הכללות יכולות להיות יופי של דבר. הן עוזרות לך לחלק את העולם לטובים ולרעים, לא דורשות ממך שום מאמץ של חשיבה כשאת נתקלת במישהו או במשהו, רק להתבונן, למיין, לקטלג ולשים במגירה הנכונה בלי לקרוא אף שורה, בדיוק כפי שאני עושה עם הדואר שלי, זה שאין לי מושג מה יש בתוכו למרות שאני מכירה מצויין את המעטפות (וגם עדיין מלאת אופטימיות לגבי זה שברגע האמת, נניח כשאתחיל להזדקק לפנסיה שלי, לא יתברר שכל חיי נטולי הביורוקרטיה היו טעות אחת גדולה).
זה אולי מה שעלאא אל־אסוואני חושב, כי ככה הוא נוהג כאן, מחלק את החברה המצרית לפלחים, כל אחד מהם מקבל דמות שתייצג אותו, וזה תפקידה היחיד, כלומר, לא באמת חשוב מי היא, באיזה מין אדם מדובר, זה לא באמת משנה כאן, מה שחשוב זה שתהיה נאמנה לסטראוטיפ של הקבוצה שאותה היא מייצגת. וזה החוזק, כמו גם החולשה, של הרומן הזה.
אל-אסוואני מתאר את החברה המצרית על כל חולייה ואת ההיסטוריה שלה, לפחות מאז מהפכת הקצינים ב 1952, באמצעות דייריו של בניין אחד בקהיר, אותו בית יעקוביאן שנבנה ב 1934 והיה בניין מפואר שצמרת החברה התגוררה בו עד שהפך עם השנים ובעקבות המהפכה לבניין משרדים ומגורים שעל גגו צומחת קהילה עממית של כפריים שהיגרו העירה.
הסגנון קצת מזכיר את מסורת מספרי הסיפורים העממיים באיזה ורסיה כאילו מודרנית, כזו שדומה לסדרות הטלוויזיה בהן עוברים כל הזמן מדמות לדמות ומסיפור לסיפור, כשהמטרה ברורה והפרט, כאמור, לגמרי לא מעניין. אפילו כשנעשים מעשים שדורשים איזה מניע אישי, נניח כשאחת הנשים בסיפור מסרבת לעשות הפלה והיית מצפה לאיזה מניע שיבטא את הרגשות והקשיים שלה, גם אז ההסבר הוא סוציולוגי (המעמד שהיא תזכה בו כתוצאה מזה שיהיה לה ילד) ולא חלילה פסיכולוגי.
זה ספר לא רע עבור מי שמתעניין במה שקרה במצריים ורוצה לקבל איזו תמונה כללית מיד ראשונה עם אג'נדה, הוא גם קצר וקריא, רק מתאים פחות למי שאכפת לו בעיקר מאנשים.

















