“הספר הנהדר הזה הוא יצירה פוליפונית מונומנטלית. פוליפוניה, מונח השאוב מתחום המוסיקה, היא רב קוליות, יצירה המשלבת שני קולות או יותר. לכל קול יש ביטוי עצמאי חשוב כמעט באותה מידה וההרכב יוצר את הרבגוניות ואת הרבדים של היצירה.
בניגוד ליצירות פוליפוניות מסוג הראשומון, שבהן כל קול מייצר זווית ראיה שונה ואף הפוכה, והקולות המספרים מציגים אמיתות שונות הסותרות זו את זו, באישה בלבן הקולות משלימים זה את זה וחושפים את האמת מצדדיה השונים, אבל לא סותרים זה את זה.
האישה בלבן, שנכתב ופורסם בהמשכים בשנת 1860, נחשב לספר הבלש הראשון של העולם המודרני, אם לא נחשיב את סיפוריו של אדגר אלן פו.
על פני כשש מאות חמישים עמודים, נפרש סיפור בלשי מלא קסם. חי, נושם, אקטואלי, מרגש ומותח עד אין קץ.
ספרים עכשוויים, שנכתבו אודות התקופה הוויקטוריאנית, כמו עלה ארגמן המופתי או הסקוטלנד יארד הבינוני, מתאפיינים בנקודת המבט של הכותב בן ימינו, הניחן בראייה ביקורתית וצינית יותר מזו של הכותב האותנטי בן התקופה. מרצון או שלא, מתגנבות הדעות המודרניות ושינוי הטעמים והאידיאות אל הספרות הזו, ומבצבצות כסאבטקסט נוכח ובולט.
הספרות הוויקטוריאנית המקורית, מתאפיינת ברובה בדרמטיות יתר, עודף תמימות, חשיבה סכמטית, תועפות של רגש ועודף רומנטיקה.
וילקי קולינס זוהר ככוכב שביט בין הסופרים המאפיינים את התקופה. צ'ארלס דיקנס (ידידו הטוב) ותומס הארדי, מגדירים באופן בולט יותר את הכתיבה הוויקטוריאנית הלוקה בארכנות תיאורית שאינה מתאימה לקורא קצר הרוח של ימינו. קולינס, לעומתם, מתוחכם הרבה יותר. חוש ההומור שלו מפותח יותר וראיית העולם שהוא מציג אירונית. אף שהגיבורה הראשית שלו יפה וחלושה כמו כל גיבורה ויקטוריאנית ראויה לשמה, הגיבורה הראשית המשנית, היא חזקה, גברית, רבת תושייה ומסתמכת על שכלה החד במקום על יופיה הנעדר.
וולטר הרטרייט, מורה עני לציור, מקבל משרה ללמד שתי אחיות באחוזה שבצפון אנגליה. לילה אחד לפני נסיעתו, הוא פוגש באישה מוזרה לבושה בלבן, וזו נוכחת-נפקדת לכל אורך הספר כמעט, מהדהדת כציר העלילה וכמפתח לתעלומה הבלשית.
שתי האחיות, האחת, כאמור, יפהפייה וחלושה, ואחותה למחצה, חזקה ומכוערת, גרות עם דודן האקסצנטרי המזדקן, ההיפוכונדר האנוכי, יורש האחוזה, בתוקף שייכותו למין הגברי.
לרוע המזל, מתאהבים היפה העשירה והעני החכם והמוכשר זה בזה. אבל כמו כל האהבות שוברות הלב, היפה הענוגה קשורה בקשר של אירוסים מובטחים לגבר הנושא תואר אצולה.
בפרק שאין כמוהו ליופי, מתארת מריאן, אחותה של לורה שבורת הלב, את חיבוטי הנפש ואת המעמד העצוב, שבו מבקשת לורה להשתחרר מהבטחת הנישואים, שניתנה בתום לב על ידי אביה. במשפטים קורעי לב מבקשת הצעירה מן הגבר שלו יועדה, לוותר עליה, כדי שלא ישא אישה שליבה נוטה אחר גבר אחר, כי מצפונה הנוקף אינו מתיר לה שלא לתת את כולה לבעלה. לכן היא מבטיחה לו, שאם ישחרר אותה, לעולם לא תינשא לאיש. "שמעתי, וזו גם דעתי, שהחיבה העמוקה ביותר והנאמנה ביותר היא החיבה שאישה חייבת להרגיש כלפי בעלה. כשהחלו אירוסינו היתה בי חיבה כזאת לתת, אילו יכולתי, ושלך לקבל, אילו יכולת אתה. האם תסלח לי ותחוס עלי, סר פרסיוול, אם אודה כי פני הדברים כבר אינם כאלה?"
אבל האיש הציני, שלוטש את עיניו אל רכושה עונה לה: "אמרת די כדי לעשות את שמירת האירוסים האלה למטרת חיי היקרה ביותר. אינני חסר לב דיי לוותר על אישה שזה עתה הוכיחה את היותה האצילה שבבנות מינה."
אילו מילים! מרפרפות ועוטפות ומחבקות את הסיפור, נטולות בוטות וישירות הן אומרות כל כך הרבה! את הפרק הזה, שבו נותנת העלמה הצעירה את חייה ואת לבה המרוסק, כדי שלא לבגוד באיש שאהבה, באיש שאינה אוהבת ובהבטחה שנתנה לאביה, כשהיא מעלה כקורבן את חייה ומציעה להיות רווקה לתמיד ונדחית בתירוץ שקרי וחמדני, את הפרק מכמיר הלב הזה הקראתי לאמי ונשנקתי בדמעות.
אבל סיפור האי-אהבה הזה גולש לקנונייה מורכבת ומתוחכמת, שבו נופלים ברשת התככנות כל האנשים ההגונים שבסיפור.
ואין רגע דל. הסיפור דוהר אל התפניות הרבות, דרך נקודות המבט השונות, אל התעלומה המורכבת והמקסימה הזאת, שלא נס ליחה גם אחרי מאה ושישים שנה.
זהו ספר חד פעמי, אבל רב פעמי. הוא מבקש קריאה נוספת, מודעת ומיודעת כדי לדקדק בכל המהלכים.
זהו ספר על האהבה ואי-אהבה, על חמדנות וקנוניות, על סכנות ועל מאבק, על אמת ועל רדיפת האמת.
צילה אלעזר מפליאה לתרגם. נאמנה ללשון התקופה ולסגנון הדיבור. בשפה גבוהה, אך לא מיושנת, במשלב לשוני מורכב ומתוחכם, אך לא מעייף, היא מביאה את רוח התקופה ואת סגנונה. ניכר כי התרגום עכשווי ואין בו שימוש במילים נדירות, עבשות או כאלה שנגרסות כמו חול בין השיניים.
ושתי הערות, שאינן אלא הארות.
מן הראוי כי יצירת מופת כזאת הייתה נטולה לחלוטין שגיאות כתיב, ולא היא. מספיק שתים-שלוש כדי להכעיס.
את הקדמתו של אמנון ז'קונט קראו אחרי קריאת הספר ולא לפניו. וכשאתם קוראים אותה, שימו אל לבכם את המשפט החשוב שאמר מיכאל הנדלזלץ, איש ספר ותרבות: "כתיבתו של ספר מתח דורשת יותר מכישרון ספרותי, היא דורשת אינטליגנציה."
הוא שאמרתי.”
