“אחרי הרומן שלי עם מורקמי-היפני נפלתי שדודה היישר לחיקו החם של הסופר האמריקאי סול בלו. מיותר לציין שזו הייתה חווית קריאה אחרת לגמרי .
סול בלו (1915-2005) הוא סופר קנדי-אמריקאי-יהודי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1976 שנחשב לאחד מטובי הסופרים העולמיים. לפני כמה עשורים קראתי את "הנדרסון מלך הגשם" שלו, ואת "מתנת המבולט", וכבר מחכים לי עכשיו על המדף "הרצוג"–שנחשב לפסגת יצירתו, ו "רבים יותר מתים מלב שבור" שזכה גם הוא לביקורת משבחת . קיצורו של דבר, כשאני מתחילה עם סופר פורה, כזה שתופס אותי בבטן, אני משתדלת למצות את המיטב ממנו עד לנקודת הרוויה.
בגיל צעיר, צעיר מאוד אפילו, נהגתי לשוטט בין כתביהם של היוצרים החשובים והמוערכים שנחשבו להומניים ובעלי חשיבה מעמיקה. אולי בגלל הסקרנות, אולי בגלל התשוקה הגדולה של הגיל הזה לספוג ללמוד ולהיחשף לזרמים התת קרקעיים של החיים ? ובלו היה אחד מאלו שסקרנו ועדיין מסקרנים אותי. הוא מצליח להוביל את הקוראים דרך מסעות החיפושים והמשברים שלו, כי הוא כותב ממש מתוכם .
בעבר אמר עליו הסופר פיליפ רות ("נמסיס", "מה מעיק על פורטנוי") "שחשיבותו של בלו נעוצה בעובדה שהוא מצליח לגשר ללא מאמץ בין תומס מאן ("הר הקסמים", "בית בודנברוק") לדיימון ראניון ( "ברנשים וחתיכות") כלומר, לצרף עוצמה אינטלקטואלית לתיאור הדמויות בלי לפגוע כהוא זה במהימנות העלילה ובנוף הספרותי ". והוא הוסיף "שאין שני לסול בלו".
ב-"משהו בשביל שיזכרו אותי"- אסופה של שלוש נובלות קצרות שהאחת עולה ברמתה על השנייה עוסק הפעם בלו בזיכרון. זיכרון -במובן העובדתי, והיזכרות -במובן הרגשי. ואת הגיבורים שלו הוא חושף על ידי השימוש שהם עושים ביכולת הזו . של אגירת המידע.
לא כל רגש מעודד זיכרון ולא כל זיכרון מעורר רגש ובכל זאת יש מי שהזיכרונות עוטפים וממלאים אותו ויש מי שהם מרוקנים אותו ואחרים ימצאו את עצמם רדופים על ידיו במהלך כל חייהם. ובל נשכח שישנם גם זיכרונות כוזבים כאלה שאנחנו חווים בדמיון מתוך הסיפורים שסיפרו לנו. וזה אומר שאף פעם, אבל אף פעם, הם לא יהיו חסינים מטעויות.
"הזיכרון שלנו הוא חיים" אלו המילים שמשתרבבות כבר בפתיח של הנובלה הראשונה. יוצא מכך שאם הזיכרון הוא החיים עצמם–אין לך פרישה אלא במוות " ...
בכישרון שהוא באמת יוצא דופן, מצליח בלו - בשלושת הנובלת היפיפיות האלו – להבדיל מהרומנים ארוכי היריעה שבהן הוא התפרסם–ליצור דמויות בלתי נשכחות שמספרות על עברן על תקוותיהן ועל אכזבותיהן מנקודת הזיכרון שמערבת את העובדתי עם הרגשי ועם תג המחיר שנלווה לה.
חובה לכל אוהבי ספר ובטח למי שמעוניין להכיר את הסופר המופלא הזה שלא זכה כמעט לייצוג באתר הסימנייה .
ואפרופו זיכרון :
חיים גורי, אמר בראיון עם גידי גוב (3/4/2016) שהלחין את שירו "חיוכה המסוים" ש :
" אדם חי את אהבותיו פעמיים. פעם אחת במימושן תוך כדי החיים, ופעם שנייה בזיכרון שלו, כשהוא חוזר למקומות שהוא אהב " ואני מוסיפה שזה תקף לכל היבט בחיינו , והכול בזכות היכולת המופלאה הזו של ההיזכרות .”
