ביקורת ספרותית על ארוחה בחורף - ספריה לעם #740 מאת הובר מנגרלי
ספר מעולה

---

#
שלושה חיילי מילואים גרמנים כבני ארבעים בפולין של חורף עם קור בלתי נתפס, עושים מה שחיילים עושים תמיד: מנסים לשרוד את ההווייה הצבאית האינסופית, שאינה כולה – אף לא רובה – מלחמות ואקשן, אלא יומיום מייסר, משעמם, מלא משימות חסרות ערך וחסרות שחר. הם נמצאים בעיצומה של משימת ציד: זה התחליף שהעדיפו על השתתפות במשימה של ירי על "משלוח" – אנשים שנתפסו ומובאים למקום כדי שירצחו אותם ביריות.

אולי אנשים צעירים יותר, מתלהבים ומאמינים ב"צדקת המטרה" לא היו חושבים שמסע "ציד" בשממה המושלגת עדיף על ירי במטען האנושי החורג. אולי אפילו היו סבורים שהשתתפות בחוליית הרג היא משימה נוחה יותר – יורים על אנשים, מוודאים שנהרגו וחוזרים לארוחת בוקר שלווה ומספקת. אבל שלושת החילים דנן מבוגרים יותר, יש להם משפחות אותן לא ראו זמן רב, יש להם ניסיון חיים והם יודעים, מניסיון, שהשתתפות במטווח אנושי מחירה גבוה ממחיר הליכה בשלג, קפיאה מקור ורעב, וחזרה למחנה אחרי שההרג (של אותו יום) הסתיים. ומחר? חיילים לא חושבים על מחר.

כל הנובלה הצפופה הזו מתארת את אותו היום של החיילים. בצורה כל כך אמינה ומוחשית שאפשר לחוש בקור וברעב, אפשר להיות שותפים להחלטותיהם ולהיות חלק מחייהם. מנגרלי אינו מתאר את עברם של החיילים אלא במלים ספורות: זה וזה נשואים. לזה יש ילדים. זה רווק . הוא אינו מתאר מה עשו, איפה גרו, על מה חלמו ומה גרם להם אושר בחיים שלפני. כל זה אינו רלוונטי. הם חיים בהווה, ומייצרים רעוּת, תחליף משפחה שהוא אף טוב מהדבר האמיתי. ובכל מקרה זה מה שמאפשרות הנסיבות. הם תומכים, מתחלקים, משתפים אחד את השני ואף יודעים מתי לא לשתף את האחרים במה שיעורר אצלם את השדים המנמנמים שלהם. מנדרלי משתמש פה בטכניקה מעניינת של קפיצות לעתיד. עתיד מצומצם לתמונה או שתיים, זוועה בטרם התרחשותה.

הספר כתוב פשוט נפלא. אין בו מילה מיותרת, אף לא מילה חסרה. הוא מספר סיפור קטן בתוך תופת, והסיפור הזה כל כך אמין ואנושי, כל כך ממחיש את הזוועה בלי לתאר תאורי זוועה, ממש מלאכת מחשבת של כתיבה המעבירה את הקורא להשתתפות באירועים, מבפנים..
אני שייכת לאלה הסבורים שרק אנושיות יכולה לנצח את חוסר האנושיות. רק רגישות לסבלו של כל אדם יכולה להפוך את המגמה, לצמצם איכשהו את ממדי הסבל האנושי שהפך מפלצתי בזכות אותו חוסר התייחסות לסבלו של האחר. אני יודעת שניכוס של סבל לאומי – ועימו התייחסות לסובלים לפי לאומיותם - הפך לנורמה שאוי לסוטים ממנה.
אני עדיין מקווה שפעם... אולי... יתממש "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה." חסרת תבונה מדינית? מתעלמת מהמציאות שמחייבת לשנוא עד שילשים וריבעים? לא מבינה השלכות? - זו אני.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על ארוחה בחורף - ספריה לעם #740