1
היתה נערה מתה במאפייה של הדודה שלי.
פלטתי זעקה לא מכובדת ונרתעתי לאחור, צעד, ועוד צעד, עד שנתקלתי בדלת המאפייה. בדרך כלל אנחנו משאירים את הדלת פתוחה כי אחרת התנורים הגדולים מפיצים חום בלתי נסבל, אבל השעה היתה ארבע לפנות בוקר ושום דבר עוד לא התחיל להתחמם.
מיד ידעתי שהיא מתה. לא שראיתי הרבה גופות בחיי — אני רק בת ארבע־עשרה, ואפייה זה לא בדיוק מקצוע עם שיעורי תמותה גבוהים — אבל הנוזל האדום שזלג מתחת לראשה בהחלט לא היה ריבת פטל. והיא שכבה בתנוחה לא נוחה שאף אחד לא היה בוחר לישון בה מיוזמתו, אפילו אם נצא מנקודת הנחה שהסיבה שהוא פרץ למאפייה מלכתחילה היתה כדי לחטוף שם תנומה.
הבטן שלי התכווצה נורא, כאילו מישהו לפת אותה בידו ולחץ חזק, ושתי ידי זינקו מיד לכסות את פי, כדי שלא אקיא. כבר היה מספיק מה לנקות שם בלי שאוסיף את ארוחת הבוקר החצי מעוכלת שלי.
עד לאותו רגע הדבר הכי גרוע שראיתי במטבח שלנו היה איזה עכברוש מזדמן פה ושם — אל תשפטו אותנו, אין שום דרך להימנע מעכברושים בעיר הזאת, ובית העסק שלנו הוא מהנקיים ביותר שתמצאו — והצפרדע הזומבית שיצאה פעם מתעלות המים. המסכנה שחתה בזרם שיוצא מהקתדרלה, ולפעמים הם שופכים שם את המים הקדושים שלהם בחוסר אחריות, ואז יש מכה של צפרדעים או טריטונים אל־מתים או דברים כאלה. (הכי גרועים הם סרטני הנהרות. נגד הצפרדעים די להניף מטאטא, אבל בשביל להיפטר מסרטן נהרות זומבי צריך להזמין מגָרש שדים.)
אבל הייתי מעדיפה אינספור צפרדעים זומביות ולא גופה אחת.
אני חייבת לקרוא לדודה טביתה, חשבתי. היא תדע מה לעשות. לא שגופות היו עניין שבשגרה במאפייה של דודה טביתה, אבל היא אחת מאותם אנשים יעילים שתמיד יודעים מה הפעולה הנדרשת. אם, נניח, להקה של קנטאורים מורעבים היתה נוחתת על העיר ודוהרת ברחובות בחיפוש לטרוף ילדים קטנים וחתולים, דודה טביתה היתה בשלווה ובנחת מקימה מחסומים ומאיישת עמדות קַשָתים כאילו היא עושה דברים כאלה כל שני וחמישי.
למרבה הצער, כדי להגיע למסדרון שהוביל אל המדרגות העולות אל חדרה של דודה טביתה היה עלי לחצות את כל אורכו של המטבח ולחלוף בעל כורחי על פני הגופה. למען האמת, לדלג מעל הגופה.
בסדר. בסדר. כפות רגליים, מוכנות? ברכיים? אפשר לצאת למשימה?
כפות הרגליים והברכיים אותתו שהן מוכנות. הבטן היתה קצת פחות בעניין. ביד אחת חיבקתי את הבטן שלי וביד הפנויה כיסיתי בכוח את הפה, למקרה שהוא יחליט להתמרד.
בסדר. בסדר, קדימה לדרך...
התקדמתי המִטבָּחָה בצעדים קטנטנים. זה מטבח שביליתי בו שישה ימים בשבוע, לפעמים גם שבעה, בריצות הלוך ושוב על רצפת האריחים, מעיפה תוך כדי ריצה בצק על הדלפקים ותבניות אפייה לתוך התנורים. עכשיו היה נדמה לי שאורכו קילומטר וחצי של שטח זר ועוין.
היתה לי התלבטות. מצד אחד לא רציתי להסתכל על הגופה, אבל מצד שני, אם לא אסתכל, אני עוד עלולה לדרוך על זה — עליה — וזאת היתה מחשבה פשוט בלתי נסבלת.
לא היתה לי ברירה. הסתכלתי.
רגליה של הנערה המתה היו פשוקות על הרצפה. היא נעלה מגפיים מטונפים שבצבצו מהם גרביים לא תואמים. משום מה זה העציב אותי. כלומר, מראש היה עצוב שהיא מתה — כנראה, אלא אם כן היא היתה בן אדם איום ונורא — אבל למות כשאת גורבת גרביים שלא תואמים נדמָה משום מה עצוב במיוחד.
דמיינתי אותה גורבת את גרביה בחיפזון, בלי לחשוד לרגע שבתוך שעות ספורות תפסע על פניה שוליית מאפייה וקוסמת בצק אפויה למחצה כמוני, ותשים לב לגרביים שלה.
אני מניחה שיש איזה מוסר השכל שאפשר ללמוד מהמצב הזה, אבל אני לא כומר. פעם חשבתי ללכת ללמוד בסמינר לכמרים, אבל הם לא ממש אוהבים קוסמים שם, אפילו לא קוסמים זוטרים שכישרונם היחיד הוא לזרז תפיחה של לחם ולמנוע מבצק להיות דביק מדי. בערך באותו זמן שוויתרתי על חלומי להיות אשת דת, דודה טביתה לקחה אותי כשוליה במאפייה שלה, ומאז שירת הקמח והשמרים באוזנַי חתמה את גורלי לעד, כנראה.
תהיתי מה חתם את גורלה של הנערה המסכנה הזאת. שׂערה כיסה את רוב פניה, אז היה קשה להעריך בת כמה היא — לא רציתי להסתכל יותר מדי מקרוב — אבל לתחושתי היא היתה צעירה, אולי לא מבוגרת בהרבה ממני. איך הגיעה למאפייה שלנו נערה מתה? אדם רעב או מישהו שהיה לו קר אולי היה מנסה להתגנב למאפייה — חמים פה בלילות, כי גם כשאנחנו נותנים ללהבות בתנורים לדעוך עוד נשארת גחלת בוערת, ותמיד יש פה משהו לאכול, אפילו אם אלה רק מאפים יבשים בני יום שנשארו בוויטרינות. אבל זה עדיין לא מסביר איך היא מתה.
ראיתי את אחת מעיניה. היא היתה פקוחה. הסטתי מיד את מבטי.
אולי היא החליקה ונפגעה בראש. דודה טביתה תמיד אומרת שביום מן הימים עוד אשבור את המפרקת עם הריצות המטורפות שלי במטבח כמו איזה כלב רוח מקומח מוכה אמוק, אבל לא מסתדר לי בראש שמישהו יפרוץ למאפייה רק כדי לרוץ פה בפנים.
אולי היא נרצחה, לחש איזה קול בוגדני בתוך הראש שלי.
סתמי! סתמי! איזה טמטום! עניתי לקול. אנשים עוסקים ברצח בסמטאות אפלות וכאלה, לא במטבח של דודה שלי. ואם כבר רצחו, זה טמטום להשאיר את הגופה מוטלת באמצע מאפייה. הרי כל העיר שלנו בנויה על תעלות, מעל כל רחוב יש חמישים גשרים, ובכל אביב המרתפים מוצפים מים. מי יזרוק גופה במאפייה כשיש במרחק פחות מעשרה מטרים יופי של תעלה לזריקת גופות?
עצרתי את נשימתי ופסעתי מעל קרסוליה של הנערה המתה.
שום דבר לא קרה. לא ציפיתי שיקרה משהו, אבל בכל זאת נשמתי לרווחה.
הבטתי ישר קדימה, צעדתי עוד שני צעדים מהוססים, ואז התחלתי לרוץ. הדפתי את הדלת בכתף שלי כדי לפתוח אותה ודהרתי במעלה המדרגות, תוך שאני צועקת "דודה טביתההההה! בואי מהר!"
*
השעה היתה ארבע לפנות בוקר, אבל אופים רגילים להתעורר בארבע לפנות בוקר, והסיבה היחידה שדודה טביתה נהגה לישון עד שעה מופקרת כמו שש וחצי בבוקר היתה שבחודשים האחרונים היא יכלה סוף־סוף לסמוך על האחיינית שלה שתפתח את המאפייה. (זאת אני, למקרה שאיבדתם את חוט המחשבה.) היא חששה קצת להעביר אלי את האחריות הזאת, ומאוד התגאיתי בכך ששום דבר עוד לא השתבש אצלי בפתיחוֹת.
לכן הרגשתי אשמה כפליים שהגופה התגלתה במשמרת שלי, אפילו שזה לא היה באשמתי. כאילו, לא אני הרגתי אותה.
אל תהיי טיפשה, אף אחד לא הרג אותה. היא סתם החליקה. כנראה.
"דודה טביתהההה!"
"איזו מהומה, מוֹנָה..." רטנה דודתי מאחורי הדלת. "מה קרה? הבניין עולה באש?"
"לא, דודה טביתה, גיליתי גופה במטבח שלנו!" זה מה שהתכוונתי להגיד. אבל בפועל יצא לי משהו דומה יותר ל"דודה מתה! יש טביתה — במטבח — גופה, היא מתה — אני — בואי מהר — היא מתה!"
הדלת בראש המדרגות נפתחה בתנופה ודודתי הגיחה ממנה בעודה משחילה את זרועותיה בשרוולי החלוק שלה. חלוק הבית של דודתי הוא גדול וּוָרוֹד ורקומים עליו קרואסונים מעופפים. הוא מכוער פחד. דודה טביתה בעצמה גדולה וּורודה אבל אין עליה קרואסונים מעופפים, אלא אם כן היא לובשת את חלוק הבית שלה.
"מתה?" היא צמצמה כלפיי עיניים. "מי מתה?"
"הגופה במטבח!"
"במטבח שלי?!" דודה טביתה ירדה במדרגות בדהרה מגושמת, ואני, שלא רציתי להירמס, מיהרתי לזוז מדרכה. היא דחפה אותי הצדה, לא ברשעות, ועברה במצוּדָד בדלת המאפייה. נכנסתי בעקבותיה, משרבבת את הראש בהיסוס מעבר למשקוף הדלת וממתינה לפיצוץ.
"בחיי." דודה טביתה השעינה את אגרופיה על מותניה העבים. "זאת ללא ספק גופה. אלוהים ישמור. בחיי."
היתה שתיקה ארוכה, שבמהלכה אני בהיתי בגב שלה והיא בהתה בנערה המתה והנערה המתה בהתה בתקרה.
"אהה... דודה טביתה... מה נעשה?" שאלתי לבסוף.
דודה טביתה התנערה. "טוב. אני אגש להעיר את הדוד שלך ואשלח אותו שיזעיק את השוטרים. את תתחילי להדליק את התנורים ותכניסי תבנית של לחמניות מתוקות."
"לחמניות מתוקות? כלומר אנחנו נֹאפֶה?"
"זאת מאפייה, ילדה!" נזפה בי דודתי. "וחוץ מזה, עוד לא פגשתי את השוטר שלא אהב לחמנייה מתוקה, ובעוד זמן קצר המקום ישרוץ שוטרים. בעצם עדיף כבר לאפות שתי תבניות, תהיי ילדה טובה."
"אהה..." התעשַתי. "ואחר כך שאתחיל את כל שאר ההכנות לאפייה?"
דודה שלי קימטה את המצח ומשכה בשפתה התחתונה. "ל־ל־ל־א... לא, לא נראה לי. יהיו פה לפחות כמה שעות של כניסות ויציאות והם ישאירו בלגן בכל מקום. אני חוששת שלא תהיה ברירה אלא לפתוח באיחור."
היא הסתובבה וצעדה משם בכבדות כדי להעיר את דודי.
אני נשארתי לבד עם הנערה המתה והתנורים.
אל אחד התנורים יכולתי להגיע די בקלות. חיטטתי קצת בגחלים כדי להעיר את האש, ואז זרקתי פנימה עוד גזיר עץ. לשמור על חום אחיד ויציב בתנורים זה עניין לא פשוט, וזה הדבר הראשון שלומדים בעבודה הזאת. אם יש נקודות חמות מדי או קרות מדי, הלחם לא תופח באופן אחיד והוא יוצא גבשושי כזה וכאילו מעכו אותו בכמה מקומות.
אל התנור השני לא יכולתי להגיע בלי לפסוע מעליה. חשבתי רגע, ואז הטלתי את אחת ממגבות המטבח שלנו כך שהיא כיסתה את הפרצוף שלה. היה יותר קל איכשהו כשלא נאלצתי לראות את העין האחת הזאת שבוהה מעלה בשום דבר. טיפלתי באש בתנור השני.
לחמניות מתוקות זה קלי־קלות. הייתי מסוגלת לאפות לחמניות מתוקות מתוך שינה, וקורה, בארבע לפנות בוקר, שזה פחות או יותר מה שאני עושה. זרקתי את כל המרכיבים היבשים יחד לקערה והתחלתי לערבב אותם. נעצתי את מבטי בקורות התקרה כדי שלא אסתכל בטעות על הגופה. עיניים קטנות נצצו לרגע כשעכבר הציץ עלי מלמעלה, ואז אץ רץ לאורך הקורה בחזרה למחילה שלו. (עכברים במאפייה זה בעצם סימן טוב, כי זה אומר שאין לנו עכברושים. עכברושים רואים בעכברים חטיף טעים.)
על הדלפק היו ביצים ובפינה אחת עמדה צנצנת חרס גדולה של שומן לבישול. שברתי את הביצים והפרדתי את החלמונים — בצורה מושלמת, עלי לציין — שפכתי את כל המרכיבים לקערה גדולה יותר והתחלתי לבחוש.
שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת כשדוד אלברט יצא כדי לזַמֵן את השוטרים. דודה טביתה התרוצצה כה וכה בחדר הקדמי של החנות, והתכוננה מן הסתם לשלוח את גל הלקוחות הראשון לדרכו.
תהיתי כמה שוטרים יגיעו. לפחות שניים למקרה רצח, נכון? מקרי רצח הם חשובים. ותבוא גם עגלת המתים. טוב, זה די מחויב המציאות, נכון? אנחנו לא יכולים סתם להוציא את הגופה החוצה עם האשפה. עגלת המתים תבוא, ואז כל השכנים יחשבו שדוד שלי מת — אף אחד לא יחשוב שטביתה מתה, כמובן, כי היא כוח טבע — והם יבואו לכאן לרכל, ואז יגלו שהיה פה רצח —
רגע, מתי החלטתי שזה היה רצח? היא רק החליקה, לא?
גיליתי שבין המאמצים שלי לא להסתכל על הנערה המתה להיסחפות במחשבות על השוטרים, לשתי את בצק הלחמניות המתוקות הרבה יותר מדי. לא טוב ללוש את הבצק יותר מדי, זה עושה לחמניות צמיגיות. דחפתי יד מקומחת לתוך הבצק ורמזתי לו שאולי הוא לא רוצה להיות צמיגי כזה. הרגשתי מין זמזום סביב האצבעות שלי והבצק נעשה טיפה יותר דביק. בצק הוא דבר מאוד קל לשכנוע אם יודעים איך לפנות אליו. לפעמים אני שוכחת שלאחרים אין את היכולת הזאת.
בצעתי מהבצק הנא תריסר גושים שווים בגודלם וסידרתי אותם על מִרְדֶּה העץ הגדול, ואז דחפתי אותם לתנור והפצרתי בהם לא להישרף. והם לא יישרפו. לא לשרוף בצק זה אחד הקסמים הכי טובים שלי. פעם, כשהיה לי יום רע ממש, עשיתי אותו חזק מדי, וחצי מהלחם סירב להיאפות כלל.
עד כאן הלחמניות המתוקות. ניגבתי את ידַי על הסינר ודליתי כוס קמח מאחת החביות. נשארה עוד משימה אחת שחובה לבצע ויהי מה, בין שמוטלת גופה אחת במטבח או תריסר.
המדרגות היורדות למרתף חלקלקות, כי כל המרתפים דולפים בעיר הזאת. פלא שעוד בכלל יש לנו מרתפים. אבא שלי, שהיה בנאי עד שמת, היה אומר שזה נובע מכך שיש עוד עיר שלמה שם למטה, ואנשים פשוט המשיכו לבנות עליה לגובה ככל שהמים עלו בתעלות, כך שרצפות המרתפים הן בעצם הגגות והתקרות של בתים ישנים.
בפינה הכי חשוכה והכי חמימה של המרתף עמד לו דלי ובעבע חרישית. מפעם לפעם התפקעה אחת הבועות ושחררה ניחוח לח של שמרים.
"בוקר טוב, בּוֹבּ, בוקר טוב..." המתקתי בנימת הקול המרגיעה שמשתמשים בה כשמנסים להתקרב אל חיית בר שהתנהגותה בלתי צפויה. "בוקר טוב. הבאתי לך קצת קמח נחמד..."
בוב פלט צרור בועות, שזאת הגרסה שלו לקבלת פנים נלהבת.
בוב הוא עיסת מַחמֶצֶת השְׂאוֹר שלי. הוא הקסם הגדול הראשון שעשיתי בחיי, ולא ידעתי מה אני עושה, אז קצת הגזמתי.
עיסת שאור היא מין בלילה רירית של כל השמרים והיצורים הפצפונים שצריך כדי להתפיח בצק בשביל לחם מחמצת. טעם הלחם יכול להשתנות מאוד בהתאם לעיסה. לרוב השאור חי למשך שבועיים־שלושה, אבל בידיים הנכונות הוא יכול להמשיך לחיות שנים. בקונסטנטין השכנה יש מחמצת שאור שאומרים שהיא בת יותר ממאה שנה.
כשרק התחלתי לעבוד במאפייה של דודתי, הייתי בסך הכול בת עשר, וממש פחדתי שאקלקל משהו. הקסמים שלי נטו לעשות כל מיני דברים מוזרים למתכונים. ואז הפקידו אותי על הטיפול במחמצת השאור שלה, אותו שאור ששימש אותה מהזמן שפתחה את המאפייה, ושהיה ממש חשוב כי הלחם של דודה טביתה היה שם דבר.
ו... אני לא יודעת אם נתתי לו יותר מדי קמח או יותר מדי מים או לא מספיק מזה או מזה, אבל הוא התייבש וכמעט מת. כשגיליתי את זה, כל כך נבהלתי שתקעתי לתוכו את שתי הידיים (וזה היה די מגעיל, תאמינו לי) וציוויתי עליו שלא ימות. תִחיה! אמרתי לו. קדימה, אל תמות לי, תחיה! תאכל! תצמח! אל תתייבש!
טוב, הייתי בת עשר, וממש נבהלתי, ולפעמים פחד עושה דברים משונים לקסמים. טוען אותם יתר על המידה, בתור התחלה. השאור לא מת אלא צמח. המון. הוא הקציף וגלש מהצנצנת על הידיים שלי, והתחלתי לצעוק לדודה טביתה שתבוא, אבל עד שהיא הגיעה העיסה כבר גלשה עד לשק הקמח שהבאתי כדי להאכיל את השאור, והוא אכל את כל השק. התחלתי לבכות, אבל דודה טביתה הניחה את ידיה על המותניים ואמרה, "הוא עדיין חי, הוא יהיה בסדר," וגרפה אותו לתוך צנצנת גדולה הרבה יותר וזאת היתה תחילתו של בוב.
אני בכלל לא בטוחה שבשלב הזה אפשר בכלל להרוג אותו. פעם אחת העיר קפאה והיה קר כל כך שאף אחד לא היה יכול לצאת מהבית, ודודה טביתה נתקעה בצד השני של העיר לשלושה ימים, ואני לא יכולתי אפילו לבוא מקצה הרחוב, ואף אחד לא האכיל את בוב. ציפיתי שכשאחזור אמצא אותו קפוא או מורעב או משהו.
במקום זה, הדלי נדד על פני רצפת המרתף, והיו פזורים סביבו שיירים של כמה עכברושים. את העצמות הוא לא אכל. ככה למדנו שבוב מסוגל להאכיל את עצמו. לא לגמרי ברור לי איך הוא מתקדם — אולי כמו חשופית. אין לי שום כוונה להרים את הדלי כדי לברר. ספק אם נשארה לדלי הזה תחתית, אבל אני לא רוצה להסתכן בכך שארגיז את בוב.
הוא אוהב אותי הכי מכולם, אולי כי אני זאת שמרבה להאכיל אותו יותר מהאחרים. את דודה טביתה הוא מוכן לסבול. הדוד שלי לא מסכים לרדת יותר אל המרתף, הוא טוען שבוב פעם נהם עליו. אני מניחה שזאת היתה מין נפיחה של גזים.
שפכתי את הקמח על בוב, והוא השתכשך לו בשמחה בתוך הדלי שלו והושיט אלי מין מָשׁוֹשׁ רירי כזה. קילפתי אותו מעלי והשאור שקע בחזרה בדלי והתחיל לעכל את הקמח. לא נראה שמפריע לו שאני לוקחת ממנו קצת כדי להכין את הלחם, והוא עדיין השאור הכי טוב בעיר.
ובכל זאת אנחנו לא מספרים לאף אחד על אכילת העכברושים.
2
השוטר אלפונס היה גבוה, רחב כתפיים ואדום פנים. הוא נכנס למטבח, נעצר ואמר בנימת הפתעה, "יש פה גופה!"
"זה מה שאמרתי לך," אמר דוד אלברט מאחוריו, ונשמע מתוסכל.
"טוב, כן, אבל..." השוטר לא סיים את דבריו, אבל הצליח להמחיש היטב שהוא הניח שמדובר בתושב היסטרי שעושה מהומה גדולה על שום דבר, לא שבאמת מונחת לה גופה באמצע מאפייה מכובדת.
דודה טביתה תפסה פיקוד. "זאת גופה, ללא ספק. מונה מצאה אותה בבוקר כשנכנסה. קח לחמנייה מתוקה."
השוטר אלפונס לקח לחמנייה מתוקה, לעס אותה בהרהור והחליט לבקש חוות דעת נוספת.
גם השוטר מונטגומרי היה גבוה ורחב כתפיים, אבל לא היה אדום פנים; עור פניו היה די צהבהב. הוא אכל שלוש לחמניות מתוקות, אישר שאכן כן, מדובר בגופה, ואז הוא ואלפונס עמדו במטבח בדממה עד שדודה טביתה רמזה להם בקוצר רוח, שאולי כדאי שיזמינו את עגלת המתים.
"נצטרך את חוקר מקרי המוות," אמר מונטגומרי, והתכבד בעוד לחמנייה מתוקה.
"חוקר מקרי המוות, כן," הסכים אלפונס.
השניים יצאו.
"כדאי שנכניס לתנור עוד תבנית של לחמניות מתוקות," אמרה דודה טביתה בכבדות. "ושנכין גם קנקן של תה, אני חושבת. נראה שזה עומד להימשך כל הבוקר."
חוקר מקרי המוות היה איש נמוך, קירח ומעוך, כמו נר חצי מותך. הוא אכל את חלק הארי מתבנית של לחמניות מתוקות בכוחות עצמו, אבל לא זכיתי לשמוע מה היה לו להגיד, כי ברגע שהתחילו להזיז את הגופה, דודה טביתה גירשה אותי אל חזית החנות כדי שאטפל בלקוחות.
רוב הקונים אצלנו הם לקוחות קבועים (עם הזמנות קבועות), ואף שהם התאכזבו שהמאפים והתופינים והלחמים שלהם לא היו מוכנים הבוקר, יותר מזה הם דאגו שמא קרה משהו רע. חזרתי והסברתי שוב ושוב שהכול בסדר, שמישהו פרץ למטבח והמשטרה חוקרת את זה, אבל ככל הנראה שום דבר לא נגנב ושאנחנו מקווים שנוכל לפתוח בהמשך היום.
"אף אחד כבר לא בטוח במקום הזה," אמרה העלמה מֶקגראמַר הזקנה (סְקוֹן לימון אחד, ללא זיגוג) ומשכה באפה. היא נקשה במקל ההליכה שלה בדלפק לשם הדגשה. "מי היה מעלה על דעתו, פריצה למאפייה! עוד ירצחו את כולנו במיטות שלנו, תזכרו שאמרתי!"
"יש שיֵלכו ראשונים," מלמל אדון אֶלווידג' הנגר (שני שבלולי קינמון וכיכר אחת של לחם גבינה), וקרץ אלי.
"חה!" העלמה מקגראמר נופפה במקלה לעומתו. "תצחק, תצחק! סידני הקטן, הילד של גברת וֶותֶרפוֹרט הכובסת, הוא נעלם בשבוע שעבר, והאִם מאז מישהו ראה סימן או זכר ממנו?"
"לא?" ניחשתי.
"לא ולא!" היא הִכתה במקל ההליכה שלה כאילו היה פטיש של שופט.
"הוא בטח ברח לים," תרם ברוטוס החנווני (תני לי אחד מכל דבר שנראה טוב היום, יקירתי, ולחם בן יום בשביל היונים, אם נשאר לך).
"ברח אל הים?" התפלצה העלמה מקגראמר. אלווידג' כיסה את פיו בכף ידו כדי להסתיר חיוך. "סידני?! שטויות במיץ! הוא היה נער טוב, הסידני הזה!"
"גם נערים טובים נתקפים משובת נעורים," אמר ברוטוס בעדינות ושפשף את אַמות ידיו. היו לו כמה קעקועים דהויים, ואני חושדת שדיבר מניסיון אישי.
"סידני וותרפורט הוא לא טיפוס שיברח לים," התערבה האלמנה הוֹלוֹוֵיי הזערורית (מאפין אוכמניות אחד ושתי עוגיות ג'ינג'ר, ותודה רבה לך מונה יקרה, מיום ליום את נעשית דומה יותר לאמא המסכנה שלך, עליה השלום...). "הוא היה בעל־קסם, ואתם יודעים איזה אמונות טפלות יש למלחים לגבי קוסמים על הסיפון. הם חושבים שהרוחות ינטשו אותם אם בספינה יש קוסמים."
"בעל־קסם?" אלווידג' נראה מופתע. "לא ידעתי עליו."
"היה לו מגע מתקן," אמרה האלמנה הולוויי. "דברים קטנים. הוא תיקן בשבילי פעם את המשקפיים כשהעדשה נסדקה, וחשבתי שאצטרך להזמין עדשות חדשות מקונסטנטין." היא חייכה אלי. "אבל רק דברים קטנים. לא קסמים מוצלחים כמו שיש למונה שלנו."
*המשך הפרק זמין בספר המלא*