ביקורות ספרים על הספר ספר הדקדוק הפנימי - - הספריה החדשה #1991 {4}
|
כשקראתי בצעירותי את הזמן הצהוב, חיוך הגדי ועיין ערך אהבה של דויד גרוסמן כשרק יצאו לאור, מאד אהבתי אותם. אחר כך קראתי את אשה בורחת מבשורה שהרבה פחות אהבתי ומאז נפרדו דרכינו. אני ידעתי זאת, הוא לא. היום כשאחת הדרכים שלי להתמודד עם ההלם של מחדל וטבח ה-7 באוקטובר 2023 הוא קריאה כמעט בולמוסית, הגיע לידי גם ספרו "ספר הדקדוק הפנימי" ו..וואו. איזו כתיבה, אילו עיני רנטגן אל המחשבות והתחושות של מתבגר בישראל של שנות הששים והשבעים של המאה שעברה. זהו ספר פשוט נפלא. בדרך כלל אני קורא כארבעה ספרים במקביל, הפעם מצאתי את עצמי קורא יותר ויותר מה"הדקדוק" על חשבונם של הספרים ה... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורתאהבת? 
|
|
|
יש לי יחס אמביוולנטי לכל מה שקשור בזרם התודעה - מצד אחד, מדובר בספרות על כל המשתמע מכך, שימוש מרובה באלמנטים ספרותיים (מוטיב חוזר, מטאפורות, סמלים וכו׳) וסוג של ״חותמת״ משמעותית על יכולות הסופר. מצד שני, זה הרבה פעמים בא על חשבון העלילה, העניין שזה יוצר אצל הקורא ונותן תחושה של מכניות, כאילו מישהו מחליט להקיא על הדף את כל מה שלמד ללא סינונים.
לפעמים זה יוצר ספרי מופת כמו זכרון דברים של יעקב שבתאי או בדרכים של קרואק.
לרוב, בשבילי, זה יוצר ספרים שקשה לי להתחבר אליהם כמו הספר הזה. זה לא שזה ספר רע כן? הוא פשוט עסוק יותר מדי בעולם הפנימי של הגיבור עד כדי התשה.... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
התלבטתי רבות כיצד לסכם את הספר ובכל זאת להשאיר לגרוסמן את הכבוד המגיע לו, אך לא נותרה לי ברירה אלא להתוודות שהספר עמוס לעייפה. פה ושם יש אמירות מעניינות, עניינים שמניעים עלילה ודברים שמזכירים מדוע אני קוראת את הספר. אבל, הרבה דברים הזכירו לי מדוע קשה לי עם הרבה ספרים של גרוסמן, התיאורים הממושכים והאינסופיים שסופיים אבל בהמשך הם נמשכים, והם תופסים נתח כ"כ גדול מהספר שלא נותר לי אלא להמליץ רק למי שאוהב לקרוא תיאורים והרבה, הרבה מאוד.
אחרי שקראתי שלושה ספרים של גרוסמן לא אתיימר לומר שכל ספריו הם כך, ובכל זאת קיימת בי התחושה הזו. ... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
פעם ישבתי מול הפסיכולוג שלי ודיברתי ודיברתי, ממש על נבכי נשמתי, והרגשתי שלאט לאט הוא מאבד אותי, ושאלתי אותו: "אתה מתעייף ממני?", ואחרי כמה רגעי הרהור הוא ענה: "אני מתעייף יחד איתך".
זה בדיוק מה שהרגשתי לא פעם ולא פעמיים עם ספרים של גרוסמן, אבל כאן זה נכון במיוחד. הספר מאוד עמוק, מאוד מפורט, מאוד אינטימי, כמעט מרגיש מציצני לקרוא בו, והרגשתי שהקריאה מתישה אותי ולא בגלל הכתיבה ולאו דווקא בגלל 'פגם איכותי', אלא מעצם ההשתתפות ה'פעילה'. הרגשתי שהעדות לסיפור היא מעייפת. שאני מתעייפת יחד עם גרוסמן רק מלחוות או לשמוע את כל שקורה ומתחולל שם בנפשות הפועלות, שמתואר ב... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
"כל מה שהם נוגעים בו האלה, המבוגרים, מזדהם"
אני לא לבד כאן בעולם הזה. יש מישהו שחושב לפעמים בדיוק כמוני. אני מיוחד אבל אולי בעצם לא כל כך כמו שאני חושב. כולנו קורצנו מאותו החומר. כולנו חושבים מחשבות דומות, עוברים חוויות דומות. גרוסמן מניח אותן מולנו, כמו אומר לנו: קחו, אני משליך בפניכם את כל האמת שלא נאמרת, את כל סודות ליבכם, עד עומקי הנפש אצלול, אם יש דבר כזה נפש או נשמה.
המשפחה הזאת אומללה. הילד הזה אומלל ואין מי שיעזור לו. הרגשתי בספר הזה שכל דמות יש לה תפקיד, שכל מילה במקומה, שהעלילה ככה כי ככה היא צריכה להיות, כי ככה זה נכון. הדמויות האלה הן מראה, כל אחד ... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
יש מצב, שכל סופר יהודי לא יכול ממש ממש להחשיב את עצמו, אם הוא לא מקדיש ספר אחד לאמא היהודיה (שלו מן הסתם).
רב הסופרים היהודיים יודעים לעשות את זה באופן מצחיק, ולעיתים אפילו נלעג. משום מה, ובניגוד לציפיות שבניתי, הספר לא כל כך מצחיק. הוא די עצוב, למען האמת. כמו החיים - אמא יהודיה זה לא מצחיק.
בקיצור : זהירות ! ספר מדכא.
... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
|
ספר יכול לגרום לקורא לחוש הכי בודד בעולם, ללפות את נקודות האיזון של חייו בכוח ועדיין הטקסט מתפזר ברעש עצום לתוך עצמו. בקריאתי ספרים אני מחפש את עולם הבודדים. אולי כי רובנו הקוראים מחזיקים בגופנו נקודות בדידות שעדיין מצליפות בתוכנו. במסעותיי לחיפוש הספרים שהפכו את חיי. אני חוזר לסופר שבכל קריאת ספר שכתב אני עומד מולו משתאה, דומם.
ספר הדקדוק הפנימי הוא בהחלט אחד מאותם הספרים הספרים שקראתי ולחשו לי את עצמם. כשדויד גרוסמן מוציא לאור ספר חדש אני נזכר בספריו הישנים ובתחושת הבדידות שחרשה בתוכי בקריאתי בספר הדקדוק הפנימי. העולם שהצטייר מול עיני גרם לי לה... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אני כל כך אוהב את הספר הזה שכל הזמן אני חושב איך לכתוב כדי להעביר את המסר המדוייק.
אבל באמת אי אפשר, כי: לא כולם בנויים לספר הזה, לא כולם יתחברו כמוני, לא יעריכו כמוני, אין מספיק שכל בקודקודי ורגש בליבי.
ולמרות זאת, מי שמחווה סימטומים של כאב נפשי, מחשבות פנימיות, אהבה לתמימות, פילוסוף, מת על שירה, טקסטים פסיכו-אקטיביים, הזיות, דקדוק מטורף להפליא של הפנימיות הכי פנימית שאפילו אתם\ן שכחתן\ם.
אין לי מילים, פשוט גאוני ברמות הכי גבוהות שנתקלתי בהם.
זה חוויה תרפיוטית לחלוטין, זה עזר לי להבין את עצמי, להבין שאני שייך, שמישהו מבין אותי לחלוטין.
אין לי מילים, מי ר... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
ספר מצוין. גרוסמן משחזר את מציאות החיים החיים של שנות ה-60' בשכונת בית הכרם בירושלים עד שאפשר לעצום עיניים ולדמיין את החיים הללו. הדמויות בוטות, מוגזמות, מאד פיזיות. תיאורים מאד פלסטיים של מצבים, ומאד דוחים של דמויות. צורת הכתיבה מאד מורכבת, מלאה רבדים ורמזים עד שהעלילה והאירועים ניתנים לאינטרפרטציה ולדימיון - לא מובן מאליו. התוצאה היא שהספר נקרא במין שיח אינטראקטיבי פתוח בין הקורא לסופר: קוראים שונים יקראו בספר הזה סיפורים שונים.... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
"התפתחות גופנית מעוכבת". זה היה הביטוי על גב הספר שתפס אותי כשראיתי אותו בפעם הראשונה. אם יש סיפור שאנשים תמיד רוצים לקרוא, זה סיפור על משהו שקרה להם. שיש בו מרכיב שהוא ביוגרפי לגבם. הרעיון של עיכוב גדילה אצל ילד וההשפעות של כך על חייו הוא דבר שאני באופן אישי, מקרוב, ולכן הסתקרנתי לראות מה יעשה דויד גרוסמן (שזה הספר הראשון שלו שאני קורא) עם הנושא הזה, שבאמת ובתמים מעולם לא שמעתי אותו מוזכר בשום מקום אחר: לא בשיחות עם אנשים אחרים, לא בסרטים ולא בספרים. כאילו זה סוד שלא מדברים עליו. למען האמת, היה מקום אחד שבו כן שמעתי על העניין הזה: אצלי בראש, עם עצמי. שם זאת... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
יש לי חברים שצוחקים על הטעם שלי בספרים. איך אני מסוגלת לאהוב כל כך, לדוגמא, את ספר הדקדוק הפנימי וגם את משחקי הרעב? אין לי תשובה, אבל אני יודעת שאם הייתי צריכה לבחור חמישה ספרים ששינו אותי, ספר הדקדוק הפנימי היה ברשימה. זה לא ספר קל לקריאה, וגם הדמויות לא קלות, אבל גרוסמן כותב סיפור שמפלח את הלב וגורם לבלוטת הדמעות לעבוד שעות נוספות. הספר יושב על המדף העליון בספריה שלי, ובכל פעם שאני מסתכלת עליו, אני נזכרת בתחושות שהוא עורר בי כשקראתי אותו.... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
כמה מאיתנו יכולים להסתכל אחורה ולומר שגיל ההתבגרות היה כיף?
נראה לי שאפילו מי שמתגעגע לעבר והיה רוצה לחזור קצת אחורה, לא היה רוצה לחוות שוב את הגיל הקשה והבלתי אפשרי הזה.
בספר "הדקדוק הפנימי" גרוסמן עושה בדיוק את זה. הספר מסופר כמעט כולו מנקודת מבטו של אהרון, (בגוף שלישי אמנם), ילד מתבגר. אלא שאהרון הוא באמת ילד מתבגר ולא נער מתבגר. משהו בתהליך הגדילה של אהרון, הנפשי והפיזי כאחד, נפגם. הוא נותר ילד, גם בגובהו וגם בהסתכלותו על העולם, בעוד חבריו מצטרפים אט אט למעגל הנכסף המפחיד והמבעית של המבוגרים. אהרון, שנותר מאחור, בודק אותם בדרך מדעית כמעט, מודד ומשו... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
לקוראים שמכירים את גרוסמן אולי תהיה היכולת לחשוב שהילד מיש ילדים סיג זג וספר הדקדוק הפנימי דומים מאוד, החיים בין עולם הדמיון למציאות הם בדיוק הדברים אותם מעלה לכתוב גרוסמן, יצירותיו מלאות, כרגיל, בערכים ובדימויים והרמזים על חברתנו המלוכלכת , והגסה, אל מול עולם הילדים הזח והטהור. יציר הדמיון של הסופר כאן הוא גם יציר הדמיון שלנו. הדימויים הנפלאים והדרך בה מתאר גרוסמן את ירושלים של שנות השישים יגרמו לכל ירושלמי לרצות להיסחב בעליות לקסטל עוד קצת, ירושלים המוצגת כאן באורח רוח סתמי, חשוף היא בעצם ירושלים האמיתית, הילד מצליח לראות את העולם בתמימות דעת שכ... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
בהמלצה הזו עלי להתחיל ב"גילוי נאות"- רמת החיבור ביני לבין הספר- היא מאוד גבוהה כיוון שיש דמות בספר שבאופן מפתיע דומה לי מאוד.
אולי הרבה יכולים להרגיש ככה בכתיבה של גרוסמן שהיא כ"כ אנושית; אבל במקרה הזה הרגשתי את זה בצורה בולטת וגם ע"פ תיאור של התנהגויות ותחביבים ושאיפות. דמות שדומה לי באופנים רבים.
לכן גם החיבה שלי לספר משוחדת מאוד.
אני חושב שמעבר לחיבור האישי, יש בספר תיאור כ"כ חכם של סיטואציות שונות- שגרתיות וכאלו שיצאו משליטה.
הספר הזה פשוט בנוי בצורה נבונה ואפקטיבית! ומרגשת..
זו ביקורת מאוד סנטימנטלית, אבל ככה יוצא. גם אם אני משתדל להתייחס לפ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
רוב הבקורות כאן כתבו את שאני חושבת. פשוט סופר גאון! השמוש שלו במילים והמשחק המדויק בהם מדליקים. ההומור הדק שלו מגלגל אותי מצחוק...לא נתקלתי בסופר כל כך מוכשר ואני מתכוונת בקנה מידה בינלאומי.
החדירה שלו לעומק הדמויות, תאור שלהי שנות ה 60 אמיתיים ומטלטלים
ואני חושבת לקרוא את שאר ספריו כי זו באמת חוייה מיוחדת
ממליצה בחום!... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
ספר מעולה, לא מוותר לעצמו, קשה ואמיתי. למי שאין סבלנות, שלא יקרא אותו, ולמתמידים מובטחת הנאה אמיתית.... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
|
אין ספק שלא מדובר בספר קל שהקריאה בו קולחת וזורמת בכיף, הכתיבה בו לא קונוינציונאלית ואפילו מעיקה, אבל בהחלט שמה שמחזיק את הקורא בספר הוא הסקרנות להבין עוד קצת על נבכי הנפש, והכתיבה הכלכך מדויקת, שכל מילה בה כאילו נבררה בדיוק למשמעות המדויקת שאותה היא באה להגשים.
התחלתי לקרוא את הספר בדיוק בתקופה שבה התחלתי להרגיש שיש בי משהו שלא מסוגל להשלים עם החיצוניות שבי, שיש בי משהו שרוצה לעצור את הדבר הזה שאנחנו קוראים לו זמן, לנסות להבין מה בי כלכך מתנגד לסינכרוניזציה עם המציאות, ועם הספר הזה הרגשתי כאילו הוא מביע את כל מה שהרגשתי ואף פעם לא ידעתי באמת לבטא א... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אין ויכוח שכתיבתו של דוד גרוסמן משובחת והשימוש בשפה העברית מרתק. אולם ספר זה לא הצלחתי לסיים. הוא כל כך כבד ומייגע שפשוט לא עמדתי בזה. דפים שלמים אין סופיים של מונולוג פנימי שהיה לי קשה להתמיד ולעקוב אחריו. אני בטוחה שזה ספר מופת ברמה הספרותית, אולם לא נהניתי לקרוא אותו.... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אהרון, גיבור הספר, עובר 4 שנים של אי התבגרות מגיל 11.5 ואילך. גופו לא גדל וזה מקור לצרות לא קטנות.
אבל זו פשטנות לשמה. זה אולי נכון כשלד העלילה, אבל לא כל הסיפור. מה שחשוב זה האם לקרוא את הספר הזה או לא.
התשובה החד משמעית, הצלולה ושאינה משתמעת לשתי פנים היא: לא יודע. אם מישהו מחפש ספר עצוב אך לא מדכא שיקרא ישר את אלה תולדות. אם מישהו מחפש ספר מדכא וקשה שיקרא את הספר המרתק הזה. זה ספר שלא עושה הנחות ולו לרגע לקורא. זה לא שהשפה לא עשירה, זה לא שאין רגעים קומיים. הספר אינטליגנטי, השפה עשירה אבל הכובד, הכובד. 60 העמודים הראשונים קשים וכתובים כרוב הספר בסגנון זר... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
|
לרוב אני מאוד אוהבת את כתיבתו של גרוסמן, מתחברת מאוד לדמויות שלו ונפעמת מהיכולת המילולית המרשימה.
הפעם, אפעס (בהשראת האידיש הממלאת את הספר...), לא התלהבתי.
לא הצלחתי להרגיש איזשהו קו שמנחה את הספר, ומערבולת המילים והרגשות קצת סיבכה אותי ככה שבסוף לא הצלחתי להרגיש את ה"וואו" הזה שבד"כ יוצאים ממנו אחרי גרוסמן.
-רק מחשבה מעניינת שעלתה לי (בהשראה של ביקורת של קורא על ספר אחר בכלל)- יש מין הרגשה שאהרון של הספר הזה הוא בעצם אברם של "אישה בורחת מבשורה"
אולי.... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
|
ספר חשוב וטוב, מהמיוחדים של גרוסמן. עם כל הקושי שעולה במהלך הקריאה של הספר, הוא משתלט עליך ונסחפים איתו לעולם אחר.
אכן אחד מספרי החובה.... המשך לקרוא
אהבת?
|
|
|
ספר יוצא דופן. אחד הטובים.
בצניעות אציין, שיתאים יותר לבני 45+. ממרומי הגיל אתה חווה את הילדות ואת המסרים הנסתרים שגרוסמן מעביר באופן 'אחר'... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אני לא יכול להגיד שהספר לא טוב. הוא כתוב בשפה מרתקת ונוגע בניואנסים קטנים של החיים שלפעמים חשבתי שרק אני מכיר.
אבל היה לי קשה לקרוא אותו- בעיקר כי כל הדמויות הן על סף שגעון או טירוף ולא הצלחתי להתחבר - או לא רציתי להתחבר - לאף דמות.
בעיקר הזכיר לי שכמה שלפעמים רוצים לחזור לגיל צעיר יותר לא להסתכל אחורה בערגה כי יש גילאים שפשוט נורא לחזור אליהם - ההתגרות הוא בהחלט אחד מהם .... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
כל מילה שלי יכולה רק לפגום בספר מופת זה. כתיבתו של דויד גרוסמן קולחת, בשפה עשירה מחד ומבלי לאבד את השפה שדיברנו בה כולנו בשנות השישים מאידך. שנות השישים בירושלים ובארץ כולה עדיין היו שרויים באותה תמימות של אהרון שהעדיף ללכת יחד עם חברו לפגישות עם מי שאהב ובלבד שלא לפגוע בחברות.
הילדים המתבגרים של אז עדיין דיברו על ערכים ועל התנועה ולא רק על הבגד שילבשו במסיבת סיום יב' הקרובה. עולם שהיה ואיננו עוד. עולם של רגישות תמימה ושל פשטות בלתי נתפסת כיום.
ציור דמויותיהם של האמא, השכנה שביקשה חהרוס קירות ואפילו של ממצ'ו שגרה עם בני הזוג כשהאבא אינו מבין מה הבעי... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
גרוסמן בכתיבתו המופלאה כהרגלו...
לא יכלה להיות לספר זה כותרת הולמת יותר.
הכישרון של דוד גרוסמן להיכנס לנפשם של גיבוריו מפעימה אותי בכל פעם מחדש.
הדקויות , כאילו תפס בפינצטה כל רגע ורגע מהמתחולל בליבו, במוחו ובגופו של נער מתבגר, ופרס אותה בפני הקורא, כשהוא מצליח לגעת, לרגש ולהכאיב.
הסיפור לקח אותי לטיול במחוזות ילדותי, שוטטתי עם אהרון ברחובות שכונת בית הכרם בירושלים, ירדתי איתו לעמק בו היינו עורכים פעולות בצופים, קפצתי איתו למרכז המסחרי וביחד עברתי איתו את טבילת האש כשסוף סוף העז להיכנס ל'סופר' בו ראיתי לראשונה איך הורגים באכזריות קרפיון חף מפשע.
ל... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
הספר מספר את סיפור ההתבגרות הקשה של אהרון הצעיר בצל בעיית התפתחות. זה סיפור התבגרות לא שיגרתי ולא קל, ואף לעיתים גורם לך תחושות שכבר בחרת לשים מאחור. הספר כתוב מעולה, המון דקויות מחשבה, גרוסמן מצליח להכניס אותך לתוך מוחו של הנער הסובל, מכריח אותך להשתתף ברגעי האושר העילאי והסבל התהומי של גיל ההתבגרות. למרות שהספר מרתק אני איבדתי את הרצף של הקריאה כמה פעמים מרוב ירידה לפרטים ודקדוק רגשי ופנימי של הגיבור, קצת חיכיתי להקלה שלא הגיעה. אני ממליץ בחום על הספר, אבל נא לצפות לאוירה משונה...... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
ספר מעולה מציג בפירוט נוגע ללב את קשיי ההתבגרות של ילד מגיל 11-17. הוא חי במשפחה כאילו "נורמטיבית" אך למעשה זה משפחה (ובעיקר האם) מסרסת ומצמיתה כל ניצוץ של אנושיות ורוחב אופקים. הבת מדוכאית. האב חי כמו כלב מאולף ובעיקר אוכל, והבן משתבלל בתוך עצמו ולאט לאט מתנתק מהסביבה מהחברים ומעצמו. הספר קשה לקריאה ודי מדכא אבל יש בו גווני גוונים של רגשות המתוארים ביד אמן ומשרים אוירה מאוד מיוחדת של הזדהות עם הגיבור ואלו הקרובים לו נפשית. ... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הספר הזה נכנס עבורי לרשימת ספרי החובה.
הספר מתאר בצורה אמינה ומיוחדת ביותר את עולמו הפנימי של נער בתקופת התבגרותו בין השנים 12- 15 לחייו.
אהרון הוא נער קטן שגדילתו מתעכבת ביחס לחבריו בכיתה, וזה משפיע עליו קשות. הוריו כועסים עליו על כך שהוא קטן במקום לפנות לרופאים ולבדוק מה הבעיה שלו. משנה לשנה הוא מרגיש יותר ויותר שונה ומקופח ומתחיל ממש לאבד את עצמו בתוך העולם הפנימי הייחודי שהוא יוצר לו.
גם המשפחה בה הוא גדל אינה פשוטה. מלחמה מתמדת בין שני הוריו, ששניהם טיפוסים מאד אגרסיביים וחזקים (לפחות מבחוץ). גם אחותו הגדולה והאהובה - יוכי, מאד סובלת ממה שקורה בב... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
