"זה היה אחד מאותם ימי שלישי אחר הצהריים, בקיץ, מאלה שבהם אתה שואל את עצמך אם כדור הארץ הפסיק להסתובב. לטלפון על השולחן שלי הייתה ארשת של משהו שיודע שמסתכלים עליו. התנועה בכביש זרמה לאִטה מתחת לחלון המאובק של המשרד, ועל המדרכה פסעו בנחת כמה מהאנשים הטובים של עירנו הנחמדת, בעיקר גברים בכובעים, משוטטים בלי מטרה. הסתכלתי על אישה שעמדה בפינה של קָאוּוֶנְגָה והוליווד וחיכתה שיתחלף האור ברמזור. רגליים ארוכות, ז'קט הדוק בצבע קרם עם ריפוד בכתפיים, חצאית עיפרון כחולה כהה. גם היא חבשה כובע, דבר פצפון שנראה כמו ציפור קטנה שנחתה על השֵׂער שלה בצד הראש והתמקמה שם באושר. היא הביטה ימינה ושמאלה ושוב שמאלה — היא בטח הייתה ילדה ממש טובה כשהייתה קטנה — וחצתה את הכביש שטוף השמש, דורכת בצעדים חינניים על הצל שלה" (עמוד 7).
"הבלונדינית שחורת העיניים" (הוצאת עם עובד, 2016) מאת בנג'מין בלאק, שם העט של הסופר האירי הנודע ג'ון באנוויל, הוא ניסיון, ראוי כשלעצמו, להחיות את פיליפ מארלו, הבלש הפרטי הטוב ביותר שנכתב והומצא אי-פעם (על-ידי ריימונד צ'נדלר) לעלילה חדשה ומרתקת. שם הספר לקוח מרשימת כותרות אפשריות לספרים וסיפורים עתידיים שנמצאה בין ניירותיו של צ'נדלר, שכללה גם את הכותרת "תפסיקי לצרוח – זה אני". בלאק (או באנוויל) הוא אינו הראשון שמנסה להמשיך את עלילותיו של מארלו. קדם לו רוברט ב. פארקר (יוצרו של הבלש הפרטי ספנסר, אף הוא בהשראת צ'נדלר) שנבחר על-ידי יורשיו של צ'נדלר לסיים את "פודל ספרינגס", הרומן הלא גמור שלו (הוא נפטר במהלך הכתיבה) אודות מארלו בו כתב רק ארבעה פרקים. כמו בניסיונו של פארקר, גם כאן השתדל הסופר להישאר נאמן למקור ולתאר את גיבורו, פיליפ מארלו, כגבר ציני ושנון, המתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, פועל בסביבה העירונית המאוכלסת ונע בין בתי פאר של לקוחות עשירים לבין הסמטאות האפלות בשולי הכרך. "צרות הן המקצוע שלי" (עמוד 65), משיב מארלו לשוטר שמתלונן שתמיד ישנן צרות בקרבתו.
מארלו הינו רווק כבן ארבעים ובעברו שימש כחייל, כבלש משטרה וכחוקר במשרד התובע המחוזי של לוס אנג'לס. "התובע המחוזי הנוכחי הוא בחור בשם ספרינגר, איש פוליטי בעל שאיפות גדולות. הלוואי ויכולתי לומר לו איך הימים שבהם עבדתי אצלו במשרד ממשיכים לעזור לי בתפקידי כלוחם עצמאי בפשע" (עמוד 114). באף אחד מן הספרים שכתב צ'נדלר לא מצוין אירוע או מקרה בעברו של מארלו אשר הפכוהו למריר ולפסימי מחד, וללוחם נחוש למען הצודק החלש והנדכא. הוא לא בררן לגבי טיב המשקה שלו פרט לכך שיוגש בכוס, אם כי גם את העקרון הזה הוא מוכן לנטוש לעתים עבור משקה הגון ובלבד שיהא ויסקי (בעיקר בורבון) או ברנדי. האלכוהול לא מאט אותו כלל, רק מכהה את הכאב על מנת לאפשר לו להמשיך ללא לאות במרדף אחר הפתרון התעלומה שלפניו.
את שאר הפרטים אודות פיליפ מארלו משאיר צ'נדלר לפרשנותו של הקורא אולם ברור כי הוא הוא מן הקשוחים, אלו היודעים לקלוע באקדח אל חוט השערה ולהם זוג אגרופי פלדה. "הסתובבתי ויריתי בברטלט בברכו הימנית. אני לא יודע אם כיוונתי אל הברך, אבל בה פגעתי. הוא פלט יללה מוזרה ונפל על צדו, ושכב שם כפוף ומתפתל. כתם דם גדול התפשט על מכנסיו הרטובים" (עמוד 208). למרות שלא נתכוון לכך, מאוחר יותר מתברר למארלו שאובדן הדם הביא למותו של אותו ברטלט, אגרופן בשורות אחד מאותם בעלי ממון מפוקפק המנסים למנוע ממנו לפצח את התעלומה.
בתחילת שנות ה־50, מארלו חסר מנוחה ובודד מתמיד, והעסקים חלשים במקצת. עלילת הספר נפתחת כאשר קלר קוונדיש, יפהפייה ועשירה כמו שנשים יכולות להיות רק בעלילות מסוג זה, מופיעה בדלת ומבקשת שיאתר את מאהבה הנעלם, ניקו פיטרסון. מארלו מסכים לנסות למצוא אותו, אולם עד מהרה שוקע בחקירה אלימה, סבוכה ומסכונת שבה דברים אינם כפי שהם נראים בתחילה. בנוסף, כפי שקורה רבות בניסיונות שכאלה (במטרה לתת אמינות לספר), שוזר המחבר בעלילה דמויות מספרים קודמים שכתב צ'נדלר אודות מארלו, והקורא לא יופתע לפגוש בברני אולס, חברו השוטר ובאחרים. למרות קשיחותו מארלו הוא גבר רגיש המבין לנפש האדם והמערבולת בה הסתבך מתרחשת, כמה מפתיע, בגיענה של קלר קוונדיש שבקסמה הוא אינו יכול לעמוד. "חשבתי שקלר קוונדיש יכולה לשבור לי את הלב. לא הבנתי שהוא כבר שבור. אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד משהו חדש, מארלו, אף פעם" (עמוד 274).
יונתן פיין שהיה אמון על תרגום הספר לעברית עשה בסך הכל עבודה טובה. הבעיה בספר היא פשוטה, זה לא צ'נדלר. בלאק עשה מאמץ ניכר אך (שלא באשמתו) הוא אינו יכול לשחזר או לחקות את הציניות, המרירות, התחכום, הרוע של בני האדם והעובדה שהגיבור אינו מתיאש מהם וכמובן ההומור השנון והמיוחד שהיו כה ייחודיים לצ'נדלר. חבל. "אני לא יכול לומר שלא התגעגעתי, שאני לא מתגעגע אליה. יופי מהסוג שלה לא מחליק לך בין האצבעות בלי לחרוך אותן. אני יודע שעדיף לי בלעדיה. אני כל הזמן אומר את זה לעצמי אני יודע את זה, ויום אחד גם אאמין לזה" (עמוד 302), כתב בלאק, בקולו של מארלו, אודות זו שהלכה לבלי שוב. אפשר לכתוב זאת גם על צ'נדלר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
