אם הקורונה הייתה השביעי באוקטובר





מצחיק להיזכר בתקופת הקורונה. איך כל המדינה השתגעה ונכנסה ללחץ מאיזה וירוס שהגיע מסין. התלונות של הישראלים על הסגרים שנכפו עליהם והרסו את שגרת חייהם, המאבקים הרועמים בעד ונגד החיסונים אשר יצרו פילוג בעם, העצבים על הקנסות של אי עטיית מסיכה והוויכוחים שהתלקחו במהרה בין אזרחים שקיבלו קנס לבין אנשי החוק והמשטרה, המעקב הצמוד לחדשות אחר ההנחיות שהשתנו כל הזמן ואחר דבריהם של ה"דניאלים הגרים" של תקופת הקורונה (ברבש ושות'), הבכי של אנשי העסקים על שעסקיהם שהפסידו כלכלית בעקבות הקורונה, העולם שחרב על הישראלים שגילו את הבשורה המרה והנוראה שהם חיוביים לקורונה והם ייאלצו בעל כורחם להיות שבויים בביתם מספר ימים - פתאום כל אלה נראים כמו שטויות, שום כלום, לעומת מה שהישראלים חוו אחרי מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר, ועד היום.

אבל מה אם הקורונה הייתה השבעה באוקטובר? במילים אחרות, מה אם הקורונה הייתה הרבה יותר מסתם שפעת שפוגעת בזקנים וחולים ומאלצת את יתר האוכלוסיה לשהות בבידוד, לשים מסיכות ולהתחסן? מה אם זו הייתה מחלה שמתפשטת בקצב רצחני, הורגת כמעט את כולם ואלו שניצלים ממנה הם ממש בני מזל? מה אם הקורונה הייתה יוצרת עולם שומם כמעט מאנשים, ללא חשמל, ללא אנטיביוטיקה, ללא מטוסים, כשסניף נטוש שלא עובד של מקדונלד'ס משמש כבית זמני של מישהו והרחובות הופכים להיות נשלטים על ידי כנופיות או אנשי דת הזויים האומרים שכל מי שמת מהמגיפה כנראה מגיע לו למות כי זה אות משמיים ומי שניצל כנראה מגיע לו להינצל כי זה אות משמיים?

אז תחנה אחת עשרה.

הספר קופץ בין זמנים, מזגזג בין קווי עלילות שונים. עבר, הווה, עתיד. לפני המגיפה, בהתפרצות של המגיפה, ולאחר ההתפרצות. יש את ארתור, שמשחק במחזה של שייקספיר, ומתמוטט פתאום על הבמה, כשפרמדיק בשם ג'יוואן ניגש לעזרתו אך ללא הועיל וקובע את מותו, וכעבור זמן מה שומע על החדשות של התפרצות המגיפה, יוצא למסע קניות של קופסאות שימורים ומתכונן לנורא מכל. יש את העבר של ארתור, החיים שלו לפני התפרצות המגיפה, על שלל הרומנים שחווה ושלל גרושותיו, החיים הפשוטים והתמימים לפני שהעולם השתנה. ויש את קירסטן, ילדה שמשחקת במחזה והייתה עדה לאירוע, וכעבור 20 שנים מוצאת את עצמה בסימפוניה הנודדת, שמנגנת ומעלה הצגות של שייקספיר למעט האנשים השוכנים בעיירות השונות ומתקדמת לעבר התקווה, כשבדרך הסימפוניה עוברת על פני חוסר תקווה ועולם בודד ואכזרי במקביל.
הספר, באמצעות הזיגזוג בין הזמנים השונים, בוחן את האנושות ואת נקודת המבט שלה על אירוע עוצמתי שהיא חווה, אירוע שמשנה אותה מקצה לקצה. הוא מסתכל על המקרו, אך גם בוחן את המיקרו, את פסיפס הדמויות בתוך כל האנושות הכוללת, כשכל דמות בת אנוש חווה את האירוע דרך נקודת המבט והפרספקטיבה האישית שלה. הדמויות בספר מסתכלות על העבר, על החיים שהן חוו טרום התפרצות המגיפה, בצורה אחרת פתאום. הכל פתאום נראה אחרת, כל הדברים שנראו מובנים מאליהם, כמו חשמל, תרופות, מטוסים, אפילו אוכל, פתאום מוערכים בצורה אחרת. פתאום הצרות של לפני נראות דהויות לעומת האירוע הגדול הזה. העתיד נראה רחוק מאוד, מעומעם, חסר תקווה כמעט, האם העולם יכול לחזור להיות למה שהוא היה?

ולמרות כל זאת, למרות הסוגיה העמוקה והתובנות והמחשבות שהספר חילץ ממני, הוא לא ספר מדהים. הוא כן קריא, מעניין לפרקים, הדמויות לא רעות, אבל הוא ספר ללא הרבה התרחשויות, למעט התרחשות קטנה לקראת סוף הספר, כשרובו הוא מחשבות והרהורים של הדמויות, זגזוגים בזמנים לעברן של הדמויות או לרגעי התפרצות המגיפה שמסופרים ממספר זוויות וצורות ונקודות מבט וכ'ו. הספר נחמד מאוד והקריאה עברה בנעימים, אבל יש לי הרגשה שמבחינה ביצועית היה אפשר להוציא מהנושא הזה אפילו יותר ממה שיצא בסופו של דבר. עדיין מומלץ כמובן, כי מדובר בספר שמספק חוויה קצת שונה ומיוחדת.

כולנו בגדר נידונים למוות, אלא שיש לנו נטייה להשכיח זאת מלבנו. נראה לי שאנו נוטים לקבל את המוות, שמהווה חלק כל כך אינטגרלי מהחיים, בשוויון נפש. הוא איננו נוגע לנו, לכאורה, עד שהוא מכה בנו בבטן הרכה: מותו של אדם קרוב, מעשי רצח אכזריים במיוחד, ובמקרה הכול כך קיצוני הזה: שפעת קטלנית שמשמידה 99.75% מהאנושות.

כולנו נידונים למוות, ובסופו של דבר תמיד תתבצע ההוצאה להורג. אבל נידונים על ידי מי? על ידי אלוהים? על ידי הגורל העיוור? על ידי המקריות הסתמית או הסתמיות המקרית? ועד שיתבצע גזר הדין הידוע מראש, האם החיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בספר, בכלל ראויים לחיותם? דמיינו לעצמכם חיים ללא טלוויזיה, ללא עיתונים ובלי אינטרנט (אח, ובלי סימניה, לעזאזל). אבל עזבו את החמאה. דמיינו עכשיו חיים בלי לחם. כן, גם במובן המילולי. חיים כמעט ללא אוכל. חיים ללא מדינות, ללא גבולות, ללא חוקים. חיים בלי בתי חולים, בלי שום טיפול רפואי, ללא תרופות. חיים בלי מטוסים, אוטובוסים ורכבות. חיים ללא חשמל ובלי תאורה, בהם הלילות שחורים משחור. האם יש טעם בחיים כאלו? "כי הישרדות לא תספיק", זהו משפט המפתח של הספר. הוא מצוטט מסדרת "מסע בין כוכבים" והוא מקועקע על זרועה של קירסטן, הדמות הראשית. ואם הסופרת הייתה מעוניינת להמשיך את המשפט הזה, נראה לי שהיא הייתה בוחרת באמרתו של ניטשה להשלמת הדברים: מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. כי הישרדות לא תספיק והשאיפה למשמעות לא תפסיק.

העלילה מתמקדת בחבורת ניצולים, ובראשם קירסטן, שהייתה בת שמונה כשהמגיפה הלמה באנושות. החבורה מורכבת ממוזיקאים ואנשי תיאטרון שעוברים בין עיירות ניצולים בדרכם אל מוזיאון הציוויליזציה. חלק נכבד מהספר מתייחס דווקא לעבר, והוא מגולל בעיקר את סיפורו של ארתור לינדר, הכוכב ההוליוודי הנערץ על קריסטן. בדרך כלל אינני חסיד של קפיצות בזמנים, אך במקרה הזה מדובר במלאכת מחשבת שמיטיבה להמחיש את הניגודיות הקיצונית בין שני העולמות. זאת ועוד: הספר כתוב רובו ככולו בזמן עבר, אך מדי פעם מבליחות להן סצנות שכתובות בזמן הווה. בספרים אחרים הדבר היה צורם לי, אך כאן הדבר מתבצע בצורה נפלאה שמיטיבה להדגיש עד כמה ההווה שברירי ואיך שהוא יכול להפוך באבחה חדה אחת לנחלת העבר. סצנת הסיום של הספר העבירה בי צמרמורת. היא כתובה בזמן הווה, ולא בכדי, והיא מיטיבה להמחיש שאין לאבד תקווה, גם ברגעים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. "הוא יודע שלא יזכה לראות שוב מטוס ממריא, אבל אולי, אי שם, ישנן כבר ספינות שמפליגות לדרכן? אם יש שוב פנסי רחוב בעיירה כלשהי, אם יש סימפוניות ועיתונים, מה עוד עשוי להיות בעולם המתעורר הזה?"

הספר עצוב ומלנכולי ומאוד אנושי ומרגש, אך באורח פלא הוא לא קודר. נוכל למצוא כאן הרבה ערגה וכמיהה לעולם שלפני הקריסה, אך גם במציאות העכשווית של העלילה, בה התנאים להיווצרות חיים אנושיים הם כמעט בלתי אפשריים, מצליחים גיבורי הספר לחיות חיים ראויים, ולעתים אפילו ליהנות מהם. "מה אבד בקריסה? כמעט הכול, כמעט כולם. ובכל זאת נותר יופי: דמדומים בעולם שהשתנה, 'חלום ליל קיץ' במגרש חניה בעיירה נידחת, ימת מישיגן המנצנצת כקילומטר משם."

האם הסופרת מביעה בין השיטין ביקורת מסוימת על חיי השפע הקודמים, בהם הגיבורים היו כבולים בשלשלאות המחויבויות שכפתה עליהם החברה? האם דווקא בעולם האפוקליפטי הם מצליחים לעשות דברים שנפשם חפצה בהם והם לא העזו לבצע בחיים הבורגניים שלפני הקריסה? קירסטן, שבחיי השפע הקודמים לוהקה לתפקידים קטנים בסרטים ובהצגות, מופיעה בחיים האפוקליפיים כשחקנית בתיאטרון נודד, וההופעות הללו מסבות לה אושר בזכות אהבתה לתיאטרון ולשקספיר וההזדמנות לשמח לבב אנוש. לעומת זאת, ארתור לינדר, השחקן ההוליוודי המפורסם, זה שכביכול הגשים את חלום חייו בחיים הקודמים, האם הוא באמת היה מאושר? הוא מוצג בספר כמי שמאס בסופו של דבר בחיי הזוהר ומעוניין לפרוש לפנסיה.

הספר הזה גרם לי לשאת קינה על חיים שעדיין יש לנו ועל הפריבילגיות הקטנות (כלומר, ענקיות) שהן עדיין מנת חלקנו, כי הכול כל כך נזיל ושברירי ולא לעולם חוסן. הספר הזה גרם לי להעריך את כל מנעמי החיים שאנו נוטים לקבל כמובן מאליו, ויותר מכך, הוא גרם לי להעריך את אספקת הצרכים הקיומיים הבסיסיים ביותר, שגם את קיומה אין לקבל כמובן מאליו. תסלחו לי על הדוגמה המביכה משהו, אבל הדמויות בספר חיות בעולם בו אין נייר טואלט. כלום יש דבר בסיסי ומובן מאליו מזה? חשבתם פעם איזה סיוט זה לחיות בלי קיומו של נייר טואלט וללא שום אלטרנטיבה אחרת?

הספר הוא בבחינת נחמה ותקווה להישרדות של הגוף, ולא פחות מכך, למציאת מזור לנפש, בתנאים בלתי אנושיים בעליל, והוא כל כך אנושי ומרגש.

הסקירה הזו מוקדשת באהבה ליעל הר. הגעתי אל הספר הנפלא הזה רק בזכות ביקורתך המרהיבה עליו, ואני כל כך מודה לך על כך.

הספר הזה הוא אני חושבת הספר הטוב ביותר שקראתי בשנה האחרונה.
תחנה אחת עשרה מספר על חיים שבתקופה זו קל מאוד, ובו בזמן גם קשה מאוד, לדמיין אותם - החיים לאחר מגיפה.
הספר מתחיל מהתקופה הנוכחית, חיים מודרניים רגילים כפי שכולנו מכירים, גלובליזציה, אינטרנט, טיסות, רפואה מתקדמת והכל, וכל זה קורס מהר מאוד לאחר שנגיף מסתורי מתגלה, ומצליח להכחיד במהירות שיא ציבורי אוכלוסיה עצומים, במהירות שלא מאפשרת מחקר מגן או פיתוח חיסון כלשהו.
אז במקרה שעובר עלינו בעולם כרגע, מדובר על אחוזי תמותה כאלה שמשאירים כמעט כל אחת ואחד עם איזשהו מכר מדרגה שונה שחטף את זה ושרד או שהלך לעולמו, אבל עדיין הרוב הגדול ממשיך לחיות ולהתקיים. ואילו בספר מדובר על תרחיש קיצוני למדי בו כ-90% מהאוכלוסיה פשוט נכחדת. כמעט לכל שורד יש רשת ענפה של א.נשים מהמשפחה ומהסביבה שכבר אינם, לגמרי. חמולות שלמות שלא נותר להן כל זכר. ועם האנשים שנעלמו גם הטכנולוגיה עצרה וכבתה, ונוצרה חזרה לחיים בסיסיים, לחיים של מרדף אחר מקום בטוח, עם מזון ועם מים, חיים של הישרדות נטו, וניסיון למצוא איזה סדר חדש והגיון במה שקורה מסביב.
העלילה נסובה סביב דמויות שקו פתלתל מקשר ביניהן, ועוקב אחר השינוי במצבן לאורך שנים, החל משנים רחוקות לפני המגיפה, ועד כעשרים שנים לאחר המגפה, תיאור המצב שהאנושות הגיעה אליו ודרכי התרבות וההישרדות שהתבססו סביב עולם שרובו נעלם פתאום כרעם ביום בהיר.
אין ספק שהעובדה שהעולם שמתואר כנעלם ואיננו הוא העולם שיש סביבי כרגע, התרבות שאני מכירה כיום שעצרה שם ופגה, והקריאה בעולם כזה יצרה אצלי עצב אמיתי, אמפתיה חזקה, תחושת מצוקה וחסר, חנק אפילו, למחשבה על עולם כזה, תלוש כל כך, בודד וחסר, עולם שהאנושיות בו מתגלה ומתעתעת, שיש בו חמלה גדולה וגם אכזריות רבה. אני יודעת ובטוחה שהמחשבה והקריאה במהלך של דמויות בעולם כה דומה לשלי, גרמה לעולם הממשי להיראות כמו הבית הישן והטוב שתמיד זלזלתי בו אבל יש בו את כל היסודות שצריך על מנת לחיות חיי שלוה וטוהר. זה ספר שגרם לי לגמוע אותו בשקיקה כדי לגלות את סיכום המצב הסופי שהדמויות מגיעות אליו, כדי להגיע לאיזה קתרזיס, קטן ככל שיהיה במסגרת הנסיבות הכלליות בעלילה, לקחת איזה שלוק אוויר רגע אחרי הצער הגדול שנוצר בקריאה ולהרגיש היטב כל כך כמה א.נשים רבים נחוצים עבורי כל יום, חשובים לי כדי לשמור על שפיות ושמחה, כמה יהיה קשה באופן אישי - אפילו לא רק בתמונה הגדולה של ההתקדמות האנושית - להמשיך לצעוד קדימה עם געגועי עתק כאלה.
אז בשורה התחתונה אני לחלוטין ממליצה על הספר הזה, הוא כתוב נפלא, מלא מחשבה ורגש, העלילה בנויה בצורה מעניינת שמשלבת את כל קצות הסיפורים והדמויות עד לכינוס סופי שמארגן הכל לתמונה ברורה. זה ספר שגרם לי למחשבות רבות, לחלומות שונים, ובעיקר להודיה עמוקה על העולם הממשי.
"רשימה חלקית:
לא עוד צלילה לבריכת מי כלור מוארת בירוק מלמטה. לא עוד משחקי כדור באור זרקורים. לא עוד פנסי מרפסת שעשים מרפרפים סביבם בלילות קיץ. לא עוד רכבות חופזות מתחת לערים בזכות עוצמתו המסחררת של פס שלישי חשמלי. לא עוד ערים. לא עוד סרטים, אלא לעיתים נדירות בלבד, בעזרת גנרטור שמחריש חצי מהדו-שיח, וגם אז לזמן קצר בלבד, עד שהדלק בגנרטור נגמר, כי דלק מכוניות מתקלקל כעבור שנתיים-שלוש. דלק מטוסים עמיד קצת יותר, אבל לא זמין כל כך.
לא עוד צגים קורנים באפלולית כשאנשים מרימים טלפונים מעל הקהל כדי לצלם את הבמה במופע. לא עוד במות מופעים שטופות אור הלוגנים בצבעי סוכריות, לא עוד מכשירים אלקטרוניים, פאנק, גיטרות חשמליות.
לא עוד תרופות. לא עוד הוודאות שנמשיך לחיות אחרי שריטה ביד, חתך באצבע מחיתוך ירקות לארוחת הערב או נשיכה של כלב." (עמ' 41)

תחנה אחת עשרה זה סיפור על מה היה קורה אם היתה מתחילה בעולם מגיפה של מחלה חדשה שמלפני זה לא הכירו אותה והיא היתה מחלה מתדבקת ממש מהר ואנשים תוך יומיים מרגע שהיה תופס אותם המיקרוב היו מתים.
 
בטח כל האלה שקראו את זה מלפני הקורונה הסתכלו על זה כמו מדע בדיוני אבל אני חייב להגיד לכם שמתי שמדברים שמה על הרגעים הראשונים מתי שמבינים שיש מחלה חדשה הדברים שקרו שמה הזכירו לי בדיוק דברים שראיתי פה. אולי אתם לא בני אדם שהיו מודאגים מהמצב אבל אני מתי שרק באה הקורונה הזאת אני הלכתי לחצי חינם העמסתי שמה עגלה אחת עלי ועגלה אחת על האישה ועוד עגלה על הילד ולא התביישתי שלוש עגלות מיליתי עד למעלה עם כל השימורים והאורז והפתיתים שעד היום אני אוכל אותם. 

אבל מאחרי ההתחלה של המחלה מה שהולך בספר לא דומה בכלל בכלל למה שהולך פה. אני לא מנסה לחשוב על ההיגיון במה שהולך שמה בגלל שזה בכלל לא חשוב. אני הסתכלתי על הסיפור כמו שסיפרו לי את זה שזה סיפור על עולם חדש שאין בו חשמל ואין דלק ומיזה אתם מבינים שאין בו שום אחד מהדברים שהתרגלנו עליהם היום ושיש שמה רק קצת אנשים שחיים בחבורות וחלק נודדים ממקום למקום.

גם תחשבו שזה כמו שאנשים שצריכים לעשות ריסטרט לא רק מהבחינה של התנאים. גם כל האנשים מסביבם זה אנשים שלא הכירו מלפני שרק ממש קצת אנשים נשארו לחיות.

ומהדברים האלה היא עושה סיפור על הבני אדם ועל מה שחשוב בשבילם יעני איזה מהדברים שהיו ממקודם הם זוכרים וכמה הזכרונות האלה חשובים אצל כל אחד וגם ההבדל בין אלה שיש להם הזכרונות ממקודם ואלה שנולדו אחר כך ולא זוכרים מזה שום דבר. והזכרונות זה לא רק מה אתה זוכר בתור בנאדם יעני יש גם זכרונות מזה שיש אנשים שרשמו או ציירו את מה שעבר עליהם וככה אנשים יכולים ביחד לזכור דברים. 

וגם מעניין האיך האנשים מתייחסים אחד לשני יעני כמו שתעשה מעבדה ותבדוק איזה קבוצות נהיות לך ואיך בכל קבוצה יש יחסים אחרים ויש כאלה שהולכים לכיוון של כל אחד דואג לעצמו ויש שהולכים ביחד עם עוד ויש אלה שישימו את מה שהיה מאחורה ויש אלה שכל ההיסטוריה שלהם הולכת איתם.

אני אהבתי לקרוא את זה.

לא פעם יצירות משתמשות באווירה פוסט-אפוקליפטית וחורבות העולם הנטוש כדי לספר על נפש האדם ויחסים שבין אדם לחברו. "תחנה אחת-עשרה" אמנם לא מחדש בתחום זה אך עושה זאת בצורה יוצאת דופן.
על רקע מגפה הרסנית, הספר שוזר סיפורים אנושיים להפליא ומלאי רגש אחד בשני ליצירת פסיפס מעניין שמורכב מסיפורים של שלל דמויות במספר נקודות זמן ומיקומים. אני חושבת שהסופרת מצליחה לאזן את הקפיצות האלו בעזרת קו מחבר מספיק חזק בין המקרים: המגפה ושחקן בשם ארתור, שדיי מצליחים לשמר רצף הגיוני. עם זאת, אני יכולה לראות כיצד קורא אחר יכול לצאת מבולבל או לא מסופק מהספר.
מצד אחד, אני חושבת שהסגנון הזה מועיל לספר. הוא מוסיף עניין, מאפשר לספר לכסות מגוון רחב יותר של אירועים ודמויות ובכך מדגיש את מסריו ורעיון הרקמה האנושית.
מצד שני, לעיתים הוא גרע מהסיפור. לא הוסיף יותר מדיי, רק סיבך את העיניינים, מנע חשיפה והעמקה בחלק מהדמויות שאילץ את הספר להשתמש בקלישאות והפשטה כקביים ועורר בי תחושות תסכול ושיעמום.
לפעמים כל מיני פיסות מידע ייחשפו לנו דרך דמות אחת לפני שדמות אחרת מגלה אותן או להפך, יהיו חסרים לנו פרטים והסברים לדברים שהדמויות כבר חוו. בפעמים אחדות, הסופרת תשתמש בזה כדי להגביר את המתח והעוצמה הרגשית של דברים ואילו באחרות היא סתם תיצור בקורא תחושת פספוס מעצבנת או תמרח משהו שהיה ברור לקוראים כבר זמן רב.
בסוף, כל האירועים השונים והדמויות קשורות אחת לשנייה. שזירת הקשרים האלו היא עוד דוגמה מצוינת לפעם-פגיעה-ופעם-החמצה שמאפיינת את הספר. בפעם אחת, הפרטים המחברים הקטנים יהיו קריצה נחמדה ומספקת לקהל ובאחרת, יצטיירו כניסיון מציק ונואש מדיי. אני מבינה מדוע בחרה הסופרת לחבר את כולם יחד ואני משערת שכנראה הספר לא היה עובד כראוי לולא היו קשורים. אולם, באופן אישי, לא אהבתי את החשיבות שניתנה לארתור. ארתור מת בתחילת הספר (לא ספויילר, כתוב בגב הספר) ועדיין דמותו רודפת את העלילה. תחילה נדמה לנו שהוא לא בן אדם כזה טוב. לאחר שהוא מת, חבריו להצגה מתקשים לחשוב על אדם אחד שהיה חבר של ארתור שיוכלו להודיע לו על מותו. עם זאת, הוא מכתיב את רוב העלילה. זו לא בעיה כמובן וגם הביקורת שלי לגבי זה אינה מציגה בעיה, כמו משהו שפחות הבנתי ונראה לי מוזר. אבל ככל שהספר מתקדם מספר מן הדמויות זוכרות את ארתור בהערצה והוא מוחזק על מן קרסולה. עד סוף הספר, לא עובר כמעט פרק אחד בו ארתור לא מוזכר ובכל פעם שהוא מופיע הוא מוצג כאדם מופלא ונעלה. אולי אני קוראת בזה הרבה יותר מדיי אבל קיבלתי את התחושה שהסופרת ביססה אותו על אדם שהכירה והתקשתה לנתק בין הדמות להשראתה. בשורה התחתונה, הדגש על ארתור כאדם בודד גורעת מן הניסיון של הספר להציג שלל חוויות אנושיות שונות.

לסיכום, אני חושבת שזה ספר טוב. למרות סגננו, הוא לרוב מצליח להתעמק בדמויות, מה שעובר עליהן, רגשותיהן ומחשבותיהן בצורה שמנצלת את הפוטנציאל שבמגפה עולמית. אולם באופן אישי פחות התחברתי אליו. הסיפור מקוערקע לאדמה, מתעסק בעיקר באנשים ולא בעולם ולמרות המגפה והקשיים, מאופיין בטון יותר אופטימי שבוחר לראות את הטוב באנושות. אז כאדם ציני וחובבת מדע בדיוני כבדה שבאה בשביל העולמות מורכבים, הרעיונות היצירתיים והדיונים הפילוסופים - פחות אהבתי את הספר. אבל, למרות הביקורת היחסית שלילית שלי, הספר שווה קריאה ועושה את מה שהוא מנסה לעשות בצורה דיי טובה.

אלה ימים מורכבים. אני מתעורר מוקדם בבוקר, לעיתים האזעקות דואגות להעיר אותי ולעיתים אני פשוט מתעורר ונשכב על הספה. אין לי רצון רב לכתוב, הספר האחרון שלי שאב ממני לא מעט האנרגיה אז אני פשוט מתמלא בקריאה. כתיבה היא עולם שלם שנרקם בתוכך ולפעמים הדרך הנכונה ביותר היא להיות חלק מעולמות של אחרים, פשוט לקרוא ולהתמלא.
בהמשך הבוקר אני נוסע לעבודה, הכבישים פתוחים ובחוץ יש ריח של אביב מתעורר. בגלל המצב אין כרגע פעילות רבה בעבודה אז אני מוצא זמן לקרוא. לאחרונה נחשפתי למקבץ ספרים שנהדרים ואני מחפש רגעים פנויים כדי לשוע בהם. אני מאלה שמגלים סופר מעניין הם מתלבשים על כל כתביו.
אמילי סנט ג'ון מנדל היא סופרת נהדרת שכתבה את הספרים "תחנה אחת עשרה" ו"מלון הזכוכית". שני הספרים שונים זה מזה אבל בהחלט שניהם מהפנטים באותה מידה. ב"תחנה אחת עשרה" הרגשתי איך עולם שלם נבנה סביבי. והפכתי בהדרגה לחלק מהעולם המתהווה. אמנם זהו עולם פוסט אפוקליפטי אך הוא בהחלט עולם רגיש ומהדהד. אין דבר נהדר יותר עבור סופר מכך שהקורא הופך לחלק מהספר וזה בהחלט זה מה שקרה לי.
"מלון הזכוכית" בכלל הדהים אותי הכתיבה כה מדויקת, אינטימית ומעוררת הזדהות. יש למנדל יכולת לרקום עולם באופן טבעי. הכתיבה שלה מדודה ומדויקת בפרטיה. היא נוגעת בחומרים האמיתיים של החיים. בדידות, ניכור, מרחק, אלימות כאב ואהבה וכל זה בכתיבה מדויקת ומהפנטת.
כדאי לכם

הספר מתרחש בעולם אחרי מגפה שהחריבה כמעט הכול, ועוקב אחרי כמה דמויות שהחיים שלהן נשזרים זה בזה - חלק מהעבר, חלק מהווה, חלק על הדרך.
תחנה אחת עשרה הוא ספר שלוקח את הזמן, לפעמים יותר מדי, אבל בסוף נותן תחושה של סגירה יפה.
ההתחלה באמת הייתה קצת מבולגנת וקשה לעקוב אחרי כל הדמויות והמעברים בזמן, אבל ככל שמתקדמים הדברים מתחברים ומרגישים במקום. הסוף פשוט ומדויק, והרעיון המרכזי יותר נשאר איתך מאשר העלילה עצמה.
אני אישית פחות מתחבר לספרים שמתמקדים ברעיונות יותר מאשר בעלילה ולכן הציון שלי הוא 3.5, אבל יכול להבין למה הוא מאוד אהוב.

*
*
דיסטופייה.
חכו רגע, אל תלכו. לפעמים הגדרה של ספר היא מתעתעת. אז תראו מה אין בספר:

אין בו עתידנות.
אין בו תאורי מחלה ממנה מתו 99.75% מתושבי העולם.
אין בו ליהוג פילוסופי על חוליי האנושות המודרנית.
אין בו קונספירציה על "נשק יום הדין" שמפתחיו איפשרו לו להרוג את רוב אוכלוסיית העולם, כי הסופרת היא קנדית, לא אמריקאית.
אין בו זומבים, מתים מהלכים, אנשי זאב, ערפדים או אימה.
זה לא מדע בדיוני!

בעולם שנותר כמעט ריק מתושביו האנושיים, נעה קבוצת אנשים ממקום למקום. כמה קרונות נגררים על ידי סוסים, קבוצת אנשים - חלקם נגנים עם כלי הנגינה שלהם, המנגנים יצירות מוסיקה קלאסית בעיקר, חלקם שחקנים המעלים בעיקר מחזות של שייקספיר - אולי עם קשר למגיפה הגדולה בלונדון בעקבותיה הוא כתב, כנראה, חלק מיצירותיו. הם נעים ומגיעים להתיישבויות זעירות של אנשים, הממוקמות בתחנות דלק ומקומות ריענון של נהגי משאיות לשעבר, בחנויות גדולות במרכזים מסחריים לשעבר, ומופיעים בפני המתיישבים בהם, המותשים מעבודה קשה וצורך לשרוד בתנאים בהם:
אין חשמל.
אין גבולות, חוקים, משטרה.
אין טיפול רפואי, אנטיביוטיקה, תוספי תזונה.
אין אינטרנט, טלויזיה, חדשות, ידוענים. אין רשתות חברתיות.
אין מזון מלבד מה שאתה צד/דג/מלקט.
אין מטוסים, רכבות, אוטובוסים. אין מנועים.

הרומן שונה בכל קנה מידה. הסופרת השכילה לאפשר לנו אבחנת MRI על זמן וזכרונות. הקורא פוגש את אותה סצינה - וגם את אותן דמויות - בחתכים שונים של זמן, זווית ראייה והבנה ובקטעים מפוררים של זיכרון אנושי. והנה כמה דברים שיש בסיפור הזה:
יופי. לפעמים עד כאב.
זיכרונות הנארגים בעדינות כה רבה, שנראים כמו תחרה עדינה, שקופה למחצה.
קשרים אנושיים הנבנים גם על הריסות וגם נגד כל הסיכויים. תקווה.
אמנות ומוסיקה שישרדו אסון, כי לדעתה של סנט ג'ון מנדל (ושל "מסע בין כוכבים" משם לקוח הציטוט) הישרדות לא תספיק.

הספר אחז בי בכבלי קסם ולא הירפה גם כשסיימתי אותו. הוא מצליח לגרום לקורא לראות את היופי שיש ביצירה האנושית, את התקווה שבעצם היצירה הזו. את הקשרים המפותלים שיש בין בני האדם (שש פעימות ותגיע לכל אדם על כדור הארץ? ואורן נהרי בביקורתו על הספר בוואללה טבע את המונח "בסוף כולנו רחוקים רק שש ארוחות חמות מלאכול אחד את השני")
אמילי סנט ג'ון מנדל היא סופרת ממוצא קנדי שחיה היום בניו יורק. זה ספרה הרביעי. הוא זכה (בצדק, לדעתי) בפרסים ומועמדויות נחשבות. הוא הראשון מספריה המתורגם לעברית ואשמח לקרוא עוד ממה שהיא כותבת.
יצאתי מהספר הזה שונה משהייתי כשנכנסתי אליו.

****





אין מקום יותר מתאים לכתוב סקירה על דיסטופיה מאשר המקום החייזרי והמשונה שבו אני נמצא עכשיו.

בית דירות מאובזר היטב, עם שיש נוצץ, מכשירי חשמל, שטיח פרסי מרהיב, טווי בעבודת יד, פרוש לפניי בסלון שמשקיף אל המסגד הכי מדהים שראיתי מימיי, עם צריחים לבנים שכאילו יצאו מפרק משוגע במיוחד של "משחקי הכס".

אסטנה, קזחסטן. אולי הייתי צריך לכתוב כאן סקירה ל"והיום איננו כלה", אבל רצה הגורל והוזעקתי לכאן באבחה של מזל בעבודה, ואני צף מאושר ברחובות האלה, מול ארכיטקטורה שהיא תערובת של הכרח סובייטי, מגלומניה אסייתית מוסלמית ואסתטיקה חוצנית. תפתחו גוגל ותכתבו astana. אין דברים כאלה. אין.

את הספר קראתי בשעות ארוכות של טיסה מסוייטת, בין אלפי אנשים זרים ממאה לאומים. אי אפשר שכל זה יסתיים פתאום, ממגפה פשוטה של שפעת, חשבתי. שהמטוסים יקורקעו, ובניינים ומכוניות יינטשו ויחלידו, החשמל ינותק וכולם כולם ייעלמו פתאום, יחלו וימותו או יברחו או אני לא יודע מה, וכל הידע האנושי בחשמל וחלל ורפואה ואנרגיה חליפית יישכח וייעלם גם הוא. זה לא הגיוני ואפילו לא סביר, כי למרות הכאוס הפריך שאנחנו חיים בו כל יום, אני עדיין מאמין שסוף העולם, אפוקליפטי, סופי, חד משמעי, לא יגיע. הפחד הזה, החשש הקמאי, האבסולוטי הזה, הוא רק שאריות של פחדים שדאגו להלעיט בהם את בני האדם משחר קיומם, ואת זה אתם שומעים ממי שעוד כינו אותו בזמנו "נסיך הדיסטופיות של סימניה". (לא, אל תחפשו. הרגע המצאתי את זה, אבל בכל זאת).

יש בספר הזה משהו. יש בו כמה קרעים, שתפורים ביד גסה במקצת, בין ה"לפני", ה"תוך כדי" וה"אחרי" של סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. בין הקרעים האלה שזורות כמה אמיתות מעניינות שלא מטופלות באופן מעמיק דיו, ולכן התחושה שנוצרת מהקריאה היא מעט פושרת. יש פה דיבור על משמעות וחוסר משמעות, שגרם לי להרהר על כמה דברים שנדמה לי שכולנו חושבים עליהם מפעם לפעם. האם יש טעם לאהוב אישה שתתגרש ממנה אחרי כמה שנים? האם יש סיבה לחסוך לפנסיה? אולי עדיף לבזבז הכול עכשיו ולעזאזל עם העתיד שגם ככה לא בטוח שיגיע? ואם יקרה הבלתי אפשרי ובכל זאת תתרגש ותבוא עלינו דיסטופיה - האם היה טעם להשקיע בכל הדברים ששרפנו עליהם את הזמן? ואפילו כתבנו עליהם ב"סימניה"?

החלק המעניין ביותר (כמעט תמיד, בכל ספר דיסטופי) הוא שלב התפר, ההסתגלות, ההבנה, בין הלפני לאחרי. זה מה שמעניין אותנו, אנשי ה"לפני", באופן האינטימי ביותר. לכן גם החלק שהרשים אותי הכי הרבה והיה המהודק והמרתק ביותר הוא החלק בספר שבו מתואר התהליך הופך הקרביים הזה, של האנשים שמוצאים את עצמם בעיבורו של שדה תעופה משני, שהאפוקליפסה דילגה עליו מבלי משים בדרך נס, והאופן הכמעט צפוי שבו הם משילים מעצמם את המחלצות התרבותיות המעושות שלהם בזו אחר זו בדרכם אל ההבנה המפעימה והאיומה, שאיש לא יבוא לעזור להם. שהכול נגמר. שכל מה שקורה מחוץ לכתלי הזכוכית השקופים של ביתם החדש, מת ועבר מן העולם.

שאר החלקים שבספר... פחות חזקים, פחות אמינים, ויש תחושה שנכתבו כמעט כלאחר-יד, בלי לסגור אותם כמו שצריך. כמה מהציטוטים בספר נלקחו מדיסטופיה אחרת שאותי מאוד הרשימה, ועושה את מה שהספר הזה מנסה לעשות רק הרבה יותר טוב - "המעבר" של ג'סטין קרונין. ואם אתם כבר בערפדים, אז כמובן "מלחמת הזומבים הגדולה".

גם כאן, בחדר הזהוב הזה, יש לי הרגשה מוזרה, שברגע שאסע מחר בלילה ואעלה על מטוס בחזרה לקייב ואז הביתה, יקפלו השחקנים כולם את הסט הבלתי אפשרי הזה שהוקם במיוחד לכבודי, וישובו לבתיהם במקום שקל יותר להאמין שהוא קיים - סין, או רוסיה, או יבנה. אבל לא קזחסטן. אין מקום כזה באמת. לא על הפלנטה שלנו.


****