ביקורת ספרותית על תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 17 בספטמבר, 2017
ע"י דקלה


אז מה קורה כשכ 99% מאוכלוסיית העולם נכחדת?
דמיינו עוד יום של שגרה שהופך להיות היום האחרון של העולם כפי שאתם מכירים אותו.
בחדשות מדווחים על שפעת גיאורגיה שפגעה ברוסיה ובאסיה, אך עם הזמן הדיווחים מתקרבים ואתה מבין שזה מגיע אליך.
אלה שנשארו בחיים רואים איך לאט לאט כל המוכר והידוע להם נעלם. אמצעי התקשורת מפסיקים לשדר, החשמל מנותק, המים מפסיקים לזרום בברזים, הערים הופכות שוממות.
אנרכיה. אין משטרה, אין שרותי רפואה, אין שרותי כיבוי, אין מדינה, אין גבולות.
אין לך שום דרך לדעת מה עלה בגורל יקיריך. אתה לא יודע מה מחכה לך מעבר לפינה

הספר מתמקד במס' דמויות שהקשר ביניהן בתחילה אינו ברור וכשהוא מתברר הוא קלוש למדי.
הספר הזכיר לי את "על העיוורון" של סאראמאגו שאותו קראתי לפני הרבה שנים ועד היום אני זוכרת את תחושת הוואו שהייתה לי.
כאן לא היה וואו. אני מרגישה שלספר היה פוטנציאל גדול שלא מומש. לא היה פה את המשהו הזה שחודר לך לקרביים ומרגש ועם נושא כזה זה פספוס גדול בעיני.
זה לא אומר שלא כדאי לקרוא אותו אבל היה יכול להיות הרבה יותר מעניין
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פואנטה (לפני 5 חודשים)
מסכימה.
הקשר בין הדמויות קלוש, הספר תלוש והכי מעצבן שהוא מתיימר למשהו עמוק ופילוסופי, הוא מתעלה כביכול מההישרדות הטכנית אבל לא מציע שום דבר בתמורה, ונגמר בקול ענות חלושה.
נ.ב. חבל שלא דירגת. עדיין לא מאוחר מדי :)
yaelhar (לפני 5 חודשים)
אפרתי זה פשוט מאד.
לו ההיגיון של גישתך היה מקובל, המה היה פשוט יותר מלקבל החלטות הכרחיות לטובת הכלל? הניסיון מלמד שגם בלי קטסטרופה יוצאת דופן החלטות כאלה לא פשוט ולעתים קרובות בלתי אפשרי לקבל.
אפרתי (לפני 5 חודשים)
אולי את צודקת, יעל, לי זה היה נראה כמו אוזלת יד. הרי חלקם הגדול חוו חיים אחרים, עשירים וקלים יחסית, ופתאום, בום! גם התנאים הם של ימי הביניים וגם ההתנהגות. הרי אם היו עושים פעולה די פשוטה של העברת מידע ממקום יישוב אחד לשני: מי נותר, מה תפקודו, מה הוא יודע לעשות, איזה מכונות או כלים נשארו שם, היו מצליחים לשקם משהו, לא חושבת שהיו יכולים לגרום לעולם להיות כל כך הייטקיסטי, אבל לואוטק, לפחות! הלוא ההמצאות נשארו.
אם הסיפור היה נכתב על 5 שנים אחרי הקטסטרופה, מילא, אבל עשרים שנה!!!
yaelhar (לפני 5 חודשים)
אני אהבתי אותו מאד.
וההסבר שלי לשאלה של אפרתי הוא, שכדי להתקדם - או להתחיל מחדש - צריך שאנשים יחליטו על מטרה מוסכמת. מנדל רומזת שמטרה מוסכמת זקוקה - פרט למצוקה - גם לזמן כדי שאנשים יחליטו לבצע אותה. ועשרים שנה זה אפילו לא למספיק להתאושש מההלם.
אפרתי (לפני 5 חודשים)
זה עדיין כלום שבכלום, כי את מה שהתאוששו כבר המציאו בסוף המאה התשע עשרה.
דקלה (לפני 5 חודשים)
צודקת אפרת, למרות שבסוף הספר יש רמז להתאוששות (אני לא רוצה לעשות ספוילר...)
אפרתי (לפני 5 חודשים)
אני דווקא נהניתי ממנו, למרות שהוא באמת לא מושלם. אבל הייתה לי תהייה גדולה. הסיפור הוא על 20 שנה אחרי, נשארו מספיק אנשים מוכשרים, נשארו כלים, נשארו מכונות, נשארו מחצבים, איך זה שבמשך 20 שנה הם דורכים במקום כמו בימי הביניים ולא אוספים את הידע שנשאר כדי להתחיל שוב?
איך הם תקועים ככה, זה לא שפצצת אטום השמידה הכל. אנשים הושמדו לא כל השאר.



5 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ