“זה לא ספר מתח בלשי שגרתי. אמנם יש במרכזו תעלומה שנחקרת ולאט לאט שכבות נוספות המרכיבות אותה מתגלות בדרך לפתרון שבסוף, אבל הוא יותר כמו טלנובלה סוערת עם דרמה ורומנטיקה ומסתורין. טלנובלה אשר בנוסף לריגוש הרב שהסבה לי, היוותה עבורי מן מסמך נדיר שבאמצעותו ניתן להציץ על החיים במאה ה-19 מנקודת מבטו ומעדותו של אדם אשר חי בעצמו באותה תקופה הנראית כמו חלק רחוק ונושן בהיסטוריה, הלוא הוא וילקי קולינס, הסופר שכתב את 'האישה בלבן': במסמך הנ"ל הוא מראה לקוראיו ממקור ראשון את היחס לנשים באותה תקופה ואת האפליה הברורה בין גברים ונשים, את המקום הרב שתופסים בו הכסף והמעמד של אנשים, את הדרך שבה התנהלו חיי היום יום באותה תקופה - כמו שליחת מכתבים כאמצעי תקשורת מרכזי, רכיבה על כרכרות סוסים כאמצעי תחבורה מרכזי, המחלות הרבות שתקפו אנשים בקלות רבה והרפואה השונה באיכותה ממה שאנו מכירים כיום, ועוד. ובכל אלו ועוד, הוא הזכיר לי מאוד את "פשר הלילה". את שני הספרים האלו מורי הזכיר באותה נשימה בהמלצתו אליי, והאמת היא שלא בכדי: שניהם שאבו אותי אל תקופה אחרת ומרתקת (אנגליה הויקטוריאנית) ואל תוך עלילה מרתקת ומלאה בדרמות ובדמויות עשויות היטב ובעלות עומקים רבים. כמו כשבאתי לכתוב את סקירתי על 'פשר לילה', גם כאן בפנותי לכתוב סקירה על 'האישה בלבן', אני עומד בפני פרץ של שני רגשות מנוגדים: מצד אחד, הערכה רבה והתלהבות מאיכות הספר. מצד שני, עלילה כל כך ארוכה ועמוסה במאורעות שמקשה על כתיבת סקירה מסודרת, מובנת ומעמיקה וזאת מחשש לספויילרים ומחפירות מיותרות. אז במקום זאת, רק אומר שאם מתחשק לכם להישאב לרומן עב כרס שיעביר לכם כמה שבועות בהנאה רבה וישאב אתכם לתוכו, אז רוצו לקרוא, ההנאה מובטחת! *** את הסקירה אני מקדיש לשני אנשים. למורי, שהמליץ. ולסקאוט, שהספר שכב אצלה בבית, חדש כמו בחנות, וחסכה לי קריאה בעותק מצהיב מהספרייה (לא, תודה, מילות הספר לבדן מספיקות לי בשביל להרגיש במאה ה-19, אין צורך גם בתזכורת חיצונית לכך...)”

“הספר הנהדר הזה הוא יצירה פוליפונית מונומנטלית. פוליפוניה, מונח השאוב מתחום המוסיקה, היא רב קוליות, יצירה המשלבת שני קולות או יותר. לכל קול יש ביטוי עצמאי חשוב כמעט באותה מידה וההרכב יוצר את הרבגוניות ואת הרבדים של היצירה. בניגוד ליצירות פוליפוניות מסוג הראשומון, שבהן כל קול מייצר זווית ראיה שונה ואף הפוכה, והקולות המספרים מציגים אמיתות שונות הסותרות זו את זו, באישה בלבן הקולות משלימים זה את זה וחושפים את האמת מצדדיה השונים, אבל לא סותרים זה את זה. האישה בלבן, שנכתב ופורסם בהמשכים בשנת 1860, נחשב לספר הבלש הראשון של העולם המודרני, אם לא נחשיב את סיפוריו של אדגר אלן פו. על פני כשש מאות חמישים עמודים, נפרש סיפור בלשי מלא קסם. חי, נושם, אקטואלי, מרגש ומותח עד אין קץ. ספרים עכשוויים, שנכתבו אודות התקופה הוויקטוריאנית, כמו עלה ארגמן המופתי או הסקוטלנד יארד הבינוני, מתאפיינים בנקודת המבט של הכותב בן ימינו, הניחן בראייה ביקורתית וצינית יותר מזו של הכותב האותנטי בן התקופה. מרצון או שלא, מתגנבות הדעות המודרניות ושינוי הטעמים והאידיאות אל הספרות הזו, ומבצבצות כסאבטקסט נוכח ובולט. הספרות הוויקטוריאנית המקורית, מתאפיינת ברובה בדרמטיות יתר, עודף תמימות, חשיבה סכמטית, תועפות של רגש ועודף רומנטיקה. וילקי קולינס זוהר ככוכב שביט בין הסופרים המאפיינים את התקופה. צ'ארלס דיקנס (ידידו הטוב) ותומס הארדי, מגדירים באופן בולט יותר את הכתיבה הוויקטוריאנית הלוקה בארכנות תיאורית שאינה מתאימה לקורא קצר הרוח של ימינו. קולינס, לעומתם, מתוחכם הרבה יותר. חוש ההומור שלו מפותח יותר וראיית העולם שהוא מציג אירונית. אף שהגיבורה הראשית שלו יפה וחלושה כמו כל גיבורה ויקטוריאנית ראויה לשמה, הגיבורה הראשית המשנית, היא חזקה, גברית, רבת תושייה ומסתמכת על שכלה החד במקום על יופיה הנעדר. וולטר הרטרייט, מורה עני לציור, מקבל משרה ללמד שתי אחיות באחוזה שבצפון אנגליה. לילה אחד לפני נסיעתו, הוא פוגש באישה מוזרה לבושה בלבן, וזו נוכחת-נפקדת לכל אורך הספר כמעט, מהדהדת כציר העלילה וכמפתח לתעלומה הבלשית. שתי האחיות, האחת, כאמור, יפהפייה וחלושה, ואחותה למחצה, חזקה ומכוערת, גרות עם דודן האקסצנטרי המזדקן, ההיפוכונדר האנוכי, יורש האחוזה, בתוקף שייכותו למין הגברי. לרוע המזל, מתאהבים היפה העשירה והעני החכם והמוכשר זה בזה. אבל כמו כל האהבות שוברות הלב, היפה הענוגה קשורה בקשר של אירוסים מובטחים לגבר הנושא תואר אצולה. בפרק שאין כמוהו ליופי, מתארת מריאן, אחותה של לורה שבורת הלב, את חיבוטי הנפש ואת המעמד העצוב, שבו מבקשת לורה להשתחרר מהבטחת הנישואים, שניתנה בתום לב על ידי אביה. במשפטים קורעי לב מבקשת הצעירה מן הגבר שלו יועדה, לוותר עליה, כדי שלא ישא אישה שליבה נוטה אחר גבר אחר, כי מצפונה הנוקף אינו מתיר לה שלא לתת את כולה לבעלה. לכן היא מבטיחה לו, שאם ישחרר אותה, לעולם לא תינשא לאיש. "שמעתי, וזו גם דעתי, שהחיבה העמוקה ביותר והנאמנה ביותר היא החיבה שאישה חייבת להרגיש כלפי בעלה. כשהחלו אירוסינו היתה בי חיבה כזאת לתת, אילו יכולתי, ושלך לקבל, אילו יכולת אתה. האם תסלח לי ותחוס עלי, סר פרסיוול, אם אודה כי פני הדברים כבר אינם כאלה?" אבל האיש הציני, שלוטש את עיניו אל רכושה עונה לה: "אמרת די כדי לעשות את שמירת האירוסים האלה למטרת חיי היקרה ביותר. אינני חסר לב דיי לוותר על אישה שזה עתה הוכיחה את היותה האצילה שבבנות מינה." אילו מילים! מרפרפות ועוטפות ומחבקות את הסיפור, נטולות בוטות וישירות הן אומרות כל כך הרבה! את הפרק הזה, שבו נותנת העלמה הצעירה את חייה ואת לבה המרוסק, כדי שלא לבגוד באיש שאהבה, באיש שאינה אוהבת ובהבטחה שנתנה לאביה, כשהיא מעלה כקורבן את חייה ומציעה להיות רווקה לתמיד ונדחית בתירוץ שקרי וחמדני, את הפרק מכמיר הלב הזה הקראתי לאמי ונשנקתי בדמעות. אבל סיפור האי-אהבה הזה גולש לקנונייה מורכבת ומתוחכמת, שבו נופלים ברשת התככנות כל האנשים ההגונים שבסיפור. ואין רגע דל. הסיפור דוהר אל התפניות הרבות, דרך נקודות המבט השונות, אל התעלומה המורכבת והמקסימה הזאת, שלא נס ליחה גם אחרי מאה ושישים שנה. זהו ספר חד פעמי, אבל רב פעמי. הוא מבקש קריאה נוספת, מודעת ומיודעת כדי לדקדק בכל המהלכים. זהו ספר על האהבה ואי-אהבה, על חמדנות וקנוניות, על סכנות ועל מאבק, על אמת ועל רדיפת האמת. צילה אלעזר מפליאה לתרגם. נאמנה ללשון התקופה ולסגנון הדיבור. בשפה גבוהה, אך לא מיושנת, במשלב לשוני מורכב ומתוחכם, אך לא מעייף, היא מביאה את רוח התקופה ואת סגנונה. ניכר כי התרגום עכשווי ואין בו שימוש במילים נדירות, עבשות או כאלה שנגרסות כמו חול בין השיניים. ושתי הערות, שאינן אלא הארות. מן הראוי כי יצירת מופת כזאת הייתה נטולה לחלוטין שגיאות כתיב, ולא היא. מספיק שתים-שלוש כדי להכעיס. את הקדמתו של אמנון ז'קונט קראו אחרי קריאת הספר ולא לפניו. וכשאתם קוראים אותה, שימו אל לבכם את המשפט החשוב שאמר מיכאל הנדלזלץ, איש ספר ותרבות: "כתיבתו של ספר מתח דורשת יותר מכישרון ספרותי, היא דורשת אינטליגנציה." הוא שאמרתי.”

“זה מוזר שהמילה הראשונה שעולה בראש כאשר אני חושב איך לתאר את הספר הזה היא מרענן. מוזר כי זה ספר בן יותר ממאה וחמישים שנה שנכתב באנגליה הויקטוריאנית עם הגינונים הטרחניים והכבוד האנגלי , זה אמור להיות הכל חוץ ממרענן. זהו רומן מתח. יש הטוענים כי הוא אבי ספרות הבלש , יש אשר יגידו כי אדגר אלן פו עשה זאת לפניו ואין זה משנה כי הספר אכן מותח וטוב אפילו עם הדיאלוגים האנגליים לעייפה. לפני שנתיים ניסיתי סוג של ניקוי שהציעה לי נטרופתית ובמשך חודשיים הייתי טבעוני ללא קמח לבן וללא סוכר וממתיקים מלאכותיים . הניקוי היה מוצלח ואני עדין שומר על קווי המתאר שלו בעיקר בנוגע לסוכר. כשמתנזרים מסוכר מגלים שכרישה מוסיפה מתיקות לאוכל ותפוח ירוק הופך לממתק, אבל גם שמים לב פתאום איך לכל דבר אנחנו מוסיפים סוכר – בין אם זה לגרנולה או ליוגורט ואפילו למיצי פירות בדוכני הסחיטה. שום דבר לא מתוק לנו מספיק בטבעיות שלו. זה רק סימפטום קטן לתרבות השפע בה אנו חיים ובהרבה תחומים ככל שאנו מקבלים יותר סף הריגוש שלנו עולה ( או יורד אני לא בטוח ) ואנו נזקקים ליותר ריגושים. רואים את זה בסדרות טלביזיה בסרטי אקשן בדיווחי החדשות בצורך שלנו לאייפון 5 ועוד. גם בספרות המתח התופעה קיימת, אנו נדרשים לגופה מדממת כל כמה פרקים כדי להניע את העלילה ואם לא אז פסיכופט מתוחכם ששותל זרעים של פרעי אביב בחניכים של הקורבן כדי להוביל את הבלש לעיירה בשם ספרינג... ( צריך לכתוב על פסיכופת כל כך מתוחכם שמחביא וידויים מוצפנים על גרגירי אורז ברקטום של קורבנותיו ואף אחד לא מוצא אותם) .הספר הזה מותח כמעט לכל אורכו ואחד הדברים שמרעננים בו( סוג של קילקולון מינורי מגיע ) הוא שהגופות מגיעות רק מאוחר בסיפור ובעצם אין בו שום רצח. כלומר יש אחד והוא בשולי העלילה. אם בכל זאת נסתכל על הספר כאחד מאבני הבסיס של ספרות הבלש הרי שניתן להאשימו באחד מהרעות החולות של זאנר זה. וידוי האיש הרע. זהו חלק נסלח בספר אבל כל כך מיותר. עד שמגיעים לוידוי כבר מבינים את רוב מה שקרה ואין צורך בסיכום הכה לא אמין של הפושע . מה שלא נסלח הוא, שצורך זה של הנבל לעמוד בסוף העלילה ולנאום מרצונו החופשי ולהסביר את כל התעלומות הלא פתורות בצורה הכי לא אמינה, השתרש עמוק בספרות הבלש . זהו רומן היסטורי רק בשל היותו בן 150 שנה וככזה הוא מתאר את החיים בלונדון שעוד חלקים ממנה היו כפר וחוקי התנהגות של אותה תקופה – זה מבחינתי היה עוד ערך מוסף לספר. את וילקי קולינס הסופר פגשתי לראשונה בספר DROOD של דן סימונס. שם מתוארת חברותו \יריבותו עם צארלס דיקנס. דמותו בספר מזכירה מעט את הרוזן פוסקו בספר זה. הוא היה צייר לפני שהפך לסופר והדבר מורגש בספר יש סצינות בספר שטבועות בזכרוני כציור. היצוג הנשי בספר דורש דיון קל ( יש חשש לקילקלנים – ניתן לדלג לפסקה האחרונה).: יש 4 דמויות נשיות עיקריות בספר. בין מריאן לאחותה יש הבדל של לילה ויום. מריאן היא דמות שאהדת הקורא , הסופר ושאר הדמויות בספר נתונה לה. היא חכמה , סקרנית, יוזמת פעולות ובזכותה נוצר רוב המתח בסיפור. אחותה לעומתה היא חלשה ונזקקת לתמיכה , נוטה להתעלפויות. היא דמות יחסית חיוורת. אחותה של מריאן היא הדמות הקלאסית של הרומן האנגלי ושל האישה שנועדת לחיי נישואים בחסותו של גבר דואג. במפגש הראשון שלו איתה מתאר הצייר את יופיה על פני 3 עמודים ( אל תתפסו אותי במילה ) וזה בניגוד גדול לצורה בה הוא מתאר את מריאן : האישה כעורה. נוצר ניגוד מסוים שהאישה העצמאית בעלת הדעה היא מכוערת , מעט גברית או מקבלת מחמאות שהיא כמו גבר ויעודה להיות דודה טובה. ניגוד כיוון שנראה שקולינס לועג קצת לאישה היפה הנישאת אבל מצד שני שולל מהגיבורה שלו את הזכות לאהבה וזוגיות. קולינס עצמו היה בזוגיות ללא נישואין במשך 30 שנה ( עם הפסקה של כמה שנים ) עם קרולין ובמקביל ניהל רומן עם אישה בשם מרתה שאף ילדה לו ילדים. האישה בלבן דומה מאוד לאחותה של מריאן ( תכסיס ספרותי שגם דיקנס השתמש בו בבין שתי ערים ) אבל יש בה ניצוץ של מרדנות ועל כך היא נענשת. הדמות האחרונה היא אשתו של פוסקו שגם דרכה מביא הסופר ביקורת על מוסד הנישואין. זו דמות שמתוארת כפוחזת ומלאת חיים ואולם אחרי נישואיה הופכת להיות אישה שדעתה אחת היא כדעתו של בעלה וכולה משמעת וצייתנות ורוע. בכל מקרה דמותה של מריאן ודמותו של הרוזן פוסקו מנצנצות באור חזק מעל שאר דמויות הספר. זה לא הספר עם הניקוד הכי טוב שקראתי השנה אבל הוא הספר הכי טוב שקראתי השנה. אם אתם מחפשים ספר טוב – look no further”

“פרק זמן נכבד לקח לי לקרוא את הספר הזה, בשלישו הראשון הוא הזדחל לי והרגיש כגיבוב מידע ותיאורים מיותרים שאינם מובילים לדבר, החלוקה של הספר לנקודות המבט השונות, לדיווחים, המעידים על עצמם כעדות אמת, מובעים ביבשושיות מה אפילו, כתלות בדמות המספרת, שחלקן בעלות רגש רב יותר הנוגע למקרה, וחלקן שוליות בסיפור המעשה ועל כן הדברים נטולי רגש, אך למעשה יד המספר הנפתלת שרויה על כולן, ופרטי הפרטים הפעוטים והשוליים והמיותרים, אולי, המדווחים מופיעים בזה ואף בזאת. הספר הזה גדוש, וגודש את הסאה, אך כעת, זמן מה לאחר שהנחתי אותו והרהרתי בו, אני מודה כי הגודש הזה אולי אינו מיותר לחלוטין, ואף משרת איזו מטרה אמנותית כמו גם ערכית. אולי חשוב לציין כאן כי הספר פורסם לראשונה בעיתונות, בהמשכים, וייתכן כי חלק מן הגודש הזה שירת את המטרה הפשוטה של תיאום כמות המלל לפרק הנדרש, ללא מסירת מידע רב מן הנדרש ועם המשך אחיזת הסקרנות בנוגע לפתרון התעלומה. אבל גם כאשר הוא בנוי כך, כספר שלם, עב כרס, שנדמה בחילתו כסיפור פשוט וברור, שאין צורך בו במלל כה רב, פרטי הפרטים עימם אנו מגיעים לישורת האחרונה מוסיפים ותורמים להתרגשות הסופית, לקתרזיס המצופה, לניצחון האמת והיושר של הדמויות שלמדנו להעריך ולאהוד לאורכו של הספר הממושך הזה. לאחרונה ניסיתי לראות סרט אחד וסדרה מודרנית שהתבססו על הספר, אך אני מוצאת שהעיבודים חוטאים לעלילת הספר, שבו ישרת הדמויות וערכיותן, לפחות של אלו שפשעו כנגדן, חשובה ומשמעותית עד מאוד לכל אורכו של הספר, ואין ספק שמוסיפה לזיכוך הסופי שבהגעה לגאולה ולנחלה. הנה פסקה לדוגמה מעמקי הספר, שמדגימה חלק מן הגיבוב יחד עם הערכיות שהמספר מצדד בה: "האם יש ערבות חול כלשהן במדבריות ערב, האם יש נופים כלשהם של חורבן והרס בין חורבותיה של פלשתינה שיוכלו להתחרות ברושם הדוחה לעין ובהשפעה המדכדכת על הלב שיש לעיר שדה אנגלית המצויה בשלב הראשון של קיומה ובמצב ביניים של שגשוגה? שאלתי את עצמי את השאלה הזאת כשעברתי בשיממון הנקי, בכיעור המסודר ובכבדות הנקייה של רחובות ולמינגהם. והסוחרים שבהו אחרי מחנויותיהם השוממות, העצים שהשתפלו בחוסר אונים בגלות הצחיחה של כיכרות ורחבות לא גמורות; פגרי הבתים המתים שהמתינו לשווא לגורם האנושי המחייה שיפיח בהם רוח חיים; כל יצור שראיתי; כל עצם שעברתי על פניו - כאילו השיבו לי בקול אחד: מדבריות ערב חפות מההרס שזרע חורבננו המתורבת; וחורבות פלשתינה אינן מסוגלות להניב שיממון כְּזֶה, המודרני, שיש לנו. (עמ' 521)”

“זה לא ספר מתח בלשי שגרתי. אמנם יש במרכזו תעלומה שנחקרת ולאט לאט שכבות נוספות המרכיבות אותה מתגלות בדרך לפתרון שבסוף, אבל הוא יותר כמו טלנובלה סוערת עם דרמה ורומנטיקה ומסתורין. טלנובלה אשר בנוסף לריגוש הרב שהסבה לי, היוותה עבורי מן מסמך נדיר שבאמצעותו ניתן להציץ על החיים במאה ה-19 מנקודת מבטו ומעדותו של אדם אשר חי בעצמו באותה תקופה הנראית כמו חלק רחוק ונושן בהיסטוריה, הלוא הוא וילקי קולינס, הסופר שכתב את 'האישה בלבן': במסמך הנ"ל הוא מראה לקוראיו ממקור ראשון את היחס לנשים באותה תקופה ואת האפליה הברורה בין גברים ונשים, את המקום הרב שתופסים בו הכסף והמעמד של אנשים, את הדרך שבה התנהלו חיי היום יום באותה תקופה - כמו שליחת מכתבים כאמצעי תקשורת מרכזי, רכיבה על כרכרות סוסים כאמצעי תחבורה מרכזי, המחלות הרבות שתקפו אנשים בקלות רבה והרפואה השונה באיכותה ממה שאנו מכירים כיום, ועוד. ובכל אלו ועוד, הוא הזכיר לי מאוד את "פשר הלילה". את שני הספרים האלו מורי הזכיר באותה נשימה בהמלצתו אליי, והאמת היא שלא בכדי: שניהם שאבו אותי אל תקופה אחרת ומרתקת (אנגליה הויקטוריאנית) ואל תוך עלילה מרתקת ומלאה בדרמות ובדמויות עשויות היטב ובעלות עומקים רבים. כמו כשבאתי לכתוב את סקירתי על 'פשר לילה', גם כאן בפנותי לכתוב סקירה על 'האישה בלבן', אני עומד בפני פרץ של שני רגשות מנוגדים: מצד אחד, הערכה רבה והתלהבות מאיכות הספר. מצד שני, עלילה כל כך ארוכה ועמוסה במאורעות שמקשה על כתיבת סקירה מסודרת, מובנת ומעמיקה וזאת מחשש לספויילרים ומחפירות מיותרות. אז במקום זאת, רק אומר שאם מתחשק לכם להישאב לרומן עב כרס שיעביר לכם כמה שבועות בהנאה רבה וישאב אתכם לתוכו, אז רוצו לקרוא, ההנאה מובטחת! *** את הסקירה אני מקדיש לשני אנשים. למורי, שהמליץ. ולסקאוט, שהספר שכב אצלה בבית, חדש כמו בחנות, וחסכה לי קריאה בעותק מצהיב מהספרייה (לא, תודה, מילות הספר לבדן מספיקות לי בשביל להרגיש במאה ה-19, אין צורך גם בתזכורת חיצונית לכך...)”

“הספר הנהדר הזה הוא יצירה פוליפונית מונומנטלית. פוליפוניה, מונח השאוב מתחום המוסיקה, היא רב קוליות, יצירה המשלבת שני קולות או יותר. לכל קול יש ביטוי עצמאי חשוב כמעט באותה מידה וההרכב יוצר את הרבגוניות ואת הרבדים של היצירה. בניגוד ליצירות פוליפוניות מסוג הראשומון, שבהן כל קול מייצר זווית ראיה שונה ואף הפוכה, והקולות המספרים מציגים אמיתות שונות הסותרות זו את זו, באישה בלבן הקולות משלימים זה את זה וחושפים את האמת מצדדיה השונים, אבל לא סותרים זה את זה. האישה בלבן, שנכתב ופורסם בהמשכים בשנת 1860, נחשב לספר הבלש הראשון של העולם המודרני, אם לא נחשיב את סיפוריו של אדגר אלן פו. על פני כשש מאות חמישים עמודים, נפרש סיפור בלשי מלא קסם. חי, נושם, אקטואלי, מרגש ומותח עד אין קץ. ספרים עכשוויים, שנכתבו אודות התקופה הוויקטוריאנית, כמו עלה ארגמן המופתי או הסקוטלנד יארד הבינוני, מתאפיינים בנקודת המבט של הכותב בן ימינו, הניחן בראייה ביקורתית וצינית יותר מזו של הכותב האותנטי בן התקופה. מרצון או שלא, מתגנבות הדעות המודרניות ושינוי הטעמים והאידיאות אל הספרות הזו, ומבצבצות כסאבטקסט נוכח ובולט. הספרות הוויקטוריאנית המקורית, מתאפיינת ברובה בדרמטיות יתר, עודף תמימות, חשיבה סכמטית, תועפות של רגש ועודף רומנטיקה. וילקי קולינס זוהר ככוכב שביט בין הסופרים המאפיינים את התקופה. צ'ארלס דיקנס (ידידו הטוב) ותומס הארדי, מגדירים באופן בולט יותר את הכתיבה הוויקטוריאנית הלוקה בארכנות תיאורית שאינה מתאימה לקורא קצר הרוח של ימינו. קולינס, לעומתם, מתוחכם הרבה יותר. חוש ההומור שלו מפותח יותר וראיית העולם שהוא מציג אירונית. אף שהגיבורה הראשית שלו יפה וחלושה כמו כל גיבורה ויקטוריאנית ראויה לשמה, הגיבורה הראשית המשנית, היא חזקה, גברית, רבת תושייה ומסתמכת על שכלה החד במקום על יופיה הנעדר. וולטר הרטרייט, מורה עני לציור, מקבל משרה ללמד שתי אחיות באחוזה שבצפון אנגליה. לילה אחד לפני נסיעתו, הוא פוגש באישה מוזרה לבושה בלבן, וזו נוכחת-נפקדת לכל אורך הספר כמעט, מהדהדת כציר העלילה וכמפתח לתעלומה הבלשית. שתי האחיות, האחת, כאמור, יפהפייה וחלושה, ואחותה למחצה, חזקה ומכוערת, גרות עם דודן האקסצנטרי המזדקן, ההיפוכונדר האנוכי, יורש האחוזה, בתוקף שייכותו למין הגברי. לרוע המזל, מתאהבים היפה העשירה והעני החכם והמוכשר זה בזה. אבל כמו כל האהבות שוברות הלב, היפה הענוגה קשורה בקשר של אירוסים מובטחים לגבר הנושא תואר אצולה. בפרק שאין כמוהו ליופי, מתארת מריאן, אחותה של לורה שבורת הלב, את חיבוטי הנפש ואת המעמד העצוב, שבו מבקשת לורה להשתחרר מהבטחת הנישואים, שניתנה בתום לב על ידי אביה. במשפטים קורעי לב מבקשת הצעירה מן הגבר שלו יועדה, לוותר עליה, כדי שלא ישא אישה שליבה נוטה אחר גבר אחר, כי מצפונה הנוקף אינו מתיר לה שלא לתת את כולה לבעלה. לכן היא מבטיחה לו, שאם ישחרר אותה, לעולם לא תינשא לאיש. "שמעתי, וזו גם דעתי, שהחיבה העמוקה ביותר והנאמנה ביותר היא החיבה שאישה חייבת להרגיש כלפי בעלה. כשהחלו אירוסינו היתה בי חיבה כזאת לתת, אילו יכולתי, ושלך לקבל, אילו יכולת אתה. האם תסלח לי ותחוס עלי, סר פרסיוול, אם אודה כי פני הדברים כבר אינם כאלה?" אבל האיש הציני, שלוטש את עיניו אל רכושה עונה לה: "אמרת די כדי לעשות את שמירת האירוסים האלה למטרת חיי היקרה ביותר. אינני חסר לב דיי לוותר על אישה שזה עתה הוכיחה את היותה האצילה שבבנות מינה." אילו מילים! מרפרפות ועוטפות ומחבקות את הסיפור, נטולות בוטות וישירות הן אומרות כל כך הרבה! את הפרק הזה, שבו נותנת העלמה הצעירה את חייה ואת לבה המרוסק, כדי שלא לבגוד באיש שאהבה, באיש שאינה אוהבת ובהבטחה שנתנה לאביה, כשהיא מעלה כקורבן את חייה ומציעה להיות רווקה לתמיד ונדחית בתירוץ שקרי וחמדני, את הפרק מכמיר הלב הזה הקראתי לאמי ונשנקתי בדמעות. אבל סיפור האי-אהבה הזה גולש לקנונייה מורכבת ומתוחכמת, שבו נופלים ברשת התככנות כל האנשים ההגונים שבסיפור. ואין רגע דל. הסיפור דוהר אל התפניות הרבות, דרך נקודות המבט השונות, אל התעלומה המורכבת והמקסימה הזאת, שלא נס ליחה גם אחרי מאה ושישים שנה. זהו ספר חד פעמי, אבל רב פעמי. הוא מבקש קריאה נוספת, מודעת ומיודעת כדי לדקדק בכל המהלכים. זהו ספר על האהבה ואי-אהבה, על חמדנות וקנוניות, על סכנות ועל מאבק, על אמת ועל רדיפת האמת. צילה אלעזר מפליאה לתרגם. נאמנה ללשון התקופה ולסגנון הדיבור. בשפה גבוהה, אך לא מיושנת, במשלב לשוני מורכב ומתוחכם, אך לא מעייף, היא מביאה את רוח התקופה ואת סגנונה. ניכר כי התרגום עכשווי ואין בו שימוש במילים נדירות, עבשות או כאלה שנגרסות כמו חול בין השיניים. ושתי הערות, שאינן אלא הארות. מן הראוי כי יצירת מופת כזאת הייתה נטולה לחלוטין שגיאות כתיב, ולא היא. מספיק שתים-שלוש כדי להכעיס. את הקדמתו של אמנון ז'קונט קראו אחרי קריאת הספר ולא לפניו. וכשאתם קוראים אותה, שימו אל לבכם את המשפט החשוב שאמר מיכאל הנדלזלץ, איש ספר ותרבות: "כתיבתו של ספר מתח דורשת יותר מכישרון ספרותי, היא דורשת אינטליגנציה." הוא שאמרתי.”

“זה מוזר שהמילה הראשונה שעולה בראש כאשר אני חושב איך לתאר את הספר הזה היא מרענן. מוזר כי זה ספר בן יותר ממאה וחמישים שנה שנכתב באנגליה הויקטוריאנית עם הגינונים הטרחניים והכבוד האנגלי , זה אמור להיות הכל חוץ ממרענן. זהו רומן מתח. יש הטוענים כי הוא אבי ספרות הבלש , יש אשר יגידו כי אדגר אלן פו עשה זאת לפניו ואין זה משנה כי הספר אכן מותח וטוב אפילו עם הדיאלוגים האנגליים לעייפה. לפני שנתיים ניסיתי סוג של ניקוי שהציעה לי נטרופתית ובמשך חודשיים הייתי טבעוני ללא קמח לבן וללא סוכר וממתיקים מלאכותיים . הניקוי היה מוצלח ואני עדין שומר על קווי המתאר שלו בעיקר בנוגע לסוכר. כשמתנזרים מסוכר מגלים שכרישה מוסיפה מתיקות לאוכל ותפוח ירוק הופך לממתק, אבל גם שמים לב פתאום איך לכל דבר אנחנו מוסיפים סוכר – בין אם זה לגרנולה או ליוגורט ואפילו למיצי פירות בדוכני הסחיטה. שום דבר לא מתוק לנו מספיק בטבעיות שלו. זה רק סימפטום קטן לתרבות השפע בה אנו חיים ובהרבה תחומים ככל שאנו מקבלים יותר סף הריגוש שלנו עולה ( או יורד אני לא בטוח ) ואנו נזקקים ליותר ריגושים. רואים את זה בסדרות טלביזיה בסרטי אקשן בדיווחי החדשות בצורך שלנו לאייפון 5 ועוד. גם בספרות המתח התופעה קיימת, אנו נדרשים לגופה מדממת כל כמה פרקים כדי להניע את העלילה ואם לא אז פסיכופט מתוחכם ששותל זרעים של פרעי אביב בחניכים של הקורבן כדי להוביל את הבלש לעיירה בשם ספרינג... ( צריך לכתוב על פסיכופת כל כך מתוחכם שמחביא וידויים מוצפנים על גרגירי אורז ברקטום של קורבנותיו ואף אחד לא מוצא אותם) .הספר הזה מותח כמעט לכל אורכו ואחד הדברים שמרעננים בו( סוג של קילקולון מינורי מגיע ) הוא שהגופות מגיעות רק מאוחר בסיפור ובעצם אין בו שום רצח. כלומר יש אחד והוא בשולי העלילה. אם בכל זאת נסתכל על הספר כאחד מאבני הבסיס של ספרות הבלש הרי שניתן להאשימו באחד מהרעות החולות של זאנר זה. וידוי האיש הרע. זהו חלק נסלח בספר אבל כל כך מיותר. עד שמגיעים לוידוי כבר מבינים את רוב מה שקרה ואין צורך בסיכום הכה לא אמין של הפושע . מה שלא נסלח הוא, שצורך זה של הנבל לעמוד בסוף העלילה ולנאום מרצונו החופשי ולהסביר את כל התעלומות הלא פתורות בצורה הכי לא אמינה, השתרש עמוק בספרות הבלש . זהו רומן היסטורי רק בשל היותו בן 150 שנה וככזה הוא מתאר את החיים בלונדון שעוד חלקים ממנה היו כפר וחוקי התנהגות של אותה תקופה – זה מבחינתי היה עוד ערך מוסף לספר. את וילקי קולינס הסופר פגשתי לראשונה בספר DROOD של דן סימונס. שם מתוארת חברותו \יריבותו עם צארלס דיקנס. דמותו בספר מזכירה מעט את הרוזן פוסקו בספר זה. הוא היה צייר לפני שהפך לסופר והדבר מורגש בספר יש סצינות בספר שטבועות בזכרוני כציור. היצוג הנשי בספר דורש דיון קל ( יש חשש לקילקלנים – ניתן לדלג לפסקה האחרונה).: יש 4 דמויות נשיות עיקריות בספר. בין מריאן לאחותה יש הבדל של לילה ויום. מריאן היא דמות שאהדת הקורא , הסופר ושאר הדמויות בספר נתונה לה. היא חכמה , סקרנית, יוזמת פעולות ובזכותה נוצר רוב המתח בסיפור. אחותה לעומתה היא חלשה ונזקקת לתמיכה , נוטה להתעלפויות. היא דמות יחסית חיוורת. אחותה של מריאן היא הדמות הקלאסית של הרומן האנגלי ושל האישה שנועדת לחיי נישואים בחסותו של גבר דואג. במפגש הראשון שלו איתה מתאר הצייר את יופיה על פני 3 עמודים ( אל תתפסו אותי במילה ) וזה בניגוד גדול לצורה בה הוא מתאר את מריאן : האישה כעורה. נוצר ניגוד מסוים שהאישה העצמאית בעלת הדעה היא מכוערת , מעט גברית או מקבלת מחמאות שהיא כמו גבר ויעודה להיות דודה טובה. ניגוד כיוון שנראה שקולינס לועג קצת לאישה היפה הנישאת אבל מצד שני שולל מהגיבורה שלו את הזכות לאהבה וזוגיות. קולינס עצמו היה בזוגיות ללא נישואין במשך 30 שנה ( עם הפסקה של כמה שנים ) עם קרולין ובמקביל ניהל רומן עם אישה בשם מרתה שאף ילדה לו ילדים. האישה בלבן דומה מאוד לאחותה של מריאן ( תכסיס ספרותי שגם דיקנס השתמש בו בבין שתי ערים ) אבל יש בה ניצוץ של מרדנות ועל כך היא נענשת. הדמות האחרונה היא אשתו של פוסקו שגם דרכה מביא הסופר ביקורת על מוסד הנישואין. זו דמות שמתוארת כפוחזת ומלאת חיים ואולם אחרי נישואיה הופכת להיות אישה שדעתה אחת היא כדעתו של בעלה וכולה משמעת וצייתנות ורוע. בכל מקרה דמותה של מריאן ודמותו של הרוזן פוסקו מנצנצות באור חזק מעל שאר דמויות הספר. זה לא הספר עם הניקוד הכי טוב שקראתי השנה אבל הוא הספר הכי טוב שקראתי השנה. אם אתם מחפשים ספר טוב – look no further”

“פרק זמן נכבד לקח לי לקרוא את הספר הזה, בשלישו הראשון הוא הזדחל לי והרגיש כגיבוב מידע ותיאורים מיותרים שאינם מובילים לדבר, החלוקה של הספר לנקודות המבט השונות, לדיווחים, המעידים על עצמם כעדות אמת, מובעים ביבשושיות מה אפילו, כתלות בדמות המספרת, שחלקן בעלות רגש רב יותר הנוגע למקרה, וחלקן שוליות בסיפור המעשה ועל כן הדברים נטולי רגש, אך למעשה יד המספר הנפתלת שרויה על כולן, ופרטי הפרטים הפעוטים והשוליים והמיותרים, אולי, המדווחים מופיעים בזה ואף בזאת. הספר הזה גדוש, וגודש את הסאה, אך כעת, זמן מה לאחר שהנחתי אותו והרהרתי בו, אני מודה כי הגודש הזה אולי אינו מיותר לחלוטין, ואף משרת איזו מטרה אמנותית כמו גם ערכית. אולי חשוב לציין כאן כי הספר פורסם לראשונה בעיתונות, בהמשכים, וייתכן כי חלק מן הגודש הזה שירת את המטרה הפשוטה של תיאום כמות המלל לפרק הנדרש, ללא מסירת מידע רב מן הנדרש ועם המשך אחיזת הסקרנות בנוגע לפתרון התעלומה. אבל גם כאשר הוא בנוי כך, כספר שלם, עב כרס, שנדמה בחילתו כסיפור פשוט וברור, שאין צורך בו במלל כה רב, פרטי הפרטים עימם אנו מגיעים לישורת האחרונה מוסיפים ותורמים להתרגשות הסופית, לקתרזיס המצופה, לניצחון האמת והיושר של הדמויות שלמדנו להעריך ולאהוד לאורכו של הספר הממושך הזה. לאחרונה ניסיתי לראות סרט אחד וסדרה מודרנית שהתבססו על הספר, אך אני מוצאת שהעיבודים חוטאים לעלילת הספר, שבו ישרת הדמויות וערכיותן, לפחות של אלו שפשעו כנגדן, חשובה ומשמעותית עד מאוד לכל אורכו של הספר, ואין ספק שמוסיפה לזיכוך הסופי שבהגעה לגאולה ולנחלה. הנה פסקה לדוגמה מעמקי הספר, שמדגימה חלק מן הגיבוב יחד עם הערכיות שהמספר מצדד בה: "האם יש ערבות חול כלשהן במדבריות ערב, האם יש נופים כלשהם של חורבן והרס בין חורבותיה של פלשתינה שיוכלו להתחרות ברושם הדוחה לעין ובהשפעה המדכדכת על הלב שיש לעיר שדה אנגלית המצויה בשלב הראשון של קיומה ובמצב ביניים של שגשוגה? שאלתי את עצמי את השאלה הזאת כשעברתי בשיממון הנקי, בכיעור המסודר ובכבדות הנקייה של רחובות ולמינגהם. והסוחרים שבהו אחרי מחנויותיהם השוממות, העצים שהשתפלו בחוסר אונים בגלות הצחיחה של כיכרות ורחבות לא גמורות; פגרי הבתים המתים שהמתינו לשווא לגורם האנושי המחייה שיפיח בהם רוח חיים; כל יצור שראיתי; כל עצם שעברתי על פניו - כאילו השיבו לי בקול אחד: מדבריות ערב חפות מההרס שזרע חורבננו המתורבת; וחורבות פלשתינה אינן מסוגלות להניב שיממון כְּזֶה, המודרני, שיש לנו. (עמ' 521)”