"אתם חושבים שעשינו את הדבר הנכון?" שאלתי
זל חיבק אותי."לא עשינו את הדבר הלא נכון. זה כל מה שנוכל להתנחם בו עכשיו".

נראה שזה גם כל מה שקוראי ספרי פנטזיה בני ימינו יכולים להתנחם בו.
האם הסופרים שלהם עושים את הדבר הנכון? לא בטוח, אבל היי, הם לא עושים שום דבר לא נכון!
כלומר, אם הם כותבים פוליטיקלי קורקט מתקתק וצדקני, במה כבר אפשר להאשים אותם?

יכול להיות שסתם נפלתי על הספר הזה, שהוא בסך הכל ספר פנטזיה גנרי ודי קריא. אבל העניין הזה של להימנע מפעולות "לא נכונות" הגיע פה לקיצוניות מרשימה וזה בכל זאת קצת מעצבן.
היה היתה מלכה רחוקה בשם נובריס שהשתלטה על כל הממלכות סביבה. באחת מהן, הפרובינציה המערבית, חיה טילה, גיבורת הספר שלנו, ממזרה שלא שייכת לא לכאן ולא לשם: לא למעמד הנמוך ולא למעמד הגבוה. היא יושבת על הגדר, רגל פה רגל שם, וחולמת להשתלב.
כשנסיכת הממלכה עורכת ביקור מלכותי במערב, טילה מתיידדת איתה ויחד עם אחיה למחצה ועוד שני ממזרים הם מתגנבים מהטירה להרפתקה לילית תמימה שמסתבכת כשהם עדים לתחילתו של מרד: אביה של טילה, שליט הפרובינציה המערבית, רוצח את הדוד של הנסיכה והם מבינים שהנסיכה היא הבאה בתור להירצח והשלב הבא הוא מלחמה.
מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה? האם למערב יש סיבות מוצדקות למרד? האם נובריס כבשה ושיעבדה את המערב ומדובר במלחמת שחרור מוצדקת מפני דיכוי אכזרי? או שאולי לנובריס היו טיעונים היסטוריים מוצדקים להשתלטות על המערב והשלטון שלה הוא שלטון נאור והוגן והמערב מחרחר ריב ללא סיבה?
אני לא יכולה לגלות לכם לא בגלל שאני חוששת מספוילרים אלא בגלל שהספר לא עוסק בזה בכלל. טילה שהתחילה להתיידד עם הנסיכה מבינה שחייה של הנסיכה בסכנה וכל הקבוצה בורחת בניסיון להגן על הנסיכה, להחזיר אותה בשלום לממלכתה ולהזהיר את הממלכה מפני המלחמה.
עכשיו, ברור שלשתף פעולה עם רצח בדם קר של נסיכה שהרגע התיידדת איתה והיא בסך הכל עושה רושם סימפטי זה מעשה… בעייתי ומפוקפק מוסרית.
אבל מה עם התמונה הגדולה?
האם יש צד צודק במלחמה העומדת לפרוץ?
החבורה מספרת לעצמה ולקוראים שהם הולכים לעצור את המלחמה, אבל האמת היא שאי אפשר לעצור את המלחמה. מהרגע שהוכרז מרד - דם יוקז, ראשים יערפו, יהיו מפסידים ומנצחים. והחבורה בחרה צד.
האם היא בחרה בצד הנכון?
אין לנו מושג. ונראה שגם להם אין.
והעניין הוא שהספר מסתיים כשהם מגיעים לצד השני בשלום, אחרי שהם מצליחים לחצות את המערב בו הם נחשבים לבוגדים ומבוקשים ולכן הם נאלצים להילחם ואפילו… להרוג! אי אלו אנשים בדרך. חלקם היו חברים שלהם, שכרגע רואים בהם בוגדים. ואחרי כל זה, המלחמה הגדולה עדיין בפתח.
אז כן, הם הצילו את הנסיכה, אבל המון אנשים אחרים נהרגו בדרך בשביל להגיע למטרה הזאת, ורבים עוד עומדים להיהרג, אז מה בעצם המעשה הנכון בסיפור הזה?
הספר לא טורח לתת תשובה.
לפי מיטב המסורת של "באטמן לא הורג" והארי פוטר שלא מסוגל להטיל קללת מוות, גיבורי הפנטזיה בני ימינו אמורים לסור מרע, כלומר להימנע מלהרוג ככל האפשר, ולהתעלם מהתוצאות העתידיות. גם כשהתוצאות העתידיות הן הרוגים רבים הרבה יותר.
ובאופן לא מפתיע, הספר מסתיים כשבני החבורה העייפים אופטימיים למדי כי הם עומדים להתיישב בעיר הבירה ולזכות לחיי מותרות ותפנוקים. בינתיים, הצבא נערך למלחמה, אבל מה אכפת להם?
הם לא עומדים לקחת בה חלק כי מלחמות זה איכסה ופויה, והם, כאמור, מתנחמים בכך שלא עשו שום דבר לא נכון, ומה יותר לא נכון מלהשתתף במלחמה?
אולי אם הצד שבו הם בחרו (כן, הם בחרו, כי בסוף, גם לא לעשות כלום זאת בחירה) יפסיד במלחמה והם יהיו הקורבנות הראשיים של המערב שיראה בהם בוגדים, הם יגלו שיש רק מעט מאוד נחמה באי עשיית המעשה הלא נכון, אבל עם זה הספר כבר לא מתעסק.
באופן אירוני, השם של הספר - "נאמנים לעצמם" שבא להצביע על איזו עליונות מוסרית של אנשים שדבקים באמת שלהם למרות הכל הופך לנכון מילולית: נראה שהבחירות של גיבורי הספר, בסופו של דבר, נובעות מכך שאין להם הרבה נאמנות למשהו או למישהו מעבר לחבורה המצומצמת שלהם עצמם.
תוסיפו לכל זה בניית עולם וקסם עצלנית משהו, עולם ימי-ביניימי גנרי, סוסים, טירות, מכשפים עם טבעות קסם ותקבלו כאמור ספר גנרי וקריא ולא מעבר.


*** מן הראוי לצין שאחרי שכבר כתבתי את הביקורת גיליתי שיש ספר המשך, כך שאולי עשיתי לספר קצת עוול כשכתבתי שהוא מסתיים עם פרוץ המלחמה, כי הוא לא ממש מסתיים, אבל גם אם ההמשך יתורגם - נראה לי שאני מיצתי.

*שולחן הממזרים*

אמ;לק: כן או לא? כן ממש! מוי כיף של ספר הרפתקאות! אם תבואו עם ראש פתוח (מיד אסביר למה יש בזה צורך) תהנו מאוד

תקציר מגב הספר:
"השתחווה למלכך או בטבעת מצא את מותך..."
להיות ממזר זה מבאס ( =^.^= עוד בחירת מילים תמוהה של תקצירים? אז דוקא לא, זה משקף את הסגנון המיוחד של הספר כפי שתכף תראו =^.^= ). טילה בת ה-16 מכירה את ההרגשה. אביה הלורד קנט, מושל הפרובינציה המערבית בממלכת נוֹבֶרִיס, מעכב את החלטתו אם להכיר בה רשמית כיורשת. ובינתיים, בכל אירוע רשמי, טילה תקועה בשולחן הממזרים. יום אחד מגיעה לביקור נסיכת מִגְדָלְאוֹר – לִירִיאָנָה ווֹלָארִיס, עם דודהּ, רב-המכשפים רולאן, והלורד קנט עורך לכבודם סעודה מפוארת. למרבה ההפתעה, הנסיכה בוחרת להצטרף לשולחן הממזרים. היא משכנעת את יושבי השולחן לחמוק מן הארמון ובחיפושם אחר הרפתקה לילית הם עדים לפשע נורא ונחשפים לתכנית לכבוש את הממלכה. הקושרים שולחים אחריהם רוצחים אכזריים. במהלך מסע רב-אתגרים ותהפוכות, הממזרים מגלים שרק אם יצליחו להזהיר את מכשפי המלך בזמן יוכלו למנוע מלחמת אזרחים שתשַסע את הממלכה לגזרים, אם בכלל ישרדו...
שולחן הממזרים בונה עלילה אנרגטית וסוחפת בעולם עשיר של פנטזיה בעל חוקים משלו, יחד עם רומנטיקה ואף משולש אהבה ( =^.^= אוקיי שני דברים: 1. אין בספר הזה שום משולש אהבה. אפילו לא קרוב. משום זווית (זווית חח הבנתם? כי משולש?) אלא אם כן הזקנה תתפצל לשניים. כרגע בכל אופן יש לגיבורה קראש אחד ויחיד בלבד, תודה לאל הטוב. 2. וגם אם היה משולש אהבה (ואין), ממתי מצהירים על זה בתקציר? זה לא דבר להתגאות בו, לא לספר ולא לדמויות המעורבות בדבר (הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה: לנהל שני קשרים רומנטיים בו"ז כשאתה פוליאמורי או במערכת יחסים פתוחה – זה סבבה. לדלג חזור ודלוג בין שני בנים שונים כשאת לכאורה מונוגמית – זה דוחה (וגם צבוע, כי בדרך-כלל גיבורות מהסוג שמככב במשולשי אהבה היו יוצאות מדעתן אם אחד הגברים שלהן היה אפילו מסתכל על מישהי אחרת, ועושות משהו דרמטי כמו לברוח מהבית, לגלח את הראש ולהצטרף ללהקת רוק). וזה אפילו עוד יותר דוחה כשכולנו יודעים שמשולשי אהבה הם סתם אמצעי ספרותי שנועד להראות עד כמה הגיבורה מדהימה ונחשקת (אבוי לנו מגיבורות שלא כל העולם מאוהב בהן!) או להגשים איזו פנטזיה מוזרה של הסופרת ו/או הקוראות שבה כולם מאוהבים בהן/הן יכולות להתגפף מהצד ללא השלכות/אלוהים יודע, אני בטוח לא). בכל אופן, אחזור שנית: אין אף צל-צלו של משולש אהבה בספר הזה. השטח נקי. אני חוזרת, השטח נקי, הקריאה בטוחה =^.^= )
אנדרו שוורץ הוא מחבר ספרי פנטזיה ומשחקי וידיאו, בעל תואר אקדמי בספרות אנגלית ורוסית. הוא חי בסן חוזה שבקליפורניה עם אשתו, בנו ושני חתולים. ( =^.^= חתולייייים =^.^= )
משבחי הביקורת:
"ספר מבטיח, ראשון בסדרה. הרפתקה נועזת ודמויות מגוונות. דמותה של טילה מתפתחת במהלך הסיפור והקורא מתוודע לדמויות אחרות התורמות זוויות חדשות. שוחרי הרפתקה ופנטזיה יבלעו את הספר "(Kirkus Review)
"שוורץ משלב מסתורין, רומנטיקה ופנטזיה עם עלילה דינמית ודמויות עשירות, בספר שאי אפשר להניחו מהיד והוא מתאים לכל אחד" (VOYA)
"מיתולוגיה עשירה המדגישה בין השאר את מחירה של המלחמה. בצד המתח, צַפּוּ למהלומה רגשית" ( Publishers Weekly)
"וואלה הם לגמרי צודקים כל אלה" (חתול השיממון)

ומה אני חשבתי:
היה היה פעם...או לפחות, אמור היה להיות פעם. זאת אומרת, זה סיפור על בתי-אצולה, בני מלוכה וממזרים, טירות וקרבות אפיים עם נשקים קסומים, נכון? אז לא נכון! כאילו, כן נכון, אבל אם תבואו בציפיה לסיפור באווירה ימי-ביניימית סטייל נפילת הממלכות או משחקי הכס, סתם תבזבזו אנרגיה כשהמח שלהם יאבק לשוא ליישב בין העובדה שאין בעולם חשמל, כלי רכב או מים זורמים לכך שכל הדמויות שם מדברות כאילו הרגע יצאו מקליפ של נועה קירל. "מגניב", "קורע", "מת ל-X", "הקטע שלנו", "אין מצב", "נסתלבט", "נתפנן", ואפילו "תירגע ותזרום"(!) הם רק חלקיק מהביטויים המודרניים-להפליא והבלתי-אפיים-בעליל שמצפים לכם. חייבת לומר שבמשך שני פרקים לפחות זה כל-כך עצבן אותי שבקושי הצלחתי להתרכז בסיפור. אבל אז חשבתי לעצמי, במה בעצם הספר הזה שונה מספר של ריק ריירדן? (כן, השוויתי אותו הרגע לספר של ריק ריירדן ולא הכה בי ברק, מה שמוכיח שההשוואה היתה לגיטימית). גם בספרים של ריק ריירדן יצורים מיתולוגיים עתיקים מדברים בסלנג יומיומי, משתמשים בנשקים הקסומים שלהם כדי לראות סדרות טלוויזיה ושותים קולה, והסיבה היחידה ששם היה לי קל יותר לקבל את זה היא רק כי ריק סיפק לנו הסבר – המיתולוגיה היוונית מתאימה את עצמה לתרבות העכשווית. טוב, אז זה ספר פנטזיה ימי-ביניימי עכשווי, והוא לא צריך להסביר את עצמו כדי להיות כיף ומגניב ואדיר!
העלילה היתה כמו סרט פעולה עתיר תקציב. הכתיבה זרמה. עפתי לגמרי על הדמויות – כולן כנות, אמיצות והגונות אבל הכי לא בקטע מטומטם או מתחסד (בדרך כלל לא מאוווד אכפת לי מדברים כאלה ואני אפילו אוהבת כשמוסיפים לדמויות שלי פצפוצי-רשעות מלמעלה, אבל אחרי כל הדמויות הגמישות-מוסרית-להחריד באופן בלתי-ניתן-לחיבוב-בעליל בספר האחרון שקראתי, התלהבתי מזה כהתלהב סטודנט מאוכל חינם), ובעיקר אהבתי את כמה אמיתיות שהן הרגישו: כמעט כאילו פגשתי אותן קודם במציאות, כנראה כי באמת פגשתי גרסה כלשהי שלהן קודם, וגם אתם אולי יושבים לידן ממש ברגעים אלה איפה-שזה-לא-יהיה שאתם יוצאים אליו עם חברים שלכם, וקוראים את הסקירה הזאת והן אומרות לכם "טוב די להיות בטלפון כל היום" ואתם עונים "אתם חייבים לקרוא את הסקירות של הבחורה הזאת, היא הורסת": ליריאנה היא החברה הטבעונית שלכם שכל הזמן מנסה לגרור אתכם להפגנות למען זכויות אדם; ג'קס הוא החבר הדביל והגס הזה שלכם שכל הזמן מספר בדיחות מפגרות; מיילס הוא החנון (כי אם יש חנון תמיד יקראו לו מיילס, ואם יש מישהו בשם מיילס הוא תמיד יהיה חנון); זל הוא החבר האחד הזה שתמיד היה בינכם מן מתח קצת מעבר לאפלטוני; וטילה היא – ובכן, היא בערך אני. היא מטורללת, היא אוהבת ללכת מכות ולהשתכר עם נערי אורוות (טוב, אני אישית לא אוהבת להשתכר כי לאלכוהול יש טעם של פיפי, אבל אני כן נהנית להתמסטל מצורות שונות של קפאין), אבל היא אוהבת גם מסיבות פאנסיות, שמלות יפות ופינוקים. אכן כן, תראו מה זה – מסתבר שגיבורת ספר כבר לא חייבת להיות 100% טומבוי ו"לא כמו כולם" כדי להיחשב למרדנית ומעניינת, ולהתעניין באופנה וחיי חברה לא הופך אותה אוטומטית לשטחית וטיפשה! זאת ועוד – טילה מנהלת חיים רומנטיים נורמליים ובריאים להפתיע! זאת אומרת, היא נהנית מקיומם של בחורים חתיכים, ובטח, היא די תשמח אם אחד ספציפי מבינהם יהיה בסוף הבויפרינד שלה, אבל לא מעורבות בעניין הצהרות של אהבת-נצח, סערת רגשות משסעת-נפש או תיאורים מביכים של מטעני חבלה של תשוקה, חשמל, אש ותמרות עשן מהאוזניים בכל פעם שהגיבורה והזכר האלוהי-יותר-מאלוהים מצליבים מבטים, ולכל העניין גם טילה וגם הספר מקדישים נתח שולי ביותר מתשומת ליבם. אתם יודעים, כמו אנשים נורמליים ואמיתיים שלפעמים ספרים גורמים לנו לשכוח מקיומם. וכן, כל אלה דמויות שקיימות רק במאה ה-21, אבל מי לא היה רוצה לקרוא ספר פנטזיה ימי-ביניימי בכיכובם של החברים הכי טובים שלו?
והטוויסט בסוף – אחרי שכבר תכננתי לכתוב בסקירה "הספר היה ממש צפוי, אבל לא נורא" וגם "לא באמת תהיה מהלומה רגשית התקציר משקר במצח נחושה כרגיל" – הופתעתי ממש, גם ממה שקרה בספר וגם מכך שתקציר כלשהו לראשונה בתולדות המילה הכתובה אשכרה אמר דבר אחד שהוא אמת לאמיתה.
בקיצור, חובבי ריק ריירדן, חובבי הרפתקאות קסומות וחובבי ספרים טובים באשר הם הולכים להודות לי על ההמלצה הזאת.