• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הבלונדינית שחורת העיניים

הבלונדינית שחורת העיניים

מאת בנג'מין בלאק

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
הבלונדינית שחורת העיניים

הבלונדינית שחורת העיניים

מאת בנג'מין בלאק

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2016
הקודמת
אפרתי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 9 שנים

“אופנה חדשה צצה לה בעולם הספרות, המשכיות וחיקוי של סופרים מתים בז'אנר הבלש. ולמה דווקא בז'אנר הזה? כי”

2/6
ביקורות על הבלונדינית שחורת העיניים
הבאה
אביב
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•2 דקות קריאה

אי ידיעת החוק - כך למדתי פעם - אינה פוטרת מעונשו. נזכרתי במשפט הזה, שודאי נאמר על ידי עורך דין כדי להזכיר לאזרחים מהשורה מה טוב להם, דהיינו להתייעץ בזמן עם בעל מקצוע, לא עם השכן מלמעלה, כשקראתי את הספר והתברר לי, בערך באמצע, שבנג'מין בלאק עשה את התרגיל המלוכלך הכה אופנתי היום, וכתב ספר על גיבור של סופר אחר, תוך ניסיון לחקות את סגנונו של האחרון כל הצטדקותי שלא ידעתי לא שווה את המסך בו נכתבה.
בנג'מין בלאק הוא הפרסונה הפחות רשמית ונפוחה של ג'ון באנוויל, שכמה מספריו קראתי ואת חלקם אהבתי. באנוויל הוא בעל סיגנון מאד אופייני: הוא מתאר תיאורי יתר, נפוח ובהחלט סנוב, בעל אגו גדול כמו האוורסט. בלאק - חלקו השובב - כותב ספרי מתח, עלילותיו קלילות יותר, אינו מקפיד על לשון גבוהה ומוותר על הרבה תיאורים שבוראו היה רואה כהכרחיים. חיבבתי את "שגיאות קטנות" שלו ואם לומר בכנות - גם הספר הזה כתוב בכלל לא רע.

בנעורי פשטתי על האוסף הגדול של ספרי מתח של אבא שלי, וקראתי גם את ספריו של צ'נדלר. אני כבר לא זוכרת אם אהבתי או לא - אבל בודאות לא הפכתי למעריצה שלו. לא זיהיתי את הסיגנון בספר הזה עד שהייתי באמצע, ואז הבנתי שבלאק מנסה להתחזות לצ'נדלר. הסיפור שהוא טווה פה מעניין, ומורכב מתעלומה מתפענחת לה לאט וגם מנבכי נפשו של הבלש, השייך לסוג הגברים האוהבים להיות מאוהבים. הם לא אוהבים חברה קבועה או אשה, הם אוהבים אהובה. בעולם הרגש של מארלו יש הגנה על האהובה - רצוי יפהפייה שאינה "בליגה" שלו - רק כדי להגיע לרגע האמת ולהבין שכל זה היה אשלייה ענקית, והוא מרמה את עצמו רק בשביל האשלייה של ההתאהבות. ואז, אחרי תקופה כזו או אחרת של התאוששות הוא כבר מוכן לסיבוב הבא של תעלומה והתאהבות.

מה שבלאק השאיר מסיגנונו, רק שיפר את הספר. הוא מביא ציטטות של משוררי עבר - אני מניחה שלא היו כאלה אצל צ'אנדלר. הוא מעלה על נס את התרבות, ההתנהלות החברתית ואף המבטא הבריטי - בטוח ששום סופר אמריקאי המכבד את עצמו לא היה נתפס לאלה, אבל בלאק הוא אירי שחונך באנגליה, וההתפעלות מהתרבות האנגלית זורמת בעורקיו. חשבתי שלו בלאק לא היה מנסה להתחזות ל סופר המתח המת, ספרו - שהוא מוצלח למדי - היה יכול להיות מוצלח הרבה יותר. הגניבה הספרותית מעבר למעשה המאוס רק מפחיתה את ההנאה, לדעתי.

העובדה שלא ידעתי את זה לא פוטרת אותי מאחריות. יצא שקראתי (ואף נהניתי...) מפלגיאט. תתבעו אותי

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של choulaw
choulaw
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של צילה
צילה
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של asheriko
asheriko
תמונה של חני
חני
תמונה של רץ
רץ
21קוראים|גיל ממוצע56|71%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,609 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,609
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת804מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה149

דיון על הביקורת

12 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה חני (דולמוש)

אני חושבת כמוך.
חני
חני •לפני 9 שנים

לכתוב כשדמות חיקוי נותנת לך הרשאה זה דבר אחד

אך לגנוב את "הגיבור" זה כמעט בלתי נסלח.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

האמת היא שבספר הזה פיליפ מארלו אינו מריר ועייף אף לא שתוי במיוחד.

אם בכלל הוא מכמיר לב, בעיקר בגלל ההתאהבות שלו בלקוחה, שגם כשהיא כביכול מחזירה לו אהבה ברור שהיא מכינה את הבעיטה. בספר הזה הוא אינו חכם במיוחד וכשהוא מנסה להיות שנון זה נראה קצת כתלבושת שאינה מתאימה לו. קראתי בעבר את פארקר - לא זוכרת כלום ממנו. הלעטתי את עצמי בשפע מותחנים שבדיעבד נראים דומים מאד אחד לשני. היו כמה שאהבתי יותר אחד - לא זוכרת איך קוראים לו - גידל סחלבים ומצעי המיטה שלו היו שחורים. נדמה לי שהוא לא זז הרבה, ורק מוחו המרשים היה פעיל. בהחלט יכול להיות שהרתיעה שלי מסופרים שכותבים על תשתית של סופר אחר היא רק שריטה פרטית, ואני סתם מתנפלת על חפים שרק רצו להרוויח מספיק כדי לכתוב את יצירת המופת שלהם, מה אני יודעת...
גלית
גלית•לפני 9 שנים

אני מסכימה

שזה בעייתי לקרוא גיבור של סופר אחד אצל סופר אחר, זה תמיד נקרא לי מזוייף איכשהו ,לא מצליחה לזכור מתיי זה נעשה בחן( יש לך דוגמאות?) מלבד אוליי בכתיבה פארודית. כתיבה "בהשראה" היא שונה בכך שהיא מאמצת אלמנטים מרכזיים מכתיבת הסופר המקורי ומייצרת משהו שונה,צ'נדלר כאמור הווה מקור השראה לעשרות סופרים אחריו - בלש פרטי מיוסר עם עבר אפל היסטוריה של שתיה ,יחס מזלזל למייצגי שלטון החוק ,עבר צבאי או/ו משטרתי ,חיי אהבה כושלים אך עם סקס אפיל ניכר פותר את התעלומה תוך כיפוף החוקים וניהול דיאלוגים שנונים -זו דמות נפוצה מאד בספרות המתח, ספנסר של פארקר הוא בוגר קוריאה,מתאגרף שלמד האוניברסיטה ,היה שוטר ופרש בגלל קושי לכבד סמכות ,מנהל יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם נציגי החוק כמעט מתחילת דרכו,הייתה לו בעיית שתייה שהשתלט עליה והוא מודע לה והוא מנהל מערכת יחסים ארוכת שנים עם אהובתו הפסיכולוגית ולא מהסס לדבר על רגשותיו בכל הזדמנות,הוא מקפיד מאד לפזר שנינויות והתחכמויות אינטליגנטיות הוא לא מריר ועייף כמו מארלו אבל יש לו קוד מוסרי משלו והוא מקפיד לשמור עליו בנוקשות,כיף לקרוא אותו ואני לא יודעת למה הוא לא פופולרי בארץ ( למרות שתורגמה כמות די מכובדת במשך השנים וגם הייתה סדרת טלוויזיה בת שלוש עונות עם רוברט יוריץ) סופרים מושפעים נוספים הוא הארלן קובן עם מיירון בוליטר שלו. סו גרפטון עם קינסי מילהון וכאמור יאיר לפיד עם ג'וש לא-זוכרת-מה-שם-משפחה שלו והייתי מוסיפה את לי צ'יילד וג'ק ריצ'ר, אה כן,שירמן,ג'וש שירמן
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

חן חן, גלית!

לכתוב סיפור "בהשראת" סופר אחר הוא חקיינות לא מזיקה בדרך כלל, אך אומרת דברים מסויימים על החקיין. הספר הזה אינו פלגיאט במובן ש"להיות שם" של קושינסקי הוא גניבה אחד לאחד של רעיון, סיפור וגם בדיחות של ספר של בן ארצו - לא זוכרת איך קוראים לו - שכתב סיפור כזה על אחד, ניקודים דיזמה. את קושינסקי אינני קוראת אחרי התגלית המהממת בעיני. בלאק לא גנב עלילה וכתב די בחן.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, פואנטה. את צודקת.

גם הבחנת הפרטים העלובה שלי (באמת!) לא מצדיקה התעלמות מסוג זה. קראתי לא מזמן את "האשה באגם" -שהיה סביר בעיני. קשה לי היום לקרוא ספר מתח אותנטי שנכתב בשנות החמישים. זה מה שאומרים על רכישת טעמים - קשה לחזור אחורה. לגבי המיאוס (מגניבה, גם חלקית, של פירות רוחו של אחר) - נראה לי שהוא פה כדי להישאר.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, אפרתי!

אני יודעת את מה שאומרים על צ'נדלר. בגלל שאני לא זוכרת - אני מניחה שהמוניטין שלו מוצדק. בכל מקרה הוא יצר את פיליפ מרלו. לכן "התעלקות" של סופר על דמות שנוצרה על ידי סופר אחר היא בעיני פלגיאט. לדעתי שום "קרן מורשת" או יורשים חוקיים אינם רשאים לתת אישור לעשות דבר כזה. כל מה שהם רשאים זה להנות מהכסף שמכניסות העבודות של מורישם.
גלית
גלית•לפני 9 שנים

אחד מהסופרים החביבים עליי רוברט ב פארקר

כתב בהשראת צ'נדלר ( וגם עם או בלי קשר השלים את אחד מכתבי היד שהלה השאיר לא גמורים) ובכלל לכתוב " צ'נדלרית" זה די נפוץ בקרב סופרי מתח.אפילו יאיר לפיד ניסה ידו בכגון זה.( חיבבתי) לא קראתי את בנג'מין בלאק כך שאני לא יודעת אם זה פלאגיאט או מחוות הוקרה. בכל אופן ספנסר גיבורו הכמעט קבוע של פארקר הוא מתאגרף לשעבר בוגר אוניברסיטה המצטט שירה בכל הזדמנות.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 9 שנים

משהו קצת פחות

אלגנטי לא הצלחת למצוא?
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

חינוך מחדש בסיביר, אולי.

פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 9 שנים

גם אני לא פוטרת

אותך מאחריות. הרי כתוב לך באותיות אדומות ולא כל-כך קטנות: תעלומה של פיליפ מארלו. מי זה בכלל פיליפ מארלו הזה אם לא הבלש המעושן של צ'אנדלר. ממליצה לך על "השינה הגדולה" ו- "האישה באגם". גם אם קראת, את לא זוכרת. שניהם טובים מאוד. ו"שגיאות קטנות" נטשתי על ההתחלה. אפרתי, אנחנו חייבות איכשהו לגמול את יעל מהמיאוס הזה. יש רעיונות?
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

צחוק צחוק... בדיוק היום חברה נתנה לי אותו. היא לא התלהבה, אבל אני לא סומכת על טעמה.

את צ'נדלר מאוד מאוד אוהבת!!! מאבי אבות הבלש האפל האמריקאי. לא רק שיצר את פיליפ מרלו, הוא גם יצר ז'אנר חדש, אפל, מעושן, טבול באלכוהול ושולף אקדחים. חברו לו דשיאל האמט שיצר את סם ספייד וארל סטנלי גרדנר, שכתב את פרי מייסון. האמט וצ'נדלר היו מבריקים, שנונים וחכמים. גרדנר, הרבה פחות, אבל הוא כתב הרבה מאוד תעלומות, ואצל שלושתם הנושא הוא החברה הגבוהה, שחקניות ועשירים. בעם עובד מקפידים מאוד על הספרים שהם מוציאים לאור, כך שזה חייב להיות "הכשר" כלשהו. את יכולה לתת לו כוכבים לפחות? וזה אינו פלאגיאט! לכל הסופרים הללו יש קרן מורשת, כי נכסיהם ממשיכים להניב פרי. ומתן רשות לסופר עכשווי להשתמש בגיבור של קלאסיקה, הפכה כנראה לז'אנר חדש. ראית מקרה אגת'ה כריסטי.
12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 6 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "הבלונדינית שחורת העיניים"

הבלונדינית שחורת העיניים

הבלונדינית שחורת העיניים

בנג'מין בלאק

אופנה חדשה צצה לה בעולם הספרות, המשכיות וחיקוי של סופרים מתים בז'אנר הבלש. ולמה דווקא בז'אנר הזה? כי רומנים עומדים בדרך כלל לעצמם, אלא אם כן מדובר בשני כרכים או בטרילוגיה, אבל לרוב רובם של סופרי המתח יש סדרות שבהן מככב אותו בלש או צוות חקירה.

לפני כמה שבועות העליתי פה ביקורת על סופי האנה, שהקימה לתחייה את הרקול פוארו ויצרה תעלומה בסגנון אגת'ה כריסטי משודרג. בספר שלנו קם פיליפ מארלו לתחייה.

נדמה שאת ריימונד צ'נדלר אין צורך להציג בפני חובבי הרומן הבלשי. צ'נדלר הינו מאבי אבות הבלש האמריקאי האפל, ביחד עם דשיאל האמט, מולידו של סם ספייד וארל סטנלי גארדנר , יוצרו של פרי מייסון.

השינוי שחוללו השלושה בדמותו של הבלש, היה דרמטי וחשוב מבחינה ספרותית-היסטורית. בשנות העשרים והשלושים של המאה, הייתה אגת'ה כריסטי המלכה הבלתי מעורערת. הבלשים שלה, ג'יין מרפל והרקול פוארו, היו מנומסים ובעלי גינונים תרבותיים עשירים, והתעלומות הנקיות והאלגנטיות אירעו בדרך כלל בבית אחוזה או בבית מלון כפרי, במקום סגור ובקרב אוכלוסיה מן המעמד הגבוה והבינוני.

בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, צ'נדלר, גרדנר והאמט, העבירו את מרכז הכובד הבלשי אל ארצות הברית, ורוב גיבוריהם, חוץ מהבלש, היו אנשים עשירים, שחקני קולנוע ואנשים מהעולם התחתון. מכיוון שרוב העלילות אירעו בלוס אנג'לס או בסן פרנסיסקו ובערי השינה שלהן, הגיבורים גדולים מן החיים. אבל הבלשים שלנו ישרי דרך, בעלי מוסר גבוה ואף פעם לא מתפתים ליישר קו עם הפשע או לעצום עין, אלא כדי להגן על החלשים.

סם ספייד ופיליפ מארלו הם בלשים קשוחים וציניים, חכמים ושנונים. הבלש האפל הוא רווק שמבלה הרבה בבארים מעושנים, הוא חי לבדו, מנהל משרד קטן ומאובק, סובל מהנגאובר ומתרבות אכילה ירודה. למארלו וספייד יש משפטים ותיאורים ציוריים שמעידים על כשרון ספרותי מפותח.

בנג'מין בלאק, הוא הפסבדונים של ג'ון באנוויל, שיצירותיו נחשבות מצויינות ואכן, גם הבלונדינית כתוב מצויין.
קראתי את כל ספריו של צ'נדלר שתורגמו לעברית, ואני זוכרת את סגנון הכתיבה, אבל מבקרת הדיוטה שכמותי, יכולה לתת חוות דעת לא מקצועית לחלוטין על החיקוי המשובח.

אני יודעת שאחדים מקוראיה-כותביה המעולים של סימניה, מגנים בכל תוקף את אומנות החיקוי ומעלים תמיהה נכונה: מדוע להסתמך על ירושתו הספרותית של סופר מת, אם אפשר לכתוב יצירה עצמית? הטיעון נכון, אבל בנג'מין בלאק-ג'ון באנוויל הוכיח כי כשרון הכתיבה שלו אינו מוגבל לחיקויים.

אל משרדו של פיליפ מארלו מגיעה יום אחד בלונדינית יפהפייה שחורת עיניים. היא מבקשת למצוא את אהובה, שנעלם חודשיים קודם לכן. הבלונדינית היא בתה של אשה עשירה מאוד, יצרנית של בשמים, ונשואה לגבר בנישואים פתוחים. עד מהרה מגלה מארלו כי הסיפור של הבחורה מחורר ושקרי וכי הוא מסתבך ברשת של עבריינים, עשירים, צרכני סמים, מועדוני יוקרה וסכנת מוות.
אל הספר הזה "מייבא" בנג'מין בלאק חלק מגיבורי "השינה הגדולה" של צ'נדלר. מי שלא קרא או לא זוכר, יקבל הסבר מפורט מי הוא מי.

וכאן אני נאנחת אנחה כבדה מאוד. יש פער עצום בין יכולת הכתיבה הנפלאה של בנג'מין בלאק ובין הסיפור שהוא יצר. כל החומרים של צ'נדלר נמצאים כאן. הומור וציניות למכביר, פאם פאטאל יפהפייה, שוטרים מותשים וצרי מוח, עבריינים אלגנטיים, יוקרה וכסף, אדונים ומשרתים, ביי סיטי של שנות החמישים, ועיקר העיקרים, כתיבה יפהפייה ופואטית, משעשעת ומלאת קסם.

אי אפשר שלא לצטט כמה משפטים נבחרים:
"שוטרים אוהבים שדברים מתהפכים על הראש, זה מוסיף קמצוץ פלפל לשגרת יומם המשמימה."
"השארתי את המכונית בצל, אבל השמש שיטתה בי וזזה אל מעבר לפינה."
"הוא לבש מכנסיים גבוהים ולבנים בעלי קפל שיכול לחתוך אצבע..."
"השמים היו כיפה כחולה בהירה, נוטה לגוונים של סגול במרומיה. האוויר נגדש בניחוחות מתמזגים של עצים ושיחים ופריחות. ציפור חקיינית עברה על הרפרטואר שלה, ומבין השיחים נשמע קול רך ומהוסה של ממטרות בפעולה. ללוס אנג'לס בהחלט יש רגעים כאלה, אם אתה עשיר ומיוחס מספיק לתפוס אותם במקום הנכון. "

תלישת כמה משפטים מן הספר, לא נותנת תמונה מהימנה של הכתיבה הנהדרת של בלאק. אבל לצערנו כל המצרכים המשובחים לא הצליחו ליצור ארוחה איכותית. משהו בתעלומה מתפספס והפתרון אינו מפתיע במיוחד וגם אינו מעניין. ואם לא די בזה, גם אחד המשפטים שבגב הספר אינו נכון כלל וכלל.

ועוד נקודה למחשבה. למרות השחזור ההיסטורי המעולה, יש כמה פספוסים שאינם תואמים את התקופה (תחילת שנות החמישים).
כוס חד-פעמית (עוד לא היתה בנמצא) בקרת רמזורים (מונח מודרני מדי) תאונת שרשרת (ביטוי עדכני מדי), "מנת סרטן" על סיגריה (בשנות החמישים לא קישרו בין עישון לסרטן), מבזק חדשות (ביטוי שנולד בסוף המאה) ועוד כמה ביטויים שאינני יודעת מי אחראי להם, בלאק או המתרגם. אבל אני מצפה מהוצאה איכותית כמו עם עובד, להיות יותר קפדנית.

ומכיוון שבשחורת עיניים עסקינן, הייתי מצפה שמעצבי הכריכה לא יצלמו יפהפייה כחולת עיניים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אפרתי
הבלונדינית שחורת העיניים

הבלונדינית שחורת העיניים

בנג'מין בלאק

מערכה ראשונה:
מנהל בחברת נפט בן ארבעים פלוס, שחלם כל חייו להיות משורר ולכתוב שירים על המלך ארתור, מפוטר מעבודתו, בתקופה שכשאתה מפוטר בגיל ארבעים פלוס זה אומר שהסיפור שלך נגמר. בלית ברירה וכדי לפרנס את אשתו, הוא מתיישב לעשות את הדבר האחד הנוסף שהוא ידע לעשות, שזה לכתוב סיפורי מתח. הוא אוסף כמה סיפורים קצרים שהוא כתב בעבר ושהתפרסמו במגזינים, מערבב אותם קצת, עושה להם "קניבליזציה" והופך אותם לרומן מתח.
עד סוף חייו הוא לא הבין מה בדיוק הדבר שקרה לו ולמה זה קרה, ואיך יצא לו רומן המתח הגדול של המאה העשרים - "השינה הגדולה". אבל עד סוף חייו הוא הספיק לכתוב עוד חמישה וחצי כאלה.
כשאשתו מתה הוא לא רצה לחיות יותר. הרומן שיצא לו אז נקרא "the long goodbye" ובו הוא מעמת את דמויותיהם של שלושה גברים. הראשון: פילים מארלו, הבלש הקבוע שלו, שהוא בעיקר עד לאירועים ומדווח עליהם מהצד, אבל באישיותו הוא נצחי. בלתי הריס. למרות שהוא לא סופרמן, לא אקדוחן ולא ברוס לי, וגם לא תמיד תופס את הרעים - הוא אף פעם לא מובס.
הגיבור השני: טרי לנוקס, אדם שבור פיזית ונפשית. לוחם לשעבר ביחידה מובחרת במלחמת העולם השנייה וישב בשבי הנאצי, והמלחמה הותירה אותו נכה, מצולק ומעורער לחלוטין. שבר כלי שזוחל על המדרכה מחוץ לבר בלוס-אנג'לס כשאשתו העשירה רודה בו.
והשלישי: רוג'ר ווייד, סופר מצליח שכותב רומנים תקופתיים פופולריים ומתעב את מה שהוא כותב, נאבק באלכוהוליזם ובכישלון של חייו וכנ"ל תקוע בנישואים זוועתיים עם אישה ששונאת אותו.
שני האחרונים מתמודדים עם אובדן, עם כישלון, עם מה שהם חווים כסיום העצוב של מסכת החיים שלהם.
מערכה ב': בשנות השבעים מגיע הבמאי רוברט אלטמן ואומר לעצמו: הוא פספס, אני אמציא את זה מחדש יותר טוב. והופך את הדמויות למשהו אחר, מספר את הסיפור שלו. טרי לנוקס הופך לנער-שעשועים משועמם ותופס את תפקיד הנבל בסיפור, שבמקור נשאר מעורפל ומעומעם.
ועכשיו למערכה ג': מגיע הסופר האירי ג'ון באנוויל שכותב תחת השם בנג'מין בלאק, ואומר: שניהם טעו. אני אמציא את זה פעם נוספת. ומחליט להפוך את טרי לנוקס לסוחר סמים.
בתור מעריץ מושבע של ריימונד צ'נדלר, אני לא יודע מה לחשוב על זה. את "הבלונדינית שחורת העין" חשוב לקרוא בתור פאן-פיקשן. כל משפט וכל חידוד לשון פה הוא כמו שעון רולקס משוק הכרמל: מתאמץ להיראות כמו המקור אבל זה מעליב כמה שהוא לא המקור. הספר מלא בקלישאות שמנסות להיות "משפטי ריימונד צ'נדלר" אבל הם לא, אין בהם האלגנטיות החלקה של המקור והם מתאמצים מדי להתלבש על הרובריקה הקיימת. על כך כבר נכתב מספיק, אבל בעיניי העיקר הוא: איך יכלו לעשות דבר כזה לטרי לנוקס?

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אביב
הבלונדינית שחורת העיניים

הבלונדינית שחורת העיניים

בנג'מין בלאק

"זה היה אחד מאותם ימי שלישי אחר הצהריים, בקיץ, מאלה שבהם אתה שואל את עצמך אם כדור הארץ הפסיק להסתובב. לטלפון על השולחן שלי הייתה ארשת של משהו שיודע שמסתכלים עליו. התנועה בכביש זרמה לאִטה מתחת לחלון המאובק של המשרד, ועל המדרכה פסעו בנחת כמה מהאנשים הטובים של עירנו הנחמדת, בעיקר גברים בכובעים, משוטטים בלי מטרה. הסתכלתי על אישה שעמדה בפינה של קָאוּוֶנְגָה והוליווד וחיכתה שיתחלף האור ברמזור. רגליים ארוכות, ז'קט הדוק בצבע קרם עם ריפוד בכתפיים, חצאית עיפרון כחולה כהה. גם היא חבשה כובע, דבר פצפון שנראה כמו ציפור קטנה שנחתה על השֵׂער שלה בצד הראש והתמקמה שם באושר. היא הביטה ימינה ושמאלה ושוב שמאלה — היא בטח הייתה ילדה ממש טובה כשהייתה קטנה — וחצתה את הכביש שטוף השמש, דורכת בצעדים חינניים על הצל שלה" (עמוד 7).

"הבלונדינית שחורת העיניים" (הוצאת עם עובד, 2016) מאת בנג'מין בלאק, שם העט של הסופר האירי הנודע ג'ון באנוויל, הוא ניסיון, ראוי כשלעצמו, להחיות את פיליפ מארלו, הבלש הפרטי הטוב ביותר שנכתב והומצא אי-פעם (על-ידי ריימונד צ'נדלר) לעלילה חדשה ומרתקת. שם הספר לקוח מרשימת כותרות אפשריות לספרים וסיפורים עתידיים שנמצאה בין ניירותיו של צ'נדלר, שכללה גם את הכותרת "תפסיקי לצרוח – זה אני". בלאק (או באנוויל) הוא אינו הראשון שמנסה להמשיך את עלילותיו של מארלו. קדם לו רוברט ב. פארקר (יוצרו של הבלש הפרטי ספנסר, אף הוא בהשראת צ'נדלר) שנבחר על-ידי יורשיו של צ'נדלר לסיים את "פודל ספרינגס", הרומן הלא גמור שלו (הוא נפטר במהלך הכתיבה) אודות מארלו בו כתב רק ארבעה פרקים. כמו בניסיונו של פארקר, גם כאן השתדל הסופר להישאר נאמן למקור ולתאר את גיבורו, פיליפ מארלו, כגבר ציני ושנון, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, פועל בסביבה העירונית המאוכלסת ונע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. "צרות הן המקצוע שלי" (עמוד 65), משיב מארלו לשוטר שמתלונן שתמיד ישנן צרות בקרבתו.

מארלו הינו רווק כבן ארבעים ובעברו שימש כחייל, כבלש משטרה וכחוקר במשרד התובע המחוזי של לוס אנג'לס. "התובע המחוזי הנוכחי הוא בחור בשם ספרינגר, איש פוליטי בעל שאיפות גדולות. הלוואי ויכולתי לומר לו איך הימים שבהם עבדתי אצלו במשרד ממשיכים לעזור לי בתפקידי כלוחם עצמאי בפשע" (עמוד 114). באף אחד מן הספרים שכתב צ'נדלר לא מצוין אירוע או מקרה בעברו של מארלו אשר הפכוהו למריר ולפסימי מחד, וללוחם נחוש למען הצודק החלש והנדכא. הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון ובלבד שיהא ויסקי (בעיקר בורבון) או ברנדי. האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו.

את שאר הפרטים אודות פיליפ מארלו משאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא אולם ברור כי הוא הוא מן הקשוחים, אלו היודעים לקלוע באקדח אל חוט השערה ולהם זוג אגרופי פלדה. "הסתובבתי ויריתי בברטלט בברכו הימנית. אני לא יודע אם כיוונתי אל הברך, אבל בה פגעתי. הוא פלט יללה מוזרה ונפל על צדו, ושכב שם כפוף ומתפתל. כתם דם גדול התפשט על מכנסיו הרטובים" (עמוד 208). למרות שלא נתכוון לכך, מאוחר יותר מתברר למארלו שאובדן הדם הביא למותו של אותו ברטלט, אגרופן בשורות אחד מאותם בעלי ממון מפוקפק המנסים למנוע ממנו לפצח את התעלומה.

בתחילת שנות ה־50, מארלו חסר מנוחה ובודד מתמיד, והעסקים חלשים במקצת. עלילת הספר נפתחת כאשר קלר קוונדיש, יפהפייה ועשירה כמו שנשים יכולות להיות רק בעלילות מסוג זה, מופיעה בדלת ומבקשת שיאתר את מאהבה הנעלם, ניקו פיטרסון. מארלו מסכים לנסות למצוא אותו, אולם עד מהרה שוקע בחקירה אלימה, סבוכה ומסכונת שבה דברים אינם כפי שהם נראים בתחילה. בנוסף, כפי שקורה רבות בניסיונות שכאלה (במטרה לתת אמינות לספר), שוזר המחבר בעלילה דמויות מספרים קודמים שכתב צ'נדלר אודות מארלו, והקורא לא יופתע לפגוש בברני אולס, חברו השוטר ובאחרים. למרות קשיחותו מארלו הוא גבר רגיש המבין לנפש האדם והמערבולת בה הסתבך מתרחשת, כמה מפתיע, בגיענה של קלר קוונדיש שבקסמה הוא אינו יכול לעמוד. "חשבתי שקלר קוונדיש יכולה לשבור לי את הלב. לא הבנתי שהוא כבר שבור. אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד משהו חדש, מארלו, אף פעם" (עמוד 274).

יונתן פיין שהיה אמון על תרגום הספר לעברית עשה בסך הכל עבודה טובה. הבעיה בספר היא פשוטה, זה לא צ'נדלר. בלאק עשה מאמץ ניכר אך (שלא באשמתו) הוא אינו יכול לשחזר או לחקות את הציניות, המרירות, התחכום, הרוע של בני האדם והעובדה שהגיבור אינו מתיאש מהם וכמובן ההומור השנון והמיוחד שהיו כה ייחודיים לצ'נדלר. חבל. "אני לא יכול לומר שלא התגעגעתי, שאני לא מתגעגע אליה. יופי מהסוג שלה לא מחליק לך בין האצבעות בלי לחרוך אותן. אני יודע שעדיף לי בלעדיה. אני כל הזמן אומר את זה לעצמי אני יודע את זה, ויום אחד גם אאמין לזה" (עמוד 302), כתב בלאק, בקולו של מארלו, אודות זו שהלכה לבלי שוב. אפשר לכתוב זאת גם על צ'נדלר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פרל
הבלונדינית שחורת העיניים

הבלונדינית שחורת העיניים

בנג'מין בלאק

מאוד אהבתי את הספר הזה. ג'ון בנוויל סופר אירי מוערך ביותר, כותב גם סדרת ספרי בלש תחת השם בנג'מין בלאק - (קראתי את כולם ונהניתי). פה שוב תחת שמו של בלאק הוא "מתחפש" פעם נוספת "ומשאיל" את דמותו של הבלש האלמותי פיליפ מארלו גיבורו של הסופר ריימונד צ'נדלר ויוצר עלילה חדשה "כאילו" שצ'נדלר כתב אותה. למזלי/ או שלא - אני לא יכול להשוות כיוון שאמנם שמעתי על דמותו של מארלו אך כמו שאומר הגשש "טרם הספיקותי" לקרוא אותו. לכן נותר לי רק לשפוט את הספר הזה ולדמיין האם הוא או מצליח לשחזר את דמותו של מארלו כפי שצ'נדלר כתב אותו. כיוון שמאוד נהניתי מהדמות בסיפור, מהתפניות בעלילה, מהקשר בין הבלש (תגידו יהיה פעם בלש שקם בבוקר, מכין סנדויצ'ים לילדים, חוזר בערב למשפחה ורואה טלביזיה או שכולם יש להם בעיות כאלו או אחרות בקשר משפחתי וכו'??.) בין אנשי המשטרה ועולם העשירים של דרום קליפורניה.
אני מרשה לעצמי להעז ולומר כי בנוויל (בלאק) הצליח במשימה שלקח על עצמו וכמובן שאיני יכול להתווכח עם מעריצי מארלו של צ'נדלר - בכל מקרה מאוד ממליץ על הספר והייתי שמח לעוד כאלו.
הערה -המתרגם יונתן פיין - שמו של גיבור הספר "מנהל לילה" של ג'ון לה קארה (וגם בסדרה הטלביזיונית ששודרה לאחרונה ) הוא גם ג'ונתן פיין - האם זה מקרי? כנראה שכן.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•רוני
הבלונדינית שחורת העיניים

הבלונדינית שחורת העיניים

בנג'מין בלאק

פיליפ מארלו קם שוב לתחיה מעטו של בלאק, לאחר שהיה הבלש הקשוח והחביב על ריימונד צ'נדלר הבלתי נשכח. הפעם מארלו נשבע בקסמה של קלר הבלונדינית שנכנסת אל משרדו עם התעלומה על מאהבה המת שצץ במקום אחר, בחיים.

בלאק שהוא בעצם ג'ון באנוויל הסופר האירי לקח על עצמו לעורר שוב את הבלש הנודע, הזאב הבודד, לתעלומה אשר גוררת אחריה עוד ועוד תעלומות משנה, גופות, מתחזים ומה לא, בין לבין שזורים גם קטעים וצצות דמויות מין העבר שהופיעו בספרים הקודמים.

התגעגעתי לדמותו של מארלו, נהנתי לקרוא והתעלומה בהחלט משובחת.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•רונדנית
דירוג
3.0
לפני 4 שנים

“מערכה ראשונה: מנהל בחברת נפט בן ארבעים פלוס, שחלם כל חייו להיות משורר ולכתוב שירים על המלך ארתור, מ”