הוצאה לאור›הקבוץ המאוחד

#
קוראים לו בנג'מין והוא "ילד היד" של פילה. היא אישה שחורה שמנהלת ביד רמה חווה בעמק, כמו את משפחתה. מוחה מלא תכנונים, היא יודעת לדרבן את ילדיה ובעלה להישגים שמשפחת קומונאטי אמורה, לדעתה, להגיע אליהם. "ילד יד" הוא פראפרזה על "האכלת יד" שמתייחסת לגורים או גוזלים שנינטשו (או נגזלו מקינהם) ואדם מאכיל אותם בידו וגורם להם להרגיש שהוא ההורה שלהם. כי בנג'מין הופיע יום אחד על סף דלתה של פילה, בוכה בדמעות

פעם התפוצצו כאן אוטובוסים.
לא שהיום המצב הבטחוני טוב יותר, ויש לנו צרות משלנו כמו טילים מתימן ואיומי גרעין איראני, אבל מציאות האוטובוסים המתפוצצים כבר שייכת להיסטוריה. היסטוריה שאני זוכרת בתור מי שגרה ועבדה בירושלים בתקופה המופצצת, ופעם אפילו היה פיצוץ כזה מתחת לבניין המשרדים שבו עבדתי.

הנה סיפור אמיתי: באוגוסט 1995 התפוצץ מחבל מתאבד בקו 26 בשכונת רמות אשכול בירושלים, ובין הקורבנות שהגיעו לבי

לא אשכח את הפעם הראשונה שקראתי את קציר. חול המועד פסח 2020, סגר ראשון, אני יושב במרפסת, מעלי השמים תכולים כאילו "מנקה חלונות צחצח אותם היטב-היטב", שמש ניסן, רוח מלטפת, חורשות הכבשים הירוקים של הכרמל מזמינות מאי פעם אך אין מי שיפקוד אותן. אני רכון על עותק מנומש של "סוגרים את הים" שהתגלגל בבית, ורואה דרכו עולם אחר. התיאורים הצבעוניים של חיפה, הכרמל הבלתי נראה, הים השוקק, השקיעות ששורפות את השמיים, ה

זהו הספר השלישי בסדרת יומני הנסיכה, והוא טיפה יותר בוגר מהספרים שקדמו לו.
למרות שקראתי אותו לפני לא מעט שנים, מה שאהבתי בקריאה חוזרת בספר - הוא שזכרתי את הפרטים המרכזיים.
(אה - וגם אהבתי את העובדה שלא הייתי צריכה לחכות שהאחיות הקטנות שלי יסיימו לקרוא אותו, אחרי שנלחמו עליו וחיכו בתור בספרייה של בית הספר- אי שם ב-2004...)

כסופרת אני חושבת שזה אלמנט חשוב שאשמח ללמוד מהסופרת - איך לחרות פרטים כאלה

קראתי כמה ספרים על הקוואנטים, ואני לא בוגר מדעי הטבע.
קראתי את הספר הזה, ועד כה, הוא אחד הנהירים בתחום
עדיין, אני מודה שלא הבנתי חלקים ממנו אבל ממה שהבנתי, הצלחתי להכנס במעט לסודות של התורה הזו
שווה את המאמץ

גנבתי את הספר הזה. אני מתביישת בזה ומצטערת על זה אבל מודה שהחלקתי אותו לתוך התיק הגדול של הלפטופ שלי ויצאתי בלי להגיד לספרנית. זה קרה בספרית המכללה שלי ושוטטתי שם על מנת למצוא ספרים לסמינריון. הייתי אמורה להתמקד בנושא יצירותיו של רובין במאה העשרים והשלושים אבל איכשהו יצא שגלשתי למדורים אחרים. כמו המישהו הזה שהולך לסופר עם פתק 3 מצרכים וחוזר הביתה עם שקיות מלאות שבכלל לא תיכנן לרכוש. (אוקי,ההשוואה

זה אחד מהספרים היחידים שההורים שלי ואח שלי קראו לי לפני השינה.
ונשבר לי הלב.
לא, אל תצחקו, באמת. זה פשוט קרע אותי מבפנים בתור ילדה קטנה, החלק הזה שבו האבא אומר " לא שועל, לא תנה, זו ביתי הקטנה... חיש הביתה, ילדה לא טובה!"
באמת, זה מה שגרם לי לבכות. הייתי יושבת במיטה בעיניים מצומצמות קצת מעייפות ומבקשת את הסיפור. ואז, ואז הדמעות היו מתחילות לזלוג, אפילו לפני החלק הזה, כי כבר ידעתי בדיוק מתי הו

קשה לסווג את הרומן הזה, סוריאליסטי? נונסנס? פנטזיה של היום יום? מדע בדיוני צרפתי? סתם צרפתי? אבל אחרי שקוראים אותו נעלם הצורך הזה לסווג, ונשארת החוויה הזאת, שמעט מאוד ספרים משאירים אחריהם.
הסופר, בעזרת מטפורות סוריאליסטיות, משחקי מילים ודמיון פרוע, הופך את העולם היום יומי ליקום מקביל פנטסטי, שעדיין שומר על היגיון מציאותי, ואפילו מציאותי מאוד.
הרבה זמן ארב לי הספר הזה על המדף, הוא תמיד עשה רושם ש

קשה לקרוא את הספר המתוק הזה בלי לחשוב על אורי גרוסמן שלא נשאר בן שנתיים. וכך, כמו ששייקה אופיר נהג לומר בעין אחת צוכה ועין אחת בוחקת אני קוראת. משתעשעת מהפעוט שנותר רך בין דפי הספר וחושבת על המתיקות שאבדה כ"כ רחוק משם, מעבר לגבול הצפוני של מדינתינו. דויד גרוסמן מכניס אותנו בספר הזה לחיק משפחתו וזה גורם לערבול הזה בין הספר לבין החיים להיות צובט יותר. בייחוד יוצא הלב אל יונתן שכבר מזמן אינו בן חמש ו