טובי, טובי... אה, טובי, ההוצאה של בית יעקוביאן, שהוציאה גם ספר משום מקום ונפלא בשם הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו.
עוד ספר משום מקום ויפה זה שלפנינו. תחילת שנות התשעים בקהיר, ברקע משתוללת מלחמת המפרץ, חיילים נשלחים למות בעיראק, אבל כל זה לא ממש נוגע לבניין הגבוה והמודרני בלב קהיר, המהווה בזעיר אנפין את דמותה של החברה המצרית, מעשיריה לפחות בני-המזל שבה.
עלאא אל-אסוואני רקח לנו בפרקים קצרים את המתרחש בבניין מבנו של השומר טאהא, המבקש להתקבל למשטרה, לזכות במשרה קבועה, אך מסיים חייו בצורה המנוגדת לחוק. זו כמובן רק דמות אחת, כמו גם דמותו המוחצנת של ההומו, עורך העיתון, החי חיים מלאי תענוגות וראווה במדינה שזה לגמרי לא מקובל בה, אבל מקבלת בהכנעה התנהגות מערבית, כי מצריים אינה רוצה להיות ממש פרימיטיבית.
אלא שסיפור זה או אחר, ויש עוד, הם מראה לדמותה של מצרים, מצרים של ערב האביב הערבי שיתרחש אמנם שני עשורים מאוחר יותר, אבל הבחישה כבר החלה, הביקורת המתמדת על שליטי המדינה, המחזיקה מעצמה שליטת העולם הערבי לא מפסיקה לרגע.
חבית אבק השרפה התפוצצה ב-2010 אבל נשאלת השאלה האם בשל הפערים החברתיים העצומים, האם בשל פערי הדת כשמצרים מנסה להתמערב, אבל האחים המוסלמים חושבים אחרת.
אלא שלא תטעו. בספר, שרובו סיפורים אישיים של דמויות צבעוניות, הביקורת נבלעת והצבעוניות של העיר המיוזעת היא זו שצפה על פני השטח ומעניקה לקריאה את החיוניות המקסימה. הכתיבה היא של מספר סיפור יודע כל, חס על כולם, מעניק אוויר לנשימה ומניד בראשו להסכמה הן למעשיהם של פשוטי העם והן למשוגותיהם של העשירים המקיימים לרוב את הפתגם מרבה נכסים, מרבה דאגה.
יופי של ספר.

חברים, התגעגעתי.. אינני יודעת איך אתם אבל אני ממש התגעגעתי.

לפעמים צריך פסק זמן, להתרחק כדי לאמוד כל עניין באשר הוא -ממרחק. וגם קרה לי דבר מפתיע בחודשיים האחרונים, התחלתי לקרוא ספרים בשלשות, במקביל, פרוזה כן, הצלחתי לרקוד על כמה חתונות בו זמנית. התקיים בי מן בולמוס בלתי נשלט לקחת חלק בחייהם של כמה שיותר אנשים, אומנם הכותרת של היום הינה "בית יעקוביאן" הנפלא, אבל תחת כנפיו נקראו עוד כמה ספרים מופלאים כמו "צ'רצ'יל"-שיעור בגדולה, (לכל אוהבי הביוגרפיות המקוריות ההיסטוריות), ספר שמצליח לתאר את יסודות גדולת מנהיגותו של האיש המיוחד הזה ושעד היום הוא רלוונטי מרתק ודמות להשראה, קראתי גם את "יוצאים לגנוב סוסים" של פר פטרסון הנורווגי - אחד הסופרים היותר טובים, (שזיכה אותו במיטב הפרסים)- רוצו לקרוא, גם את "שרוכים" של דומניקו סטרנונה, סופר תסריטאי ועיתונאי מהשורה הראשונה באיטליה - מענג מתחילתו ועד סופי, מהסוג הקטן והשנון- סיפור על דינמיקה זוגית, מוסד המשפחה והאתגרים החדשים שניצבים לפניו, ועכשיו אני אוחזת בשלושת הכותרים הבאים- "המיניאטורות" של ג'סי ברטון, "הרוח שורקת בעגורנים" של לידיה ז'ורז', ו"גינטר גראס - קילוף הבצל", קילוף שכבות הזיכרון, שנחשב למאורע ספרותי. גראס מספר על עצמו, חושף את חולשותיו, ומספר בגלוי על כישלונותיו, בקיצור חברים לא היה לי רגע דל, ואין גם רגע דל בכל אותם הכותרים הנפלאים שנפלו לידי. ואני ממליצה על כל אחד ואחד מהספרים...

והספר של עלאא אל אסוואני, לא בכדי הוא הרומן הנמכר ביותר בעולם הערבי, וכפי שנכתב עליו "זו ההזדמנות של הקוראים להציץ אל הקרביים של החברה המצרית, על השחיתות והריקבון שפשה בה מאז שנות החמישים ועד התפוררותה לתוך אירועי האביב הערבי."

תענוג אמיתי לקרוא אותו. פסיפס מרתק של דמויות, של חיים בבניין מפורסם שיופיו האריסטוקרטי איבד מזוהרו אבל האנשים שבו חיים כל אחד בדרכו ולגורלו למול המציאות - בקהיר- המשנה את פניה ומתעצבת מחדש. הכתיבה של אל-אסוואני אירוטית והיא מאפשרת לנו הצצה לספרות ערבית שמעט מאוד ממנה מתורגם לעברית,

ואסכם כך על פי הנכתב : "כתיבה נדירה ומלאת תיאורים חיים, שמתחתיה נמתחת ביקורת גסה על מצריים שלאחר מהפכת 1952 - כשבתוך המציאות הזו נעים דיירי "בית יעקוביאן" בין תקווה ליאוש, בין מאבק על ניסיון לחיים טובים יותר, לקבלת גורלם אשר בסופו של דבר - היה ונותר חתום על ידי אללה.

פשוט יוצא מהכלל .

שבת שלום ומבורך !

ספר מרתק וסוחף, שכן מלבד הסיפור נותן גם הצצה לחברה המצרית המגוונת. אני בהחלט מסכים עם אלו שטוענים שהדמויות שטחיות והרומן סטריאוטיפי ושהספר פחות טוב מ"מועדון המכוניות". למרות זאת נהניתי מאוד. איני מכיר את דעותיו הפוליטיות של הסופר, אבל דווקא הדמויות שמייצגות את האיסלאם הקיצוני יוצאות פה הכי טוב ועם הכי פחות פגמים מוסריים. נשים במיוחד יוצאות גרוע... מעניין למה

#
בניין מפואר, שנבנה לפני מהפכת הקצינים לאוכלוסייה בעלת יכולת, הוא החוט המקשר בין הסיפורים שמספר אל-אסוואני. זו טכניקה ותיקה של סיפור, שמאפשרת לסופר לספר את סיפורו דרך התבוננות בדמויות שאין ביניהן קשר. דרך הסיפורים נפרסת מצריים של שנות התשעים של המאה הקודמת (רוב הספר חשבתי, לפי הגישה השמרנית, שמדובר בתקופה מוקדמת בהרבה. אבל אירועים פוליטיים המוזכרים בו ממקמים אותו בשנים האלה) מצרים הנשקפת מהסיפור היא הרבה יותר עלובה ונחשלת ממה שחשבתי.

החל מהיחס לנשים – שיש בו בערך שלוש פאזות – אחת היא האשה המפתה מינית כולל תיאורים רבים שלה – על גופה המלא, זרועותיה הצחורות, שפתיה הבשרניות, איפורה, התחנחנותה והתלהבותה ממין-לא-משנה-מי-הפרטנר. הפאזה השניה היא הנערה הצעירה והתמה הסובלת באופן קבוע מהטרדותיהם של הזכרים בכל מקום (כמובן בלי יכולת להתגונן, כי היא אישה, מה חשבתם?) והפאזה השלישית היא אישה מבוגרת שכבר אין ביכולתה למשוך גברים והיא, בפשטות, מכשפה זקנה.

שלטון מושחת הנקנה בכסף בלי זכויות אדם מינימליות, שהמשטרה היא כלי בידי בעלי ההון, שוחד הוא עניין שבשיגרה, אם בעל כוח רוצה ברעת מישהו הוא פשוט יפנה למשטרה וזו תאסור את האיש בעבירה קיימת או מומצאת (כולל "עבירה" של מוסריות פגומה על פי חוקי ההלכה...)

חלק נכבד מהסיפור מוקדש להומוסקסואליות. גישתו של אל-אסוואני היא ים של דעות קדומות, לפעמים חשוכות ממש (ידוע – הוא אומר – שהומוסקסואלים בוחרים במקצועות לשירות הציבור וכך משיגים כוח ופוגשים מועמדים לקשר... ידוע גם שהומוסקסואלים שטופי-מין ואינם יכולים להתאפק... ידוע, כמובן, שהומוסקסואל הוא נשי, מעפעף בריסיו ומתאפר... יש עוד הרבה התייחסויות מהסוג הזה לנושא).

נושא נוסף שעולה בסיפור הוא כוחות הביטחון המתעללים ומענים את אלה שמבקרים את השלטון הקיים. בסיפור מדובר באחים המוסלמים שיצאו להפגנות נגד השלטון זכו בהתעללות מדוגמת (במובן הזה מצרים המתוארת בסיפור אינה שונה מכל מדינה אחרת בעולם, המחזיקה בשירות ביטחון כדי להגן על עצמה מכוחות עוינים, פנימיים כחיצוניים)

כספרות הספר נראה לי די בינוני. דמויותיו שטוחות, הסיפורים אמנם מעניינים ונובעים ממנו בלי הפסק, אבל הם פשוטים ללא שום מורכבות. עם כל רצונו לספר סיפור על מנטליות ירודה, אין הסופר מצליח לבדל עצמו מאותה מנטליות לה חונך.
האג'נדה של הסופר - לחשוף את חוליי החברה המצרית, להאיר את הכשלים בה ולהצביע על כיוון לשינוי מתקבלת על דעתי כראוייה (כמי שחושבת שזכויות אדם עומדים גבוה בסולם הערכים, ובמובן הזה אני תוצר של המנטליות בה חונכתי) הוא זכה להערכתי על התבוננות אמיצה בכשלי החברה בה הוא חי ורעיונות לשינוי, שברור שאינם יכולים להתקבל בחברה שמרנית מהסוג המתואר בספר. מצד שני – ראוי להקשיב גם למה שיש לחולמים לומר ולהציע.



0

הכללות יכולות להיות יופי של דבר. הן עוזרות לך לחלק את העולם לטובים ולרעים, לא דורשות ממך שום מאמץ של חשיבה כשאת נתקלת במישהו או במשהו, רק להתבונן, למיין, לקטלג ולשים במגירה הנכונה בלי לקרוא אף שורה, בדיוק כפי שאני עושה עם הדואר שלי, זה שאין לי מושג מה יש בתוכו למרות שאני מכירה מצויין את המעטפות (וגם עדיין מלאת אופטימיות לגבי זה שברגע האמת, נניח כשאתחיל להזדקק לפנסיה שלי, לא יתברר שכל חיי נטולי הביורוקרטיה היו טעות אחת גדולה).

זה אולי מה שעלאא אל־אסוואני חושב, כי ככה הוא נוהג כאן, מחלק את החברה המצרית לפלחים, כל אחד מהם מקבל דמות שתייצג אותו, וזה תפקידה היחיד, כלומר, לא באמת חשוב מי היא, באיזה מין אדם מדובר, זה לא באמת משנה כאן, מה שחשוב זה שתהיה נאמנה לסטראוטיפ של הקבוצה שאותה היא מייצגת. וזה החוזק, כמו גם החולשה, של הרומן הזה.

אל-אסוואני מתאר את החברה המצרית על כל חולייה ואת ההיסטוריה שלה, לפחות מאז מהפכת הקצינים ב 1952, באמצעות דייריו של בניין אחד בקהיר, אותו בית יעקוביאן שנבנה ב 1934 והיה בניין מפואר שצמרת החברה התגוררה בו עד שהפך עם השנים ובעקבות המהפכה לבניין משרדים ומגורים שעל גגו צומחת קהילה עממית של כפריים שהיגרו העירה.

הסגנון קצת מזכיר את מסורת מספרי הסיפורים העממיים באיזה ורסיה כאילו מודרנית, כזו שדומה לסדרות הטלוויזיה בהן עוברים כל הזמן מדמות לדמות ומסיפור לסיפור, כשהמטרה ברורה והפרט, כאמור, לגמרי לא מעניין. אפילו כשנעשים מעשים שדורשים איזה מניע אישי, נניח כשאחת הנשים בסיפור מסרבת לעשות הפלה והיית מצפה לאיזה מניע שיבטא את הרגשות והקשיים שלה, גם אז ההסבר הוא סוציולוגי (המעמד שהיא תזכה בו כתוצאה מזה שיהיה לה ילד) ולא חלילה פסיכולוגי.
זה ספר לא רע עבור מי שמתעניין במה שקרה במצריים ורוצה לקבל איזו תמונה כללית מיד ראשונה עם אג'נדה, הוא גם קצר וקריא, רק מתאים פחות למי שאכפת לו בעיקר מאנשים.

ב-2005 קראתי ב"הארץ" אודות ספר שיצא באותה שנה וחולל מהומות ,מאמרים בבעד ונגד, קודם בעיר הגדולה קהיר כי עליה הספר מתרכז,ואח"כ לפרברים,ולכפרים העניים ברחבי המדינה.

הזמן שבו הספר עוסק הוא 1990 -מלחמת המפרץ. אבל הוא בטל בשישים בהשפעתו על עלילת הספר. סגנון כתיבת הסופר הוא כסופר -על ,רואה הכל מלמעלה ושולח את ביקורתו על כולם.

בית יעקוביאן הנו בנין מציאותי שנבנה בשנת 1931 ע"י המיליונר האגופ יעקוביאן שהיה ראש הגולה הארמנית במצרים באותם שנים. שאיפתו להקים בניין שישא את שמו ברחוב החשוב באותם ימים-רחוב סלימאן באשא. הבניין נישא על עשר קומות ,נבנה בסגנון אירופאי קלאסי ,איטלקי ומפואר. באותם ימים הבניין היה יצירת פאר אדריכלית, ופועל יוצא מזה היה שאת הדירות בבניין אכלסו צמרת החברה המצרית ,שרים,פאשות,בעלי קרקעות אמידים,תעשיינים זרים ושני מיליונרים יהודים. באותה תקופה היה שוער לבית שמילא את רצונותיהם של הדיירים. ואז באה מהפכת הקצינים בראש המנהיג נאצר ועולם האליטות הגבוהות והנמוכות איבדו לכמה רגעים היסטוריים את הסדר החברתי ,הכלכלי שהיה עד אז תחת המלך פארוק.

איני רוצה לפרט את סיפוריהן האישיים של הדיירים בבניין בתקופת נאצר משום שיהא בכך הרבה ספוילרים.
אבל אני כן רוצה לכתוב תובנות שהפתיעו בעלילה ובספר.

-נושא ההומוסקסואליות אינו מוקצא בחברה המצרית ולא חשוב מאיזה מעמד מדובר,כל עוד המעשים נעשו בדירות פרטיות או במועדונים שייעודם היה כזה. החברה המצרית הנה סבלנית וסובלנית באופן שלא ציפיתי להתרחשויות העלילה והדמויות בספר.

- לסביות כמילה וכדיון לא עלה באף עמוד בספר לעומת העיסוק הרב בנושא ההומוסקסואליות.

-יש את הסוחר העשיר שמנצל מינית את עובדותיו העניות לסיפוק צרכיו המיניים.

-נושא מעמד האישה בחברה המצרית אין ולא היה לו כל ערך מצד החברה הגברית. אם היית שייך דתי ועשיר שחשקת באישה נוספת לא היה כל בעיה לסדר הלכתית וחברתית בעזרת הסכם בפני קאדי. מהרגע שהאישה הפרה את החוזה עם השייך הדתי -כלומר שתפקידה לספק את צרכיו המיניים בכל רגע נתון, בנוסף לאי הבאת ילד משלהם ,כי הוא איש משפחה מכובד ,בעל עסקים וילדים מאשתו הראשונה הסתיימו זכויותיה באופן האכזרי ביותר.

נושא התקדמות בחברה המצרית מבחינה מעמדית,לממש את עצמך גם אם אתה בן השוער של הבניין ,אולם בעל הציונים הטובים ביותר,ולנסות להגשים חלום להתקבל לשורות המשטרה כקצין ובכלל. נזרק בלגלוג עוצמתי ומשפיל מול ראיון עם הקצין המראיין שהבין כי מדובר בבן של מעמד משרת הבניין,ולכך היו השלכות אישיות וחברתיות בעלות תהודה רבה שהעלילה מפתיעה את הקורא.

- ויש גם את השחיתות והכסף של הפוליטיקה כדי להגיע ולהיות חבר בבית הנבחרים.
-ויש גם תופעה "מוזרה" שעל גג הבניין נבנו דירות קטנות ובו חיות משפחות מהמעמד הנמוך אבל ההרגשה שם של שותפויות,רכילות ועוד.

אהבתי את הספר אם כי תחילה הפריע לי גישת המספר -מעל,אולם במחשבה שנייה אף מעמד, אף אינטרסים של גבריים ונשיים לא יצאו בלי שום "הנחות" מביקורתו החדה של של הסופר.

אני אוהדת סקרנית אודות כל מה שנכתב אודות העולם הערבי גם אם מדינת ישראל יוצאת בספר הזה בפרצוף "עקום" ולא מציאותי בהרבה דברים.

יש דברים ומציאותיות שצריך להיות פתוחים מחשבתית אליהם מבלי ללכת ב"עדר" המחשבתי והמנטלי כישראלים וכיהודים.

ספר המספר על הווי החיים במצרים של מספר דמיויות המתגוררים ב"בית יעקוביאן", לספר אין זיקה לחיי היהודים במצרים, אלא לחיי העם המצרי בהווה של שנת 1990 עת מלחמת המפרץ הראשונה והקונפליקט של העם המצרי המוסלמי עם הצטרפותה של מצרים לקואליציה נגד העם האיסלמי בעירק, בנוסף הספר מתאר על הסתגלותם של הדמויות בתקופה של המעבר ממשטר מלוכה למשטר לאחר מהפכת הקצינים ב- 1952. הסופר מתאר ביד נאמנה את החיים במצרים, כמובן שברקע הדימיון גולש לסרט הערבי (המצרי) של יום שישי בערב בתקופה טרום הטלויזיה הרב ערוצית.
הסופר מפליא לדלג כל מספר עמודים וללא חלוקה לפרקים בין שלושה סיפורי אהבה, שאין להם קשר מיוחד אחד עם השני, אלא התרחשותם וחייהם של חלק מהדמויות בבניין זה. סיפורי הדמויות וקשרי האהבה הינם מפתיעים, חוצי מעמדות, מגדרים וגילים. האם האהבה שורדת?
לטעמי הספר מתחיל באופן קליל לעתים הומורסטי, אולם אחרי ההתחלה הקלילה הסופר מעמיק מאוד בתיאור הדמויות, מורכבותם על רקע תולדות חייהם ותיאור מניעיהם למאבקיהם למימוש העצמי והאהבתם בהווה.
כמו שיש ספרים של סופרים ישראלים המטיבים לתאר את ההווי הישראלי על רקע הקונפילקטים השונים הקיימים בחברה הישראלית, כך ספר זה בזמן קריאתו מצליח לשכנע שהוא פותח לנו צוהר להבנת חיי שכננו המצריים, שהכוחות העיקריים המניעים אנשים הינם: דת, כסף, אהבה ומעשה האהבה לאו דווקא בסדר זה.
להלן ציטוט לחשיבות עיקרי המניעים:
"ביום חמישי בערב, כאשר הילדים ישנים במיטותיהם לאחר שסייימו את ארוחת הערב והודו לאל על האוכל שבבית המספיק לשבוע שלם ואף יותר, על מעט הכסף שהצליחו לחסוך לעתות חירום ועל חדר מגוריהם הנקי והמסודר, מגיע הגבר במצב רוח מרומם בהשפעת החשיש ומבקש את אשתו. זו רואה לעצמה חובה להענות לבקשתו לאחר שהיא מתקלחת, מתאפרת ומתבסמת, ושעות קלות אלה של אושר מוכיחות לה שמרות הכול חייה העלובים מוצלחים במידת מה. צייר מוכשר יכול להציג בפנינו את הבעות פניה של ההאישה על הגג בבוקר יום שישי. לאחר שבעלה יורד להתפלל היא רוחצת את גופה משיירי תינוי האהבים ויוצאת אל הגג לתלות את המצעים שכיבסה. שערה הרטוב, עורה הוורדרד ומבטה הטהור משווים לה מראה של ורד בשיא פריחתו לאחר שרווה מטל הבוקר"
בנימה אופיטמית זו... שנה טובה ומתוקה, בריאות ואושר.

גיבור הספר הזה הוא הבית, המבנה המכונה "בית יעקוביאן" שנבנה בקהיר כבית דירות בסגנון אירופאי מפואר בתחילת המאה הקודמת.
הספר עוקב אחרי הדיירים בבית, אז וכיום (הספר יצא לאור לפני 15 שנים, תורגם לעברית ב 2016) ומלווה, למעשה, את השינויים הפוליטיים במצרים.
צעיר עני ששואף להתקדם ונחסם שוב ושוב עד שפונה לאיסלם הקיצוני, צעירה שמשפחתה נקלעת למצוקה כלכלית והיא נאלצת לוותר על ערכים שונים בהתאם למציאות הכלכלית הקיימת. איש עסקים נכלולי ששואף להכנס לפוליטיקה ועושה כל שאל ידיו כדי להצליח במהלך הזה, עורך עיתון הומוסקסואל שילדותו עיצבה את השקפת עולמו, ועוד.
הדמויות מתמודדות עם השינויים החברתיים והכליליים והדתיים שעוברים על החברה במצרים כשהאביב הערבי פועם ברקע ומשפיע על מהלך העניינים והלכי הרוח בין דת למערביות, בין דמוקרטיה לשחיתות שלטונית.
למרות שאין גיבור אחד, או סיפור אחד שמושך את העלילה, הספר נקרא בשטף ובעניין, והתמונה שמתקבלת היא צבעונית ורחבה.
נהניתי מאוד וממליצה לכל מי שהמזרח התיכון מעניין אותו.

ספר מעולה המראה זווית של עולם אחר, שהאמת לא ציפיתי לו.