום למי שחפץ ללטש את כתיבתו. הנה, הניחו בפני אינהלציה-ספרותית לכתיבה כבדה ומחרחרת, כל שנותר הוא להתחיל לכתוב. ולכתוב ולכתוב לכתוב. בין לבין ארשה לעצמי לעשות אתנחתא עם ספרונים קטנטנים ויפהפיים כאלו, לשאוף את ריח הדפים ולשאוף אליהם.
מנדל של הספריםסטפן (שטפן) צווייג28אני זוכרת לפני כמה שנים בשבעה על אבא באו המוני אנשים לחלוק לו כבוד אחרון. את רובם לא הכרתי. היו אלא אנשים שחלקו אתו זמן חיים בתחנות השונות שעבר מאז הגיע ארצה.. כמו שמועה על מותו שהתעופפה מפה לאוזן ובלי שנרגיש היה כינוס של אהבה. הרגשתי שלא הכרתי אותו מספיק. באותו רגע בהחלט נפלו כמה אסימונים. פתאום הבנתי ממש את הארעיות הזו שלנו כאן בחיים ומה זה אומר הגעגוע התמידי הזה. ולא משנה מה נצבור מבחינת חומר. הרוח תמיד תמשיך לשאת את דברינו. זו הירושה שנשאיר אחרינו, הרוח. ובאותו הקשר הספרון הקטנטן הזה בתמציתיות של צוויג, מגלה לנו רק מה שהקורא צריך בשביל לנשום את המילים, לא יותר. כתיבה רזה אך חדה ומדויקת . צוויג מספר בעצבות מה נשאר מרב אומן דגול שמחוץ לספרים שהיו אהבתו לא ידע דבר על העולם , מה נשאר מיעקב מנדל אספן הספרים ומדוע זה חשוב לזכור. האם אהבתו לספר נעה בין טירוף לקדושה? קרה לכם שנכנסתם לחנויות ספרים יד שנייה עמוסי המדפים שעומדים להתפקע מכל מקום ופתאום צץ ראש של מוכר מתוך ערמות ספרים. ככה אני תיארתי את מנדל שלנו. הוא היה יהודי קטן, שפוף, מזוקן אפשר לראות בו רוכל ספרים. אך היה הרבה מעבר לכך הוא היה מכשף זיכרון לספרים . אנציקלופדיה של ידע . הוא ראה את החיים דרך משקפיים של ספרים, לא סתם ספרים. ידע כל שם של מחבר, כל ספר שצא אי פעם. ידע באיזו הוצאה ובאיזה מחיר, והיכן אפשר להשיג. ידע יותר מספרנים. הייתה לו ראייה רנטגנית לקטלוג ספרים במוחו הקודח כמו אמן הרואה ביצירותיו גאונות. הוא לא שכח שום ספר שראה אף פעם. יראת כבוד לספרים אצלו הייתה כמו פולחן. הוא לא שמע על מלחמות או גבולות ודרכונים. בעולם הספרים אין שום גבול ולכן היה מחפש ספרים בכל ארץ בלי לחשוב על אויב או אוהב. ממשל כזה או אחר. עובדה שכל שועי העולם הכירו אותו כאדם בעל ערך וידע רב בתחומו. הסחבות שהיה לבוש בהן לא עניינו אף אחד כשעיניו נוצצות מתשוקה וסקרנות היו מביטות בחכמה ומגלות עולם. אפילו כסף לא עניין אותו.. מנדל ישב בגלוק קפה וינאי ושם רכל ביקום של הספרים, שם קיבל קונים, סוחרים, חלפני ספרים. לשם התנקזו כל השאלות וכל המכתבים. הסיפור הוא מה נשאר אחרי, מי זוכר גיבורים או סתם אנשים. מה קרה למנדל זה סיפור עצוב . כדי לא לעשות ספוילרים חשוב שתמשיכו לבד..... "מחשבות" מוקדש לך וזה די ברור למה.
מנדל של הספריםסטפן (שטפן) צווייג27לאחרונה הזיכרון שלי לא רק מאכזב אותי, אלא גם מעורר בי בעתה. שמות של מקומות, אנשים וחפצים נשמטים ממני ועלי לצלול עמוק כדי לנסות להשיבם. הייתי מגיב בביטול אילולא הדמנציה התורשתית, שדווקא היא איתנה בזיכרוני ואינה נשכחת לשנייה. יעקב מנדל, הלוא הוא מנדל של הספרים, הוא אשף זיכרון. את כישרונו הוא משקיע בשינון שמות, צורות ומחירים של אינספור ספרים תוך מיונם בספריית מוחו. מבוקר ועד ערב הוא מעיין בהם, במעין התמסרות דתית. מנדל של הספרים, הספרים הם כל עולמו, עולמו הפנימי שרק לעיתים נדירות פוגש את העולם החיצון (לרוב עם לקוחותיו בבית הקפה גלוק). אבל העולם החיצון אורב ומאיים בהתנגשות אלימה שתערער את הכל. מנדל מסמל כיצד המלחמה משחיתה גם את האדם הפשוט, המוסרי והטהור, ללא עוול בכפו. כיצד אי אפשר להימלט ממנה, גם לא אל מרחבי התת-מודע. יש מין נאיביות באמירה של צוויג כי טרם המלחמה העולם והאדם היה טוב יותר. גם לו התייחס למלחמה הנ"ל (WW1) כסימבול של המלחמות כולן. עם זאת, מסרו ברור. הכתיבה של צוויג נקייה ומדויקת, דימויו עשירים ומקוריים. יכולתו לעורר חיבה כלפי דמות (מנדל) בסיפור כה קצר, מרשימה. הלב יוצא אל האספן הזקן, שהגורל (והאדם) מתעמר בו לשווא. ספרון קצר ומשובח, מומלץ.