“מעשה בשקיק
שקוף דקיק
שעף עם הרוח
בעד החלון הפתוח
אני כותבת כאן ועכשיו על הספר הזה כי זה הספר השלם שידעתי לקרוא, והיום הוא חג האחד בספטמבר, הלוא הוא יומם של בתי הספר. כשאני אומרת שידעתי לקרוא אותו הכוונה היא "לקרוא", כי אני לא בטוחה שזו היתה באמת קריאה. את הסיפור הזה הקריאו לי כל כך הרבה פעמים, והוא כל כך נגין, מלא חזרות וזכיר, שקל לדקלם אותו בעל פה. גם היום, כארבעים שנים אחרי שאני כבר לא בגן הילדים, והרבה יותר שנים מאז הסיפור נכתב, גננות ממשיכות להקריא ולהמחיז אותו בגן הילדים, בעיקר לקראת טו בשבט. אז ילדת הגן שהיתה אני וכבר הכירה קצת אותיות ותנועות מהבית, הצליחה להשתמש בזיכרון כתומך קריאה שמסייע לחבר את האותיות והתנועות למילים, את המילים למשפטים בעלי משמעות, ואת המשפטים לכדי סיפור אחד ארוך ולכיד.
לא למדתי לקרוא בבית הספר. החוויה החיובית של מעשה בשקיק אחד נתנה לי אומץ ותחושת הצלחה, וממנו התקדמתי לספרים אחרים מורכבים יותר ופחות ניתנים לשינון ובסופו של דבר בגן חובה כבר היתה לי קריאה שוטפת של ממש. עם זאת אני לא חושבת שכיתה א' היתה עבורי בזבוז זמן וגם לא השתעממתי. הרבה הורים שואלים לגבי השיעמום בכיתה א' של ילד שלמד לקרוא בגן הילדים. ודעתי היא ששיעמום הוא יותר מהכל מאפיין אישיותי שלא תלוי ברמת הידע. אני אדם פחות משתעמם שיודע למצוא עניין בדברים גם אם הם ידועים. וכך אמא שלי יודעת לספר שחזרתי מבית הספר, סיפרתי לה באושר שהיום למדנו "ש", והלכתי לקרוא ספר.
גם אם ביום הראשון של כיתה א' התפלאתי שילדה בכיתה שלי לא ידעה שבמילה "אבא" יש א' שותקת בסוף שאינה נשמעת, התרגלתי לזה די מהר, ומן הצד השני הדרך שבה למדתי בעצמי לקרוא היתה כל כך שונה מהדרך שבה המורה דינה לימדה ומהסיפורים שהיא סיפרה סביב כל אות חדשה שנלמדה בכיתה, שפשוט היה לי מעניין. לא בכל הזמן, בחלק ממנו ישבתי עם גמליאל זאבי שגם הוא ידע לקרוא ועשינו דפי עבודה מתקדמים, אבל גם כשלא - היה לי מעניין וטוב.
חווית בית הספר היתה לי טובה ברוב השנים. אהבתי ללמוד ואני עדיין אוהבת, וכל שנה באחד בספטמבר, כשהורים מעלים לפייסבוק ולווטסאפ תמונות של ילדים עם ילקוט חדש וקלמר חדש ו"שלום כיתה א'" אני מתרגשת בשבילם. איזה כיף זה לקבל את השער הבסיסי לעולם של ספרים וסיפורים. בהצלחה לכולם.”
