“סופי סטאנטון היתה מרוצה מחייה בסך הכל. היא בת שלושים ושש, נשואה לאית'ן, חנון מחשבים שעוסק בפיתוח קודים, יש להם בית עם חצר בעמק הסיליקון , היא עובדת כאשת יחסי ציבור והחיים זרמו. להם על מי מנוחות, עד שהגיע הסרטן ולקח ממנה את אית'ן. וכמו בכל פרידה (בין אם יזומה או כפויה) מטביעה סופי את יגונה, צערה, ושלל תסכוליה בגלונים של גלידות וערימות עוגיות.


היא הולכת ושוקעת, מתכנסת בעצמה כשהשיא היה כשהופיעה לעבודה בחלוק רחצה ונעלי בית מפרווה בדמות ארנבת. כן, כי כשחיים על עוגיות וגלידות ושום בגד כבר לא עולה עליך כנראה שזו האופציה היחידה. כשסופי פוטרה מהעבודה, והבינה שהיא נשארה ללא בעל, עבודה, חברים, ובאופן כללי חיים, החליטה לפתוח דף חדש, ארזה את מטלטליה ועברה לאורגון, שם פתחה דף חדש, המציאה עצמה מחדש, ומהכי תחתית עלתה וטיפסה מעלה, כשתוך כדי נוגע הספר בשלל נושאים: אהבה, אובדן, אלצהיימר, חברות, כן. החומרים מהם מורכבים החיים.


אם חשבתם שהספר עצוב וכזה שמדמיע- אז בדיוק ההפך. הספר מלא בהומור, הומור ציני בריא, מצחיק ויחד עם זאת כן צובט את הלב פה ושם. מי שאוהב את הכתיבה של מריאן קיז וג'ניפר ויינר ייהנה מהספר.

בימי קורונה המוטרפים האלו הספר הזה חייך אותי בלי סוף והרחיק אותי מפרופסור ברבש ואדון סימן טוב ממשרד הבריאות, ורק על אלו -דיינו.”

“א: אז מה, קראת איזה ספר השבת?
ב: האמת שכן, אבל אני לא זוכרת איך קוראים לו.
א: נו, באמת. ספר שלם קראת, ואת לא זוכרת איך קוראים לו. על מה הוא מדבר את זוכרת?
ב: דווקא כן. יש שם אלמנה בת שלושים ושש שאין לה ילדים. ושבעלה, ובכן, מת. וזה עצוב לה מאוד. איכשהו היא שוקעת בדיכאון, מפוטרת מהעבודה שלה, מה שגורם לה באופן מפתיע להיות שקועה עוד יותר בדיכאון. ואז בהדרגה היא מתחילה להתאושש...
א: ...בעזרת משפחתה וחבריה היא מגלה הזדמנות שנייה לאהבה ואת הכוח להתחיל מחדש.
ב: נכון! איך ידעת?
א: ברור. זה המשפט על הכריכה האחורית של הספר. קוראים לו הזדמנות למשהו טוב.
ב: ממש ככה. אבל זה מוזר. אני ממש בטוחה שהספר שקראתי לא היה ישראלי. מצד שני, התיאור ממש מדוייק, וגם השם נשמע מוכר. שככה יהיה לי טוב!
א: לא כזה מפתיע, את יודעת. יש הרבה ספרים שמשחקים על הנושא הזה.
ב: אני? מופתעת? לא מופתעת בכלל. זה גם לא כזה ספר טוב. איפה ראית שאני מופתעת?
א: כי אמרת "שככה יהיה לי טוב".
ב: לא הבנת. נזכרתי בשם של הספר.
א: "שככה יהיה לי טוב"? זה השם של הספר?
ב: כן, עכשיו אני בטוחה.
א: שככה יהיה לי טוב.

====
וזהו. זה פחות או יותר מה שיש לי לומר. ספר די סטנדרטי. תיאור מאוד יפה של תקופת הדיכאון, האבל והכעס. תיאור קצת פחות אמין של ההחלמה וההתאוששות. לא במטה קסמים, אבל כן יותר מדי דברים מסתדרים יותר מדי טוב. אבל אולי זה במסגרת הז'אנר. אפשר לקרוא, לא כואב מדי בעיניים (והשוליים ברוחב סביר), אבל לא מדהים. וחבל, כי הנושא העיקרי חשוב, וגם הנושאים המשניים כמו דיכאון, זיקנה ונוער שוליים חשובים ביותר.”

“ספר מזה יפה מקסים.
סופי אשר נפטר בעלה ממחלת הסרטן,
איך שהיא מתמודדת עם האובדן, ומקבלת
דיכאון ויורדת לתחתית בחיים,
וכמו שכולנו יודעים שמי שנופל לתחתית צומח ממנה.
ספר ממש יפה ,מלמד אותנו כמה שהחיים לא צפויים
אבל עם קצת רצון אפשר לצמוח ולהמשיך הלאה.”

“ספר שאפשר להדביק לו את כל המגרעות:
צפוי, קיטשי, דביק, טישו, סוף טוב, כל הנשים יפות וכל הגברים בוגדים, בנות העשרה מתנהגות בדיוק על פי הנוהל המקובל, חמות עם אמנזיה, חברה לבכות איתה בצוותא (מאפיין קבוע לספרים מהסוג הזה. תמיד אחת), בעל מנוח שהיה מושלם (אין לי מילים), אמא מרושעת לבת טיפש עשרה שמנסה להתאבד. אל דאגה, אנשים, המון המון אהבה תציל את החיים שלכם.
השתכנעתם?
ובכל זאת מצאתי את עצמי נהנה. נזפתי בעצמי קשות (ואפילו גייסתי חברים למשימה), אבל שום דבר לא עזר. בסופו של דבר, לחרדתי, מצאתי את עצמי מסמן כאן ארבעה כוכבים והורס לנצח את תדמיתי האינטלקטואלית.
אני חושש שהאופטימיות שנושבת מהספר ("חיים טובים ומלאי סיפוק - עשה זאת בעצמך") עובדת עלי טוב מכפי שהיתה אמורה לעבוד. בפעם הבאה, כשאני רואה ספר כזה, אני לובש מיד מסכת אב"כ.”