ביקורת ספרותית על היאחזי בי כשאנחנו טובעים מאת א. א. רוג'נס
ספר מעולה

---

בשבוע שעבר הלכנו, האחים שלי ואני, לבית הקברות. לא היתה אזכרה, ולא עלינו לשום קבר ספציפי; באנו לראות. לזכור. שוטטנו בין המצבות, נעצרים ליד שמות מוכרים.
המצבות כאן בהר מינימליסטיות: שם, שם ההורים, יום מותו. איפה נהרג. בן כמה היה. סמל עלי זית. וזהו. קצת בלתי נתפס שמתחת לשיש שוכב מה שהיה פעם אדם, חושב ואוהב וחולם וכואב וחי. שהשאיר אחריו רק זכרונות מתעמעמים ועשר – חמש עשרה מילים חרוטות באבן.

שורה 5 קבר 11.
זה הקבר שלי.
אליזבת' מילברג הולכת יום יום לבית הקברות. היא מדברת אל המתים, והם מקשיבים תמיד, והם לא צוחקים לה. היא מנקה את המצבות ועוקרת עשבים שוטים. היא זוכרת אותם.
מאז ומתמיד לא היו לי הרבה חברים. לא מצאתי את עצמי משתלבת. היה לי (ואולי עדיין), אופי שונה משלהם. זה לא שאני אומרת שאני מיוחדת ושונה, זה בולשיט. כן, בולשיט. הרי אלו שאומרות שהן שונות הן לא באמת שונות [...] כמו שכבר אמרתי: "כולנו עושים אותו דבר, רק תלוי עם מי ומתי".
הספר הזה מיוחד. שונה.
לא מפני שהוא אומר דברים שאף אחד לא אמר לפניו; כולם אומרים אותו דבר.
מפני שהוא אותנטי. בספר הזה נערה בת שש עשרה כותבת על נערה בת שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה.
קראתי כל כך הרבה ספרים שמתיימרים לדבר טינאייג'רית. מי בכישרון (כמה טוב להיות פרח קיר, פאנגירל, ג'ון גרין, לפעמים) מי בכישלון מוחלט (התפסן בשדה השיפון, ג'ון גרין, בדרך כלל). אבל העניין הוא זה – קשה מאוד לתפוס את הנקודה החמקמקה הזאת –
את השילוב של מוּדעוּת עצמית מנצה עם תחושת החשיבוּת השמורה לקולומבוסים של הפילוסופיה, תוך גילוי אמיתות ידועות לכל.
את הגסויות פה ושם, אבל היי, לא כל הזמן! התפסן, אני מדברת אליך!
את התנודות ההורמונליות החדות, את מצבי הרוח.
את ההרגשה העיוורת המתמדת שאתה הראשון שעובר את זה, היחיד שמרגיש ככה, שאיש לא יודע איך זה באמת.
את התובנות המדכאות. הלא כל כך מבריקות, וודאי לא מנוסחות היטב.
וכאן נופלים גם הספרים הטובים. כי הפילוסופיה הטינאייג'רית מאופיינת בחוסר מוּדעוּת מדהים, ולוקחת את עצמה מאוד ברצינות. ומנוסחת יותר בלהט מאשר בחן. וחוזרת על עצמה במשך כל ההיסטוריה של האנושות. יש בה מעט מאוד אמירות מקוריות, אם בכלל. לא משהו שיפיל אתכם מהכיסא. פשוט... שלב בהתבגרות. שלב יפהפה ומטופש שעובר אחר כך, כנראה, ריטוש רציני בפוטושופ הזכרונות שלנו.
אז הנה באה א.א. רוג'נס והביאה לנו את הדבר האמיתי. מבולבל ורציני ומקסים. וכשהיא אומרת "דיכאון", זה מה שבת עשרה רואה כדיכאון – ייאוש כולל מבני אנוש ומהסיכוי לאינטראקציה חברתית. וכשהיא אומרת "אהבה", היא מדברת על מערכת יחסים מהוססת הנבנית לאט, ולא על הוודאות הבוטחת או על חילופי הדברים השנונים שיתארו אחרים (אהמ, קסנדרה קלייר). וכשהיא אומרת "אושר", זה רגע הווה מושלם, שאין בו מקום לעתיד. וכשהיא אומרת "מוות", עם כל המחשבות והרעיונות אודותיו, הוא אולי יהיה הסוף, אבל לא סופי.


ולכן קל כל כך לשכוח את עצמך בספר הזה. פשוט לשקוע עשר, עשרים, שלושים, ארבעים שנה אחורה. ללכת לאיבוד בסבך המבולבל של תחושות ומחשבות ולבטים ותשוקות והיסוסים ורעיונות ופחדים שכבר אינם נאמרים בקול. להיות אליזבת', להיות בנג'מין, ללכת במירת'וויל בשביל הארוך אל בית הקברות. לחזור אל האינטריגות האיומות של התיכון. להיצמד לקירות המסדרון ולנסות להיות בלתי נראה. להשפיל ראש, לעצור את הדמעות, לנשוך את השפתיים
אני לא אבכה מולם
לנסות להגן על ניצני השוֹנוּת שלך. לצייר במחברת כשאף אחד לא רואה, להתלבש בסגנון התמהוני ההוא שמייחד אותך מאחרים
"מה הילדה המוזרה הזאת עושה כאן"
להשתאות מול הנס הזה, כשמישהו פתאום רואה. מבחין בך, כאדם, כחבר, כאילו היית ראוי לזה. להיזכר איך מדברים. איך צוחקים. בכל דבר יש פתאום קסם, בכבישים האפורים, בעצים העירומים, במילים השחוקות של היומיום, בחיוך
חיוך כל כך קורן שיכול להאיר כמו השמש הכי גדולה בגלקסיה
ולתת ולקבל כל כך הרבה. סמלים, מחוות קטנות למילים שעדיין קשה לומר – לכתוב שיר ליום ההולדת, לדבר בשפת הפרחים הקטנים.
לפחד, לבכות, לרעוד. לייחל
רציתי שיהיה לי ערב, לא מושלם, אולי קרוב למושלם. ידעתי שאין דבר כזה שלמות, רק דברים שמנסים להיות מושלמים, אבל קרוב לזה זה גם מספיק
להיות מאושרת, באמת ובתמים
אני חושבת שהצלחת לקיים את השבועה שלך
לנשום
בהינו בשמש השוקעת בין העצים, אל תוך ים הקברים המרצדים באורה האחרון
להיסדק
אדום נשפך על עלי עץ השזיף. אדום על ארגמן, כמעט בלתי מורגש
להישבר
כולנו נטבע
כולנו טובעים
כולנו טבענו
לחיות.
להרגיש הכל בחדות הזאת, את הצחוק והקסם
שיר וכלב
אח וסרט
את האובדן, את הדמעות
קבר חדש: שורה 12 מספר 7
את המוות. את החיים.

"העולם יפה, כדאי לנצל את זה, לא בת'?"
כן.

///

את הספר הזה כתבה snow fox, היא פוקסי שלנו, חברת סימניה. הביקורת הזאת היתה הפתעה ולכן לא יכולתי לציין זאת לפני שביקשתי את רשותה. אני רוצה להגיד לה תודה רבה על ספר נהדר ועל שהשאילה לי אותו, ולהצדיע לה על הדבר המדהים והנדיר הזה, להחזיק ביד ספר שלך, שכתבת ומחקת ותיקנת וערכת והוצאת לאור, בגיל שש עשרה בלבד. you are wonderful, darling.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על היאחזי בי כשאנחנו טובעים