זה אחד מהספרים היחידים שההורים שלי ואח שלי קראו לי לפני השינה.
ונשבר לי הלב.
לא, אל תצחקו, באמת. זה פשוט קרע אותי מבפנים בתור ילדה קטנה, החלק הזה שבו האבא אומר " לא שועל, לא תנה, זו ביתי הקטנה... חיש הביתה, ילדה לא טובה!"
באמת, זה מה שגרם לי לבכות. הייתי יושבת במיטה בעיניים מצומצמות קצת מעייפות ומבקשת את הסיפור. ואז, ואז הדמעות היו מתחילות לזלוג, אפילו לפני החלק הזה, כי כבר ידעתי בדיוק מתי הו

כאשר אני מסיימת ספר שאהבתי במיוחד, יש לי נטייה לבדוק פרטים אודות מחברו בויקיפדיה. האם היו לו ילדים? מה הן נסיבות מותו? מה היה עיקר פעולתו מלבד כתיבה? מלבד המידע ההכרחי שמחדש לי, לעיתים, המידע שאני נחשפת אליו שופך אור חדש על היצירה שזה עתה קראתי. ובאמת, כך היה כשקראתי את ספרי השירה של <mark>ברגשטיין</mark>.
באותה העת התחוור לי ש<mark>ברגשטיין</mark> הייתה מרותקת למיטתה חמש שנים, שבמהלכן היא שהתה מרבית ימיה בבית חולים. לקר

אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת
בלילה כאן דלת פותחת?

כל הלול מתעורר,
כל הלול מקרקר,
אין מנוח מזאת הילדה!
אפרוחים מקפצים
ובורחים ורצים
בצפצוף ובקול חרדה.

המשפטים הללו ישארו צרובים לי בזיכרון לנצח.

כשהייתי פעוטה, זהו אחד הסיפורים הראשונים שהכרתי, הוא השרה עלי קסם מיוחד, ואני זוכרת שביקשתי לשמוע אותו עוד ועוד, וידעתי חלקים נרחבים מהסיפור בעל-פה.
הספר, כמו כל ספרי אנדרסן מתחיל באווירה קסומה של שמי ערב תכולים וצלולים, וילדה קטנה שהלכה לה לבדה לחפש חברים,וביקשה להתיידד עם האפרוחים, אך אבוי, גרמה למהומה שלמה בלול העופות,ולכעסו של אבא, אך אל דאגה - בסיום כמו ברוב האגדות הכל מסתדר.
בקשר להתנהגות

אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת
בלילה כאן דלת פותחת?

כל הלול מתעורר,
כל הלול מקרקר,
אין מנוח מזאת הילדה!
אפרוחים מקפצים
ובורחים ורצים
בצפצוף ובקול חרדה.

המשפטים הללו ישארו צרובים לי בזיכרון לנצח.

"אבל, אבל... רק רציתי לתת לתרנגולת" משיכה באף, "נשיקה בכרבולת".
לעולם לא אשכח את קול הילדה שנהג אבי לגלם בכל פעם שקרא את הספר הזה. זה היה הספר האהוב עליו כשהוא היה ילד ולכן נהג להקריא אותו לי ולאחיותיי לרוב.
בתור ילדה הספר קצת הלחיץ אותי, ילדה נכנסת לבד באמצע הלילה ללול תרנגולת (חוויה מלחיצה גם באור יום) ולבסוף ננזפת ע"י אביה. לא הדרך הכי נעימה לסיים את היום, אבל ספר מקסים בסך הכל.