“באפריל 1990 פרצה שריפה על אוניית "הכוכב הסקנדינבי". כמה מהנוסעים הצליחו להשתלט על הלהבות, אולם חלקים נוספים של האונייה הוצתו שוב ושוב. 159 בני אדם מתו, באירוע הרצח הגדול ביותר בסקנדינביה מאז מלחמת העולם השנייה. 35 שנים לאחר מכן, הפרשה נותרה בלתי מפוענחת, נשכחת כמעט בכוונת מכוון.
הסופר פר פטרסון, אז ספרן אלמוני, היה אמור להיות על סיפון המעבורת עם אשתו ושתי בנותיו אך החליט לדחות את נסיעתם ביומיים וכך ניצל. אביו, אמו, אחיו ואחייניתו נרצחו על סיפונה של המעבורת בצורה המזוויעה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הם זכו לראות את תחילת הקריירה הספרותית שלו (הוצאת קובץ סיפורים), אבל לא לקרוא את הספרים שהפכו אותו לאחד הסופרים המרגשים והמובילים בנורווגיה "לסיביר", "אני מסרב", וכמובן "יוצאים לגנוב סוסים" .
אסון המעבורת (שלא מוזכרת ברמז בספר), המוות, והאובדן האישי של פטרסון ניכרים מכל פסקה בספר "אני מסרב".
טומי, גיבור הספר, נוסע בחורף סקנדיבי קפוא, ומתנגש בדמות מסתורית, לא ברורה. "לרגע חשבתי שזה אבא שלי. אבל זה לא היה אבא שלי. מעולם לא ראיתי את אבי."
מאוחר יותר הוא יזכה לפגישה מקרית עם מי שהיה חבר ילדות שלא פגש 35 שנה, יים. פגישה קפואה כמו מזג האויר הסקנדינבי, מתנשאת מצידו של טומי. רק לקראת סוף הספר נבין את ההחמצה של המפגש הזה. כמה היא השפיעה על טומי, כמה יכלה לשנות את חייו. כמה היא השפיעה על יים.
הגיבורים בספריו של פטרסון הם אלו שנותרו בחיים. אלו שאולי בזכות משחק אכזרי של הגורל, אחרו לעלות על המעבורת. הם בחרו בחיים, אבל הם חיים מתים, כל הרגעים השמחים שלהם שייכים לעבר. כל האנשים שאהבו, נעלמו מעולמם.
בנקודה מסוימת בפגישה על הגשר, יתכן והיה סיכוי לטומי לשנות את גורלו ואת גורלו של יים, אבל החיים תלויים בגורל החלטה אחת, להצטרף להפלגה, או לדחות את החופשה בימיים. לא ניתן לשנות או להחזיר את נהר הזמן. אחד הספרים היפים והמרגשים שקראתי”
