“בזמן האחרון אני קוראת הרבה יצירות השייכות לסוגה הגותית, או כאלה שנכתבו ברוח הסוגה הזו: "פרנקנשטיין" של מרי שלי, "המקרה המוזר של ד"ר ג'יקל ומסטר הייד" של סטיבנסון, "סיפורי הופמן" ועוד ועוד.
גם הספר "האחוזה / העלמה דה-סקודרי" שייך לסוגה הזאת, והגעתי אליו בעקבות הסיפור של אדגר אלן פו (ממציא הגותיקה האמריקאית?), "נפילת בית אשר". לאחרונה קראתי את הסיפור פעם נוספת, מכיוון שהצעתי אותו למפגש מועדון קריאה שבו אני חברה. בעקבות קריאה על הסיפור במרשתת, גיליתי שפו הושפע מאוד מהסיפור של א.ת.א. הופמן, "האחוזה", דבר שעורר את סקרנותי.

הספר מכיל, אם כן, שני סיפורים ארוכים מאוד (אך בקושי יחשבו לנובלות):

"האחוזה" הוא סיפור גותי קלסי, סיפור אימה מותח המתרחש בטירה עתיקה וקודרת על חוף ים שומם, וההקבלה שבין המבנה לבין המשפחה לה הוא שייך, מבהירה לקורא של "נפילת בית אשר" את ההשפעה מצד אחד, ואת ההבדל הגדול שבין שני הסיפורים. פרט טריוויה קטנטן: לרוזן ב"האחוזה" קוראים רודריך, בעוד שלנצר האחרון של בית אשר קוראים רודריק. דעה אישית: אהבתי מאוד את הסיפור, אבל אני אוהבת יותר את הגרסה של אדגר אלן פו. לדעתי, האחרונה מתוחכמת יותר.

בפתח הסיפור "העלמה דה-סקודרי" מצוין - "סיפור מתקופת לואי הארבעה-עשר". הסיפור ממוקם בפריז של המאה ה-17, ומבוסס על כמה עובדות היסטוריות ידועות מהתקופה, כגון 'מכת' ההרעלות, השדידות והרציחות שהפכו את העיר לאחת המסוכנות באירופה, והיו מהסיבות הרציניות (מלבד הזוהמה והאוויר הממאיר) שגרמו ללואי הארבעה עשר לעזוב את ארמון הלובר ולבנות לו את ורסאי שלו. הסיפור הוא מעין גרסה מוקדמת של "המקרה המוזר של ד"ר ג'יקל ומסטר הייד" - סיפור מתח מוצלח, גם הוא בעל סממנים גותיים ניכרים, עם עלילה רבת תהפוכות, מפתיעה אבל לא מופרכת.

שני הסיפורים שונים מאוד מהסיפורים בקובץ "סיפורי הופמן". אף על פי ש"האחוזה" נוגע בעל טבעי, הוא פחות עוכר שלווה ו'חולני' מהסיפור על הבובה אולימפיה או מ"איש החול", למשל; החולניות הזו היתה גם הסיבה שהתקשתי מאוד לקרוא את הקובץ שערכה ותרגמה נילי מירסקי. שני הסיפורים שבקובץ הזה, לעומת זאת, גרמו לי לקורת רוח ספרותית, ובימים כאלה של חדשות בלתי נסבלות מסביב לשעון, הספר היה עבורי בריחה מהמציאות - אסקפיזם איכותי במיוחד.


מומלץ לחובבי ספרות גותית, ולחובבי סיפורי מתח שלא נרתעים מכתיבה (ותרגום) מיושנים.”