ביקורת ספרותית על שליחותו של הממונה על משאבי אנוש מאת אברהם ב. יהושע
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 29 במרץ, 2025
ע"י נצחיה


פעם התפוצצו כאן אוטובוסים.
לא שהיום המצב הבטחוני טוב יותר, ויש לנו צרות משלנו כמו טילים מתימן ואיומי גרעין איראני, אבל מציאות האוטובוסים המתפוצצים כבר שייכת להיסטוריה. היסטוריה שאני זוכרת בתור מי שגרה ועבדה בירושלים בתקופה המופצצת, ופעם אפילו היה פיצוץ כזה מתחת לבניין המשרדים שבו עבדתי.

הנה סיפור אמיתי: באוגוסט 1995 התפוצץ מחבל מתאבד בקו 26 בשכונת רמות אשכול בירושלים, ובין הקורבנות שהגיעו לבית החולים הדסה בהר הצופים היתה גופת אישה שלא זוהתה במשך כמה ימים. לא היו עליה אמצעי זיהוי, ואף אחד לא פנה לבית החולים או למשטרה לדווח על נעדרת. הסיפור הגיע לשידורי החדשות ולעיתונות הכתובה, וחברה של אחותי שמעה את הידיעה ותהתה בליבה עד כמה אדם יכול להיות בודד כדי שלא יחסר לאף אחד - אין לה משפחה? חברים? מקום עבודה?. כמה ימים מאוחר יותר הבינה אותה חברה שמדובר באמא שלה. הנעדרת, הלא מזוהה, הבודדה שאינה חסרה לאיש. ועכשיו אנחנו יודעים איך זה קורה: כשאנשים מתגרשים, כשאחד מהם פגוע בנפשו, אינו מעוניין בחברה וממעט ליצור קשרים אפילו עם בני משפחתו מלבד שיחה אחת שבועית לפני שבת, כשאדם אינו נותן דין וחשבון על תנועתו ומעשיו במשך ימים, קשה לדעת שהיה על אוטובוס מסוים בזמן של פיצוץ מסוים, ובעיר של מאות אלפי אנשים למה שדווקא הוא יהיה דווקא שם.

את הסיפור אני מכירה, כי הבת שלה היא כאמור חברה של אחותי ואנחנו מכירים עוד מספר בני משפחה. בעיתונות היה הד לסיפור ההעדרות אך פחות מכך לסיפור הפיענוח, והפרטים טושטשו והוצנעו, כך שאני מניחה שסיפור חוסר הזיהוי נטע רעיון במוחו של א"ב יהושוע ועורר את השאלות הסקרניות שכבר ציינתי. ועכשיו לספר. אלה שנות האינתיפאדה השניה ובפיגוע קטלני בשוק מחנה יהודה בירושלים נהרגת אישה שאין יודעים את זהותה. כל שיש הוא בדל תלוש משכורת קרוע ומלוכלך בדם המשייך אותה לרשימת מקבלי המשכורות של מאפייה ירושלמית גדולה ומבוססת. את זה לא מגלה המשטרה אלא עיתונאי והכתבה שלו שמתארת את המאפייה כתאגיד רשע חסר אנושיות מאיימת על יחסי הציבור של בעל המאפייה. מכאן מתגלגלת פרשייה מוזרה של רגשות אשמה מתגלגלים בין בעל המאפייה, איש כוח האדם (הוא "הממונה על משאבי האנוש") ומגוון רחב מאוד של אנשים נוספים שנסחפים לפתרון התעלומה. גם כאשר שמה של המנוחה - יוליה רגאייב מתגלה, וגם סיפור אחיה שהוביל לכך שלא חסרה לאף אחד, עדיין נשארים כל האנשים בתיאוריהם חסרי השם, רובם כפונקציות מקצועיות וחלקם בתיאוריהם כבני משפחה או בכינויי גנאי (העיתונאי למשל מכונה "הנחש"). זיהוי הגופה אינו סוף פסוק וגיבור הספר הממונה על משאבי האנוש יוצא איתה לארץ רחוקה ולכפר נידח כדי להביא אותה לקבורה, במין מסע ארוך ומהורהר וסהרורי המזכיר את "והיום איננו כלה" אם כי לא במידת המופתיות, אלא בעיקר ברוח הסיפור ההולכת מהקונקרטי והמוחשי אל הכלל-אנושי ובחזרה.

את הספר התחלתי לקרוא בספרייה עצמה, בעת שהמתנתי לביתי החיילת הבררנית בקריאה שתחפש לה ספר להחלפה. הלכתי למדף של ספרי א"ב יהושע והוצאתי באקראי. עד שהיא מצאה (את "אשתו של הנוסע בזמן", אבל באיחור) אני הגעתי לעמות 96 והחזרתי אותו למדף. השבוע לקחתי אותו כדי לסיים את הקריאה, ואני חושבת שהבחירה ביהושע היתה נכונה וטובה. הספר דק יחסית, התמונה שעל הכריכה מהדהדת את דמותה של רגאייב "בעלת העיניים הטאטריות" והקריאה עצמה זורמת בצורה נעימה וטובה על אף הדרמטיות וטראגיות של הנושא.
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
strnbrg59 (לפני חצי שנה)
גם אני נהניתי מהספר והייתי נהנה עוד יותר לו היה א.ב יהושע מוותר על הקטעים הגובלים בנקרופיליה.
נצחיה (לפני חצי שנה)
תודה, בועז, לא הכרתי את הסיפור ולא את הסרט
יכול להיות שהיו שני מקורות השראה (אחד ממקם את העלילה בירושלים, השני משלב עיתונאים בתחקיר)
בועז (לפני חצי שנה)
ניסיתי לקרוא את הספר הזה פעם, והוא היה כ"כ לא קריא בעיניי, בעיקר בגלל הדמויות נטולות השם, ששנים נרתעתי מא.ב יהושע עד שאהבתנו ניצתה מחדש.
היה סיפור דומה בפיגוע בצומת מגידו בשנת 2003. נוסע נהרג בפיצוץ אוטובוס ואיש לא ידע מי הוא. עשו על המקרה סרט תיעודי בשם ההרוג ה-17.
מורי (לפני חצי שנה)
גם אני אהבתי את הספר.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ