"על מה הספר שלך?"
שאל בן השמונה את בן העשר
"על אנצו סירני" השיב בן העשר מבלי להרים את העיניים מהספר
"מי זה?"
שאל בן השמונה
"נו, זה הבעל של עדה" ענה בן העשר בקוצר רוח, עיניו עדיין בספר
"אהה" הנהן בן השמונה וחזר לעיסוקיו.
משהו היה נראה לי חשוד בתגובה מלאת ההבנה שלו והחלטתי לבדוק.
"אתה יודע מי זאת עדה?" תהיתי
"בטח, קראנו עליה בספר על יהודה ארזי" הסביר לי מיד.
***
הילדים שלי קוראים המון ספרים על תקופת המנדט הבריטי והמחתרות.
זה התחיל ב"מנהרת הזמן" של גלילה רון-פדר-עמית, משם הם חזרו בזמן ל"ספייסי" של דבורה עומר, קפצו קדימה לסדרה ההיסטורית של אורה מורג, ושוב אחורה לסדרה של יד בן צבי ולסדרת "נועזים" ("גיבור חידה", "פורץ המחסומים"), גם מקומם של הספרים הבדיוניים בנושא לא נפקד, הם דגמו את חסמב"ה, סיימו את סדרת "ילדים אלמונים", "נערי המחתרת" של אסתר שטרייט וורצל.
בטח שכחתי כמה בדרך.
נראה שיש שפע אדיר של ספרים על תקופת המנדט ועל המחתרות.
בין ספרים נאמנים להיסטוריה, המספרים על דמויות ואירועים אמיתיים, דרך ספרים המעמידים במרכזם גיבורים בדיוניים אך מתארים אירועים ודמויות אמיתיות ועד לספרים בדיוניים לחלוטין שתקופת המנדט והמחתרות מהווה עבורם רקע.
הסיבות לכך, מן הסתם, נעוצות בצד החינוכי הרוצה ללמד היסטוריה וערכים, וגם בצד הפרקטי: כמה קל לכתוב ספר מתח כאשר אין צורך להמציא רקע מתאים לעלילת המתח, המתח כבר שם, בילד אין.
גם אני כילדה קראתי המון ספרים על התקופה.
יש אנשים שמצטערים על כך שהבריטים עזבו את הארץ, כי אם היו נשארים אולי היו מצליחים להנחיל פה את הנימוס הבריטי הידוע ואת שעת התה.
אני, כילדה, הצטערתי על כך שהבריטים עזבו את הארץ בעיקר בגלל שהדבר מנע ממני מלהשתתף בפעולות מחתרתיות הירואיות נגדם.
נכון, הייתי תולעת ספרים ממושקפת ומאותגרת-ספורטיבית, אך בדמיוני הייתי לוחמת מחתרת נועזת עשויה ללא חת.
מכיוון שהבריטים כבר לא היו כאן כדי לאפשר לי לעמת את החלומות עם המציאות, לא היה מה שיעמוד בדרכם של חלומות הגבורה.
***
ומה קורה בתחום הזה בספרות למבוגרים?
ובכן, אולי זו אני שרוויתי מהתקופה בילדות ולכן הצלחתי איכשהו לדלג על ספרות המבוגרים הרלוונטית, אבל אני מתקשה להיזכר בספרים רבים מסוג זה למבוגרים.
נדמה לי שרומנים היסטוריים או ספרי פעולה שפעילות המחתרות עומדת במרכזם אינם נפוצים, אשמח אם תתקנו אותי אם אני טועה.
עם הדגמות, כמובן.
***
לכן הספר "החצר הפנימית" היה אירוע נדיר בשבילי. רומן היסטורי שהחזיר אותי לילדות מצד אחד, ומצד שני - נתן נקודת מבט בוגרת יותר על האירועים. מורכבת יותר.
שיקולי אגו, נקמה, קטנוניות, חילוקי דעות מרים, חלומות ותקוות מנותצים, תחושת זרות בארץ, גם אלו היו קיימים באותה תקופה, שבספרות הילדים נוטה להצטייר כהרואית ונטולת רבב.
הספר הזה מצליח לתת מבט מורכב יותר על התקופה וקשייה.
לצערי, לא הצלחתי להתחבר לדמויות ולפתח אליהן קשר רגשי.
כשכותבים רומן היסטורי על מאורעות אמיתיים, יש מתח קשה לגישור בין הרצון לכתוב על המאורעות והדמויות עצמם, כפי שהם, כפי שהיו, לבין הרצון לשקף את האירועים דרך עיניה של דמות בדיונית, שאין כל מעצור לכתוב לה עלילות ורגשות ככל העולה על דעתו של המחבר, ללא הגבלת המציאות וההוגנות כלפי הדמויות האמיתיות.
נראה שברומן הזה, קשה במיוחד היה לגשר בין הגישות.
הספר קופץ מדמות לדמות, מעלילה לעלילה, לא מתעכב מספיק על אף דמות כדי שנוכל להיקשר אליה. מציג גלריית דמויות אמיתיות לצד הגיבור הבדיוני, אך לא מתעכב מספיק על אף אחת מהן.
היצמדות לנקודת מבטו של מוטק'ה, הגיבור הדמיוני, ככל הנראה לא היתה מאפשרת שיקוף ראוי של הדמויות המציאותיות המרכזיות בעלילה, וניכר שלכותב חשוב היה שנכיר את הדמויות, את המוסד, את האווירה. אבל הקפיצות בין נקודות המבט יצרו החמצה מסויימת של שתי האפשרויות: לא קיבלתי היכרות מעמיקה עם ד"ר להמן, עם אנשי הצוות השונים ששמותיהם הוזכרו, עם אנשי הכפר. לא נשאבתי להווי חיי הפנימיה. מצד שני, לא נקשרתי רגשית למוטק'ה, הגיבור הבדיוני.
עם זאת, מדובר על פרשיה מרתקת שהתרחשה במקום בעל היסטוריה מרתקת משל עצמו והספר בהחלט מצליח ליצור עניין בשתיהן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
