ביקורת ספרותית על החצר הפנימית מאת דני בר
ספר טוב

---

גילוי נאות: לסופר ולספרו נחשפתי ברשתות החברתיות שאני מנויה וכותבת בהן.

דני בר הקדיש את הספר לחניכי כפר הנוער "בן שמן" לדורותיהם ולסוניה פרס (גלמן) ז"ל, שלאורך שנים סייעה לכפר ולחניכיו בדרכה הצנועה והיחודית.

הסצנה הראשונה בספר הזכירה לי סרטי ריגול ומתח ולא בכדי.

השעה חמש דקות לשמונה, מכונית שחורה הגיחה לה עם פנסים כבויים, וגלשה לה מעבר למשוכת הצבר הסמוכה. מאותה מכונית יצא מורטון, הביט בעצבנות בשעונו והמתין לאות מסוכניו.

מחוגי הזרחן בשעונו של מורטון, הורו על השעה חמש דקות לשמונה. מורטון הביט בעצבנות לעבר הגשר והמתין לאות. לאחר שפת הבהובי פנסים משני עברי הגשר, לפתע הגיע צעיר מהעלטה. ומה בפיו? "נשק בלתי לגאלי מאוחסן בכפר הנוער בן שמן".

אין ספק שזו תחילה של המראה לספר מרתק. מי הדמות שהגיחה מתוך העלטה? מכאן ואילך, הסקרנות מתחילה לנקר כמקור הציפור, ובמיוחד כשמיסטר מורטון שואל את הדמות, שאלות נוקבות המבקשות תשובות סגורות:

עמוד 7:
"ערב טוב, הכל בסדר?"
"כן, הכול נקי."
"מישהו הבחין בך כשיצאת מהכפר?"...
"לא, חמקתי דרך השדות."

אותה דמות מסתורית דיווחה למורטון על אחזקת נשק בלתי לגאלי בכפר הנוער בן שמן.
עמוד 8:
"ומנהל הכפר יודע?"
"לא."
"כך חשבתי, חייך מורטון.
"הוא לא יאשר, לא תהיה לו ברירה, ההגנה תכופף את ידו... או שתשבור לו אותה" ...

מורטון היה איש הבולשת הבריטית, ושרת כמנהל המחלקה הפלילית בסי-איי-די. בדמותו נטועות תכונות של איש קר מזג, עם חושים של צייד על כל המשתמע מכך...

מהפרק השני ואילך, מתחילה העלילה לרקום עור וגידים, והיא מהווה את התשתית למסע הכתיבה והתחקיר שדני בר כיבד בספרו הנוכחי.

התקופה - 1939 כשלוש שנים לאחר המרד הערבי. מוטקה, אחת הדמויות המרכזיות בעלילה חוזר לשגרת חיו בקיבוץ. אלא מה, פתאום מישהו מחפש אותו. מזכיר הקיבוץ ברנדשטטר, הגיש למוטי מכתב. מחפשים אותך... מהיכן? מהמוסדות ... כאלה שהשתיקה יפה להם. המכתב מבשר למוטי שעליו להתייצב למחרת היום בת"א. (עמוד 9)

מוטקה לא מצא מנוח לנפשו, כל אותו לילה, שלפני המפגש בפינת הרחובות הרצל ורוטשילד. בפינת הרחובות הללו, מוטקה זכה לקבלת פנים מחוייכת מצילה, שהנחיתה אותו ישירות במשרדו של צ'יבו. באותו מעמד צ'יבו מבקש ממוטקה לצאת למשימה עלומה. מי עומד מאחורי המשימה הזו? יגאל פייקוביץ חברו מילדות. מוטקה ויגאל גוייסו יחדיו לפלוגות השדה של "ההגנה", ויחדיו הקימו את קיבוץ גינוסר, כשדרכם נפרדו, יגאל מונה למפקד פלוגות השדה בגליל התחתון, ומוטקה בחר ללמוד ארכיאולוגיה בירושלים.

ל"המשימה העלומה" בדירת מבטחים קטנה של "ההגנה", צילה לימדה את מוטקה את רזי עולם הריגול. בתום "תקופת ההכשרה" צ'בו המתין למוטקה במשרדו.... "ובכן?" שאל מוטקה... "לאן אני הולך?" "לכפר הנוער בן שמן." ... "סליחה? מה יש לי לחפש שם?" "מרגל אנגלי." (עמוד 17)

המפגש הבא של מוטקה, היה עם מנהל בית הנוער בן שמן, ד"ר זיגפריד להמן, שכונה על ידי כולם ד"ר להמן. מכאן ואילך, המשימה לבשה פנים, ודני בר הכין את השדה, להמראה הצפויה ולחלקו השני של הספר.

ד"ר להמן נולד בברלין, למד רפואה יחד עם פרופ' אלברט איינטשיין, ושירת כרופא במלחמת העולם הראשונה. המלחמה הובילה את ד"ר להמן להחלטה, להצטרף לתנועה הציונית ולתנועה הסוציאליסטית. תפיסתו הייתה לחזור לשורשים היהודים, וליצור תרבות משותפת, שוויון ואחווה. הוא היה לדמות מיתולוגית, שפניו לשלום וחיפוש אחר האדם שבאדם. ד"ר להמן עלה ארצה בשנת 1926 עם 11 ילדים, וקיבל לידיו אדמה שעליה הקים את כפר הנוער בן שמן.

הקמת הכפר נועדה למקום מגורים, ליתומי מלחמת העולם הראשונה מאירופה ובני נוער מהארץ. במסגרת עקרונות תפיסתו ד"ר להמן, הזמין את תושבי הכפרים הערבים לטקסים מיוחדים ואף ביקר בכפריהם.

לילדי הכפר הנעים את הימים, בשחרית מוסיקלית וביצירות קלאסיות, ובכך יצר את האטמוספירה לה ייחל והאמין.

בספר תפגשו שמות מוכרים: שמעון פרסקי (שמעון פרס ז"ל) וסוניה גלמן (סוניה פרס ז"ל). שניהם קשרו את חייהם בכפר בן שמן. סוניה ושמעון נישאו על שפת בריכת השחייה בבן שמן, וסוניה אף ביקשה להיטמן בבן שמן. כבר אז שמעון פרס ז"ל היה ידוע בנאומיו ועליו נאמר: "לשונו חדה ואינו חושש להתפלמס גם עם גדולים ממנו. טביעת העין שלי אינה טועה בהם, הר עקיבא, הוא עוד יגדל ויצמח" (עמוד 161)

מלבד הנ"ל הוזכרו דמויות נוספות: עו"ד אהרון חוטר ישי, דוד רזיאל, אליהו גולומוב, ישראל פרנקל, מרדכי פרימן, בית החרושת הראשון לשמן, עתידה הילדה הראשונה של בן שמן, שנפטרה בשיבה טובה לפני מספר שנים לא רב, ושעל שמה נקרה בית החרושת לשמן, ד"ר חנן, ד"ר יעקובסון, שמות של קצינים של הבריטים, ישובים ערבים, כנופיית עז א-דין קאסם ועוד.

באותה עת, אירופה טבעה בדם, והישוב כאן היה מצוי בתקופה סוערת של שלטון מנדטורי, עליה בלתי לגאלית, הספר הלבן, יחסים מורכבים עם הערבים ועוד.

כש"ועדת הפיל" החליטה, שבן שמן תהיה מחוץ לגבולות מדינה ישראל לכשתקום, "ההגנה" התנגדה נחרצות להחלטה, ולכן הוחלט להכניס לכפר בן שמן, נשק בכדי לשמור על המקום.

למרות זאת, יושבי הארץ התחשבו בכך שהבריטים לא היוו אויב קלאסי לישוב, ולכן "ההגנה" מיתנה ועידנה את היחסים עם הבריטים.

ניכר שעברו של דני בר בשירות הביטחון הכללי, השפיעו על כתיבתו, והוא מצליח לגעת במרכיב האישיותי של האדם, ועד כמה המרכיב האידיאולוגי הופך להיות זניח כאשר לא טוב לך...

אחת הדמויות בספר-נינה. היא נאמנה למולדת, והקשר שלה עם הבריטים אינו "בגידה קלאסית". נינה התגוררה עם אביה בבן שמן. משפחתה נותרה בפולין, וכל מה שהיא רצתה, הוא להשיג סרטיפיקטים בדרכה שלה, כדי להביא את משפחתה ארצה.

ג'פרי מורטון-מתואר כאיש חסר רחמים, מסור מאוד ליעדיו, עם שנאה עצומה ליהודים והערבים. מורטון הוא זה שירה במפקד הלח"י יאיר שטרן ז"ל, ועמד מאחורי אירועי הריגה נוספים וידועים. את מורטון לא עניינה הדרך, אלא המטרה והשורה התחתונה. חוסנו של מורטון היה טוב ותקף כל עוד, הגרמנים השתלטו על אדמת אירופה באותן שנים.

מורטון לא סבל את קודמו בתפקיד, ובכל פעם, ציין בפני אלה שהביעו מורת רוח מההתעמרות שלו בסוכניו: "אני לא פרגונסון." ואיך הוא התייחס לסוכניו? "הסוכן הוא כלי, לא יותר, גם כלים מתכלים ויש להחליפם."... (עמוד 208). במשפטים הללו מצאתי את עברו של דני בר, בקשר למרקם היחסים המורכבים בין מפעיל-מודיע.

מי שאיזן וריכך את מזג רוחו של מורטון באותה עת, היה עוזרו תומאס ג'יימס וילקין, שהיתה לו חברה יהודיה – שושנה בורכוב ("ימים אדומים"/רם אורן). זכור לי שאפילו, ביקרתי במסגרת סיור לימודי לפני מספר שנים, בקברו המצוי בבית העלמין בהר ציון,

מלבד הסערה סביב הפשיטה על בן שמן, דני בר הציג גם את החיים באותה עת בארץ ובבן שמן בפרט כמו: סיפורי אהבה בין נשים יהודיות לקצינים הבריטים, האטמוספירה התרבותית של ד"ר להמן שעטפה את בן שמן ועוד.

כשפשטו הכוחות הבריטים על כפר בן שמן נעצרו חברי "ההגנה", אנשי הצוות כולל ד"ר להמן. המעצר עורר סערה רבה ורבים התערבו לשחרורם. פרופ' אלברט איינשטיין, אנשים מהממשל האמריקאי, ואפילו משפחות ערביות מכובדות התערבו לשיחרורם.

מ"אחרית דבר" הבנתי שעד ש"התעלומה" נפתרה, מצאו את מותם אחרים על לא עוול בכפם. רק אחרי נבירה בארכיונים, התגלה המלשין האמיתי, שהוצא להורג על ידי אנשי ההגנה.

לדעתי, החלק השני של הספר הרבה יותר סוחף, זורם, מרתק וקצבי. הכתיבה של דני בר ברורה ובהירה. יש גם מטאפורות ספרותיות שמאוד התחברתי והזכירו לי תמונות מחיי, כמו בעמודים 121/122 פסגת הר מצדה, קרירות, קולות בעלי חיים, מדורה שדועכת לאיטה, נגינת מפוח ודממה, ואז דני כותב "אי-שם שרט כוכב נופל את השמים"... משפט מקסים שאפשר לקחת אותו לכל כך הרבה מקומות, לעשות עליו זום ולהביט על תמונה... רמזים: השריטה, הנפילה... וזו רק דוגמא.

אהבתי והוקסמתי מהדיאלוגים השנונים, הכתיבה העמוקה והיסודית של דני בר. תמצאו בספר בליל שפות: עברית, ערבית, ואידיש שלצידן הונח התרגום. ביג לייק לעריכה שכזו!

למרות, שאני מבינה את החסרונות, אני לא בטוחה שאשלים עם הסיבות לכך. למה אני מכוונת? לדעתי ישנן דמויות נהדרות בעלילה הזו, כולן נוגעות, ולכל אחת יש עולם ומלואו, אך הן לא הוצגו לשביעות רצון המשתמש.

למרות החסרון שהוזכר לעיל, העלילה נהדרת, מבוססת על אירועים אמיתיים, משולבת נפלא בחופש כישרונו ודמיונו הפורה של הסופר.

הלוואי ובאחד הימים, הספר יומלץ כאחד מספרי הרשות לקריאה, וכספר שילווה את שיעורי ההיסטוריה בבתי הספר.

בשורה התחתונה: אין כמו לקרוא ספר, שלומדים ממנו על מה שהיה, ולמה יש את מה שיש היום.

הנאה צרופה.

לי יניני

פרוזה, הוצאת "עולם חדש", 271 עמודים, שנה: 2013

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על החצר הפנימית