“אי אפשר להגיד על שלום עליכם שהוא לא מוכיח את ההתפעלות וההתלהבות ממנו, ובהחלט יש סיבה למעמד הספרותי שלו ולמורא שנופל כשהשם שלו מוזכר. אבל אני כן חושב שיהיה מותר לי להגיד שהוא לא כוס התה שלי, למרות שהוא בדיוק כוס התה שלי. התקופה האווירה וההומור שמלווים כל סיפור שלו, הם בדיוק הדברים שהייתי מחפש, אבל הרגילות הזאת והחוסר בריחות למצבי קיצון למשל או לסיפורים יוצאי דופן (ברוב הספר), הם קצת גורמים לי להרגיש פחות משיכה אל הספר. את הספר הזה קראתי בחלקים כי ההתחלה שיעממה אותי. גם הצורה שבה הספר כתוב שאני לא יודע במי לתלות את האשם בתרגום או בש"ע, לא הועילה. הדרך הסיפורית מרגישה מאוד ילדותית עם ההתערבות של הסופר עצמו בבחינת "אז מה חשבתם קוראים יקרים? בואו ואספר לכם:" כאלה, שנתנו לי אווירה של התוכניות בחינוכית. אבל זה לא היה כזה נורא, והיו סיפורים (אחד או שניים) שהיו מאוד מאוד טובים. כלומר הדרך הסיפורית עדיין הייתה כמתוארת, אבל האווירה שנוצרה הייתה מיוחדת. אחד שאני ממש זוכר: *ספוילרים* וזה הסיפור על ה'יצור' ילדה מסכנה שנולדה עם פגמים שלא איפשרו לה להיות 'נורמלית' בין בני האדם של העיירה, מה שהוביל לבידול כואב שלה, והתייחסות מזלזלת ופוגעת, גם מצד אמא שלה. והשלב שבה היא גוססת ומתה, ומעטה הציניות והזלזול כלפיה יורדים כשכל העיירה בוכה אותה, היה מצמרר. זה זה הסיגנון שחיפשתי, שיצמרר אותי, שיעשה לי משהו. ככה או ככה מרוב הספר לא נהנתי כמו שציפיתי, אבל הוא לא היה גרוע. לא יודע אם אקרא עוד מהספרים שלו חוץ מהקלאסיקות שאצטרך לקרוא בלי קשר.”

“התרבות שלנו היא תרבות חדשה שצמחה לה בלי שום קשר (כך נראה) לזו שהיתה לפניה. וזו שהיתה לפניה חיה בעיירות קטנות וצפופות, בתחום מושב - כלומר אי אפשר לזוז הרבה, מה שמעצים את הקלסטרופוביה, בעוני רב מאד - למעט כמה "גבירים" (בדרך כלל אחד בכל עיירה) בסביבה שהיא מכוערת ועלובה (מי ישתול פרחים כשאין כסף ללחם?) ועם המון סכסוכים וחיכוכים, שמחייבים מתווך מוסכם להתרתם. שלום עליכם מצליח להקים לתחייה עולם שנשאר עבורנו רק בסיפורים. הוא מתאר אותו בעושר פרטים, ומצליח (שוב) לשבות אותי בקיסמו. וזה לא פשוט כי למרות יכולתו הסיפורית הנפלאה, אי אפשר להגיד שהוא היה טוב לב וסלחן, והוא מצליף ביהודים התמימים עליהם הוא מספר בהרבה ציניות והומור נשכני. הספר כולל 18 סיפורים קצרים עד קצרצרים שביחד פורשים את אווירת הימים ההם (כל הסיפורים פורסמו בתחילת המאה ה 20, עד סמוך למותו של שלום עליכם ב 1916). קשה לי לקבוע איזה מהם חביב עלי ביותר, אבל התרשמתי עמוקות מ"שני משלוחי מנות" ומ"הרומן הראשון שלי". הראשון עוסק בשתי משרתות צעירות ורעבות, בגבירות המפוטמות אותן הן משרתות ובאדונים הפתיים, בעליהן של הגבירות. השני הוא סיפור מצחיק להפליא, העוסק בשני צעירים ומורה פרטי...פנינה. הספר הזה קל ומהנה יותר לקריאה מ"סיפורי תוהו" גם בגלל התרגום הקולח של בני מר, שבניגוד לדן מירון לא הרגיש כפוי לתרגם כל בטוי כלשונו אלא כמשמעותו ותרם בזה לקריאוּת של הספר. בילדותי שמעתי את הביטוי "שני יהודים, שלוש דעות". הספר הזה מדגים היטב את הבטוי הזה. אולי התרבות כבר לא אותה תרבות, אבל אין ספק שאנחנו צאצאיהם הביולוגיים הכשרים, החולקים את אותו DNA. *”

“חיפשתי לקרוא ספר שיגרום לי לצחוק לחייך וכמובן ליהנות, מצאתי את שלום עליכם בתרגום החדש של בני מר . שמונה- עשרה סיפורים שנכתבו בין השנים 1901 -1916 בין מזרח -אירופה -קייב ,לאמריקה -ניו-יורק -קווינס,שלום -עליכם נאלץ לברוח מאירופה לאמריקה מפחד נושיו והמציאות הפוליטית {1905}. אולם אי-אפשר היה להוציא את "כתריאלבקה" מהווייתו ,נשמתו ומיצירותיו גם כשחי בקווינס של אמריקה . {אצלנו אומרים :אתה יכול לצאת מדימונה ,אבל דימונה לא יוצאת ממך}. ומי ומה זאת "כתריאלבקה" בסיפוריו? -היא "תחום המושב" המדומיין והאמיתי שבהם ישבו /יושבו היהודים במזרח -אירופה עד המאה -20. וב -"כתריאלבקה"- חי ה"עם היהודי" ככפי מסופר בסיפור הנהדר בקובץ -"עירם של האנשים הקטנים". ולמה אני צריכה לנסות לתאר את "כתריאלבקה" במילותיי ,אם שלום -עליכם מספר כך:- "עירם של האנשים הקטנים, שאל תוכה אני מוליך אותך, ידידי הקורא, נמצאת בדיוק בלב ה"תחום" המבורך, שבו יושבו היהודים ראש אל ראש, כמו דגים מלוחים בחבית, וצווּ לפרות ולרבות - ושמה של העיר המהוללת הזאת הוא כתריאלבקה. על שום מה נקראה בשם כתריאלבקה? הנה על שום כך: אצלנו, כידוע לכול, יש לעני שמות רבים כיתרו: יש נדכא, ויש עני, ועני ואומלל, ועני גדול, ומי שירד מגדולתו, מקבץ נדבות, פושט יד, דל, דלפון, אביון ועני ואביון. כל אחד מן השמות הללו נהגה בניגון מיוחד... ויש שם נוסף: כתריאל, או כתריאלי. השם הזה נהגה בניגון שונה לגמרי, כמו למשל: "אוי, בלי עין הרע, אני כתריאלי!"... כתריאלי זה אינו סתם קבצן, ביש גדא, אלא מין עני, עליכם להבין, שרוחו אינה נופלת בגלל עניותו; אדרבה: הוא גאה בה! בלשוננו נקרא הדבר: "עני ועליז"..." "כאלה הם בדיוק, עיניכם הרואות, כל האנשים הקטנים - אין בהם לא מרה שחורה ולא דאגות של בעלי בתים קטנים. אדרבה: יש להם שם בעולם של אנשים שנונים, של נפשות מלאות שמחה וחיים. עניים, אך עליזים. קשה לומר בעצם על מה גאוותם. על לא כלום, שכה אחיה. ובאשר לחיים, תוכלו לשאול אותם, למשל: "על מה אתם חיים?" והם יענו לכם: "על מה אנחנו חיים? הרי אתם רואים, חה חה, אנחנו חיים"... והנה זה פלא: בכל עת שתראו אותם הם מתרוצצים כעכברים מורעלים, זה לכאן, זה לשם, ואף פעם אין להם זמן. "לאן אתם רצים?" - "לאן אנחנו רצים? הרי אתם רואים, חה חה, אנחנו רצים. אולי אפשר יהיה להרוויח משהו לשבּת..." "להרוויח משהו לשבת - זה האידיאל שלהם. כל השבוע הם עובדים ועמלים בפרך, שופכים את זיעת אפם, זורעים בדמעה, לועסים אדמה, אוכלים צרות וקוצרים קדחת - העיקר שיהיה דבר מה לשבת. ואכן, אך באה השבת האהובה והקדושה - וכבר יְהוּפֶּץ בטלה בעיניהם, ואודסה מבוטלת, ואפילו פריז בטלה ומבוטלת! אומרים, ויש אומרים שזאת עובדה, שמאז הייתה כתריאלבקה לעיר לא קרה שיהודי ירעב בה חלילה בשבת. הלא איך ייתכן שלא יהיה ליהודי דג לשבת? אם אין לו דג, יש לו בשר; אם אין לו בשר, יש לו דג מלוח; אין לו דג מלוח - יש לו חלה; אין לו חלה, יש לו לחם ובצל; אין לו לחם ובצל, הוא שואל משכן; בשבוע הבא ישאל ממנו השכן - הלא "גלגל חוזר והעולם סובב"... כך יאמרו לכם בהלצה ויציגו בידיהם איך מסתובב הגלגל..." "בעיני האנשים הקטנים, דבר לא ישווה להלצה נאה. בעבור הלצה הם ימכרו לכם, כמו שאומרים, אפילו את אבא ואת אמא שלהם. כל העולם כולו מספר עליהם סיפורים שנראים כבדיחות, אך אפשר להיות בטוחים בוודאות שאלה הן עובדות גמורות..." "מספרים, למשל, על בעל בית כתריאלבקאי אחד, שנמאס לו לרעוב בכתריאלבקה, והוא יצא לנדוד ברחבי העולם ולחפש את מזלו, נעשה מהגר ונע ונד עד פריז. מובן מאליו שהשתוקק להגיע אל רוטשילד. הלא איך יכול יהודי להיות בפריז ולא להיפגש עם רוטשילד? הבעיה היחידה היא שאין מניחים לו להתקרב. "מה קרה?" "המעיל שלך קרוע." "חוכמה גדולה!" טוען היהודי. "אילו היה לי מעיל שלם, הייתי מטריח את עצמי, לכל הרוחות, עד לפריז?" בקיצור, רע הדבר. אך יהודי כתריאליבקאי אינו נופל ברוחו אלא מוצא פתרון. הוא חוכך בדעתו וקורא אל שומר הסף: "לך אמור לפריץ, שהגיע אליו לא קבצן חלילה, אלא סוחר יהודי, שהביא לו סחורה שאין למצוא כאן בפריז בשום הון שבעלמא." בשומעו דברים שכאלה מורה רוטשילד, מתוך סקרנות, להכניס אליו את הסוחר הזה. "שלום עליכם." "עליכם שלום." "שב. מנין בא יהודי?" "מכתריאלבקה." "ומה אתה מספר?" "מה אספר לך, מר רוטשילד? העניין הוא כזה: אומרים עליך אצלנו, שבלי עין הרע, המצב שלך בכלל לא רע - הלוואי עלי חצי משלך, ואפילו שליש יספיק לי. נו, וגם כבוד, מן הסתם, בוודאי לא חסר לך: מפני שבעל המאות, כמו שאומרים, הוא בעל הדעות. בעצם, מה חסר לך? רק דבר אחד: חיי נצח. ואותם הבאתי לך למכירה." בשומעו "חיי נצח" אומר לו רוטשילד: "מה המחיר? כמה הם יעלו לי?" - "הם יעלו לך, אדוני, לא פחות (אז הירהר היהודי), לא פחות משלוש מאות." "אולי אפשר להתמקח?" "לא, אדון רוטשילד, אי אפשר. שכה יהיה לי טוב אם לא יכולתי לומר לך יותר משלוש מאות. אבל זהו זה. אמרתי - אמרתי." כך אומר היהודי, ורוטשילד לוקח ומונה לו, מן הסתם, שלוש מאות במזומן בזה אחר זה. היהודי שלי מכניס תחילה את קומץ המזומנים לכיס, ואחר כך אומר לרוטשילד בזו הלשון: "רצונך לחיות לנצח? אם כן, עצתי לך שתשליך מאחוריך את כל פריז הסואנת הזאת, ותעבור על מיטלטליך אלינו, לכתריאלבקה, ושם לא תמות לעולם, מפני שמאז הייתה כתריאלבקה לעיר, מעולם לא מת אצלנו גביר..." -------------------------------------- ....."במה אכן יכולה כתריאלבקה להתגאות? - בבתי העלמין שלה. שני בתי עלמין עשירים יש לעיר המבורכת הזאת: בית עלמין ישן ובית עלמין חדש. כלומר, בית העלמין החדש, תארו לעצמכם, גם הוא די ישן ודי עשיר בקברים. עוד מעט לא יהיה בו מקום לנוח בשלום, אם, חלילה, יבואו עוד פוגרום או כולירה, או סתם אסון מאסונות הזמן....." ... "אותו מקום קדוש הוא החלק היחיד שלהם לעולם הזה שהם בעליו היחידים, חלקת האדמה היחידה שלהם, פאת השדה היחידה שלהם שצץ בה קצת עשב וצומח בה עץ, והאוויר צלול והנשימה קלה..." ...."האם כבר ביקרת אצלנו בבית הקברות?" ישאל אתכם הכתריאלבקאי בגאווה, ממש כאילו שאל אתכם, למשל, אם כבר ביקרתם בכרם אביו. אם עוד לא הייתם שם, עשו לו חסד וסורו אליהם לבית הקברות, קראו היטב את הכתובות העתיקות והשחוקות מאוד מעל המצבות הנוטות ליפול, ותמצאו שם פרק שלם בתולדותיו של עם... ואם מטבעכם אתם נוטים להתרוממות הרוח, לא תוכלו בוודאי, בעת שתתבוננו בעיר הענייה הזאת ובבתי העלמין העשירים שלה, לעצור עצמכם מלשנן את הפסוק הנושן: מה טובו אוהליך, יעקב! משכנות מנוחותיך, ישראל!..." ---------------------------- עד כאן דברי ש.-עליכם בסיפור. לכסף נודעה חשיבות מרכזית מאוד בסיפורי ש.-עליכם . כמי שהפסיד את כל ממונו (הרב) ופשט את הרגל (בשנת 1890), ונאלץ לחיות מכספרי סיפורים ,והן כי החרדה הכלכלית אצל היהודים היא ההוויה -הלקמוס בכל צעד ושעל בחייהם . ש.-עליכם מלעיג וצוחק על "הראש הכספי" של היהודים מתוך הכרות אישית, פנימית, של חיי הכסף ותאוות הבצע: - בסיפור "פסח מוקדם": יהודי בעל תושיה מוכר ליהודים "מתקדמים" בעיר גרמנית לוחות שנה מלפני עשרים שנה (שאותם הוא משיג בחינם,ומגדיל את הרווח).כך,הוא מוציא את היהודים, בפועל ממש, אל מחוץ לזמן-שפסח הגיע לפני פורים. אבל מתחת לבדיחה הנפלאה עולה ההכרה כי היהודים מצויים תמיד מחוץ לזמן, מחוץ להיסטוריה,או,מוטב: בזמן אחר, בהיסטוריה הפרטית שלהם. -בסיפור "כרטיס הפיס" הופכת ההשכלה של בנימין, הבן של שמש בית הכנסת להשקעה מבטיחה: הבן הוא "כרטיס הפיס שלי", אומר האב. אין פלא, אפוא, שכשהבן ממיר את דתו נפסל כרטיס הפיס: המרת הדת נתפסת כהמרת מטבע, במָקום שבו המטבע החדש אינו יכול לקנות דבר. לכן יושבים "שבעה" על כרטיס הפיס הפסול. -"בסיפור "דרייפוס בכתריאליבקה", מעיר אחד היהודים, לשמע "בגידתו" של דרייפוס: "מה לא עושה יהודי בשביל הפרנסה?". ועוד ועוד ..... שלושה מתרגמים ידועים מיידיש לעברית של כתבי ש.-עליכם: על ידי חתנו- י"ד ברקוביץ. ברקוביץ' הגביה וסגנן את המשפט היידי בדרכים שונות לעברית חגיגית. אלו גם התרגומים שעליהם למדנו בבית- ספר התיכון ואיני יודעת אם זה קרב או הרחיק אותנו בני התשחורת לסיפורי ש.-עליכם?-נראה שהרחיק ... המתרגם הבא הידוע הנו אריה אהרוני, שיודעי היידיש אומרים שהוא המדויק ביותר למקור בצמידות התחבירית והסמנטית ומכאן שהוא המוערך ביותר. המתרגם השלישי הנו אחד מחוקרי הספרות העברית וספרות היידיש בן זמננו-דן מירון ,בשני תרגומיים עכשוויים: "טוביה החולב"{כתר-2009},ו-"סיפורי תוהו"-{כתר-2010}. ניסיתי ,באמת ניסיתי ,לקרוא עכשיו ,גם את -"סיפורי תוהו"- אבל מירון איך לאמר דיי-"פלצן" ,שתלטן ופרשן על הטקסט.,משאיר הרבה מילים וניבים ביידיש וברוסית ובפולנית כמו שהם, מה שהריץ אותי שוב ושוב אל הפירושים וההערות שלו בסוף הספר- 15 עמודים!!! ,וזה ממש חבל, כי קצת יותר פשטות וקצת פחות הפגנת שרירים למדנית משלו יכולתי ליהנות... זאת ועוד -אל 200 עמודי הסיפורים מצרף מירון עוד כ-100 !! עמודים הכוללים בעיקר אחרית-דבר ארוכה מדי ואקדמיסטית מדי, עם משפטים פסיכולוגיסטיים שלא הבנתי מהם דבר וחצי דבר . אז עד במהרה התעייפתי,וזנחתי. ולמה אני מעריכה כל כך בנושא התרגום ?-כי התרגום של הספר הנסקר הזה הנו של בני מר. הוא רהוט ,שוטף ,עכשווי וגם שומר על היכולת של ש.-עליכם להצחיק. התרגום הזה גרם לי כמי שאינה מבינה את שפת היידיש, שלא לדבר על הכרת מכמני התרבות שלה ,ליהנות מהסיפורים ,מהאווירה הגלותית והזווית הסטירית של ש.-עליכם בסיפוריו,לצחוק בקול רם, לחייך מחוש ההומור וליהנות מהשפה גם אם היא מתורגמת. בכך אני רואה זאת כהחלטה מוצלחת של הוצאה הספרים {ידיעות אחרונות- ספרי חמד}להוציא קובץ סיפורים שכזה שכבר "נלעס" תרגומית ,אבל מחזיר אלינו עכשיו את ש.-עליכם אחרי מאה שנה ל"ילידים" -בא"י -ולרצות לקרוא עוד מהתרגומים החדשים אם יהיו של בני מר . כריכת הספר אף היא מבטאת את רוח התרגום הזה: היא צבעונית להפליא של המאיירת רות- מודן והיא בולטת במיוחד על רקע כל המהדורות הקודמות של כתבי שלום עליכם ביידיש ובעברית. אין בעטיפה הזו שום דבר מהמנטליות ה-"יידישאית" או ה- "מזרח אירופית",כפי שנתפסת אצלנו -"הילידים "בדרך כלל. זו עטיפה ישראלית לגמרי עם הדימוי שלנו -"מן העיירה": שתי נערות משרתות לא יפות , מגושמות משהו , שנשלחו ע"י האדוניות היהודיות לקיים את מצוות משלוח -המנות של פורים ,זוללות לתיאבון בדרך ,ואח"כ מתחילה מלחמת הנשים הגדולה של העיירה על כבודן האבוד. אני צחקתי,נהניתי,אהבתי -ומחכה לעוד תרגומים של בני מר . במחשבה שנייה כאשר קראתי שוב את הדברים הללו -הבנתי וצחקתי- כי המנטליות היהודית הגלותית על כל שלוחותיה ,מושרשת היטב פה אצלנו בעם היושב בציון -העצמאי בגבולותיו!!! כמו שיאמר: אפשר לצאת מהגלות אבל היא לא יוצאת ממך .”

“סבי הלך לעולמו ביום בו ציינתי את יום הולדתי התשיעי. אף פעם לא אשכח את המבט בעיני אבי כשקיבל את הבשורה המרה. מעולם לא הרשה לעצמו להזיל דמעה בנוכחותי, אך פניו חמורי הסבר הסגירו את רגשותיו ונטעו בי תחושת צער והזדהות עמוקה עם כאבו. את סבא לא הכרתי היטב. הזיכרונות המועטים ממפגשיי עימו מקוטעים ומטושטשים. הוא היה אדם שמיעט בדיבור, מרוחק ומסוגר. מעולם לא חשתי שהפגין חיבה יתרה כלפיי. לרוב העדיף להשתמש בשפת היידיש. העברית לא היתה שגורה בפיו עד יומו האחרון. לארץ ישראל הגיע בשלהי שנות השלושים לחייו. בני משפחתו נספו בשואה והוא היחיד ששרד את התופת. לאחר שהיה קצרה במחנה פליטים בקפריסין הפליג, יחד עם ניצולים נוספים, לעיר יפו, בה פגש את סבתי ונשאה לאישה. השניים התגוררו בדירת שיכון צנועה בעיר וחיו יחד כארבעים שנים. לאחרונה, במהלך שיחה עם אבא, נודע לי על חיבתו הרבה של סבי המנוח לספרות היידישאית בכלל ולכתבי שלום רבינוביץ' (שלום עליכם) בפרט. אודה שלא טרחתי לעיין בספריו עד כה. ייתכן שתדמית ה"יהודי הגלותי" הרתיעה אותי, ואולי פשוט לא האמנתי שאוכל להזדהות עם עולם כה זר ושונה משלי. כאשר קראתי את "עירם של האנשים הקטנים" כל חששותיי נתבדו. גיליתי אוצר ספרותי של ממש. שלום עליכם היטיב לתאר בהומור, רגישות ואנושיות אין קץ את שלל הדמויות הססגוניות והצבעוניות שאיכלסו את העיירה היהודית בסוף המאה ה-19. כמובן שלמחבר ול"אנשים הקטנים" עליהם כתב, לא היתה אפשרות לדעת על הפורענות המתרגשת ובאה עליהם ועל עמם. מי יכול היה לדמיין שבתוך עשרות שנים רוב הקהילות (והעיירות) היהודיות באירופה תושמדנה בידי הנאצים ועוזריהם? בעיניי, הספר הזה איננו רק יצירת אמנות מופלאה, אלא גם, ואולי בעיקר, קינה על עולם שהיה ואיננו עוד.”

“אי אפשר להגיד על שלום עליכם שהוא לא מוכיח את ההתפעלות וההתלהבות ממנו, ובהחלט יש סיבה למעמד הספרותי שלו ולמורא שנופל כשהשם שלו מוזכר. אבל אני כן חושב שיהיה מותר לי להגיד שהוא לא כוס התה שלי, למרות שהוא בדיוק כוס התה שלי. התקופה האווירה וההומור שמלווים כל סיפור שלו, הם בדיוק הדברים שהייתי מחפש, אבל הרגילות הזאת והחוסר בריחות למצבי קיצון למשל או לסיפורים יוצאי דופן (ברוב הספר), הם קצת גורמים לי להרגיש פחות משיכה אל הספר. את הספר הזה קראתי בחלקים כי ההתחלה שיעממה אותי. גם הצורה שבה הספר כתוב שאני לא יודע במי לתלות את האשם בתרגום או בש"ע, לא הועילה. הדרך הסיפורית מרגישה מאוד ילדותית עם ההתערבות של הסופר עצמו בבחינת "אז מה חשבתם קוראים יקרים? בואו ואספר לכם:" כאלה, שנתנו לי אווירה של התוכניות בחינוכית. אבל זה לא היה כזה נורא, והיו סיפורים (אחד או שניים) שהיו מאוד מאוד טובים. כלומר הדרך הסיפורית עדיין הייתה כמתוארת, אבל האווירה שנוצרה הייתה מיוחדת. אחד שאני ממש זוכר: *ספוילרים* וזה הסיפור על ה'יצור' ילדה מסכנה שנולדה עם פגמים שלא איפשרו לה להיות 'נורמלית' בין בני האדם של העיירה, מה שהוביל לבידול כואב שלה, והתייחסות מזלזלת ופוגעת, גם מצד אמא שלה. והשלב שבה היא גוססת ומתה, ומעטה הציניות והזלזול כלפיה יורדים כשכל העיירה בוכה אותה, היה מצמרר. זה זה הסיגנון שחיפשתי, שיצמרר אותי, שיעשה לי משהו. ככה או ככה מרוב הספר לא נהנתי כמו שציפיתי, אבל הוא לא היה גרוע. לא יודע אם אקרא עוד מהספרים שלו חוץ מהקלאסיקות שאצטרך לקרוא בלי קשר.”

“התרבות שלנו היא תרבות חדשה שצמחה לה בלי שום קשר (כך נראה) לזו שהיתה לפניה. וזו שהיתה לפניה חיה בעיירות קטנות וצפופות, בתחום מושב - כלומר אי אפשר לזוז הרבה, מה שמעצים את הקלסטרופוביה, בעוני רב מאד - למעט כמה "גבירים" (בדרך כלל אחד בכל עיירה) בסביבה שהיא מכוערת ועלובה (מי ישתול פרחים כשאין כסף ללחם?) ועם המון סכסוכים וחיכוכים, שמחייבים מתווך מוסכם להתרתם. שלום עליכם מצליח להקים לתחייה עולם שנשאר עבורנו רק בסיפורים. הוא מתאר אותו בעושר פרטים, ומצליח (שוב) לשבות אותי בקיסמו. וזה לא פשוט כי למרות יכולתו הסיפורית הנפלאה, אי אפשר להגיד שהוא היה טוב לב וסלחן, והוא מצליף ביהודים התמימים עליהם הוא מספר בהרבה ציניות והומור נשכני. הספר כולל 18 סיפורים קצרים עד קצרצרים שביחד פורשים את אווירת הימים ההם (כל הסיפורים פורסמו בתחילת המאה ה 20, עד סמוך למותו של שלום עליכם ב 1916). קשה לי לקבוע איזה מהם חביב עלי ביותר, אבל התרשמתי עמוקות מ"שני משלוחי מנות" ומ"הרומן הראשון שלי". הראשון עוסק בשתי משרתות צעירות ורעבות, בגבירות המפוטמות אותן הן משרתות ובאדונים הפתיים, בעליהן של הגבירות. השני הוא סיפור מצחיק להפליא, העוסק בשני צעירים ומורה פרטי...פנינה. הספר הזה קל ומהנה יותר לקריאה מ"סיפורי תוהו" גם בגלל התרגום הקולח של בני מר, שבניגוד לדן מירון לא הרגיש כפוי לתרגם כל בטוי כלשונו אלא כמשמעותו ותרם בזה לקריאוּת של הספר. בילדותי שמעתי את הביטוי "שני יהודים, שלוש דעות". הספר הזה מדגים היטב את הבטוי הזה. אולי התרבות כבר לא אותה תרבות, אבל אין ספק שאנחנו צאצאיהם הביולוגיים הכשרים, החולקים את אותו DNA. *”

“חיפשתי לקרוא ספר שיגרום לי לצחוק לחייך וכמובן ליהנות, מצאתי את שלום עליכם בתרגום החדש של בני מר . שמונה- עשרה סיפורים שנכתבו בין השנים 1901 -1916 בין מזרח -אירופה -קייב ,לאמריקה -ניו-יורק -קווינס,שלום -עליכם נאלץ לברוח מאירופה לאמריקה מפחד נושיו והמציאות הפוליטית {1905}. אולם אי-אפשר היה להוציא את "כתריאלבקה" מהווייתו ,נשמתו ומיצירותיו גם כשחי בקווינס של אמריקה . {אצלנו אומרים :אתה יכול לצאת מדימונה ,אבל דימונה לא יוצאת ממך}. ומי ומה זאת "כתריאלבקה" בסיפוריו? -היא "תחום המושב" המדומיין והאמיתי שבהם ישבו /יושבו היהודים במזרח -אירופה עד המאה -20. וב -"כתריאלבקה"- חי ה"עם היהודי" ככפי מסופר בסיפור הנהדר בקובץ -"עירם של האנשים הקטנים". ולמה אני צריכה לנסות לתאר את "כתריאלבקה" במילותיי ,אם שלום -עליכם מספר כך:- "עירם של האנשים הקטנים, שאל תוכה אני מוליך אותך, ידידי הקורא, נמצאת בדיוק בלב ה"תחום" המבורך, שבו יושבו היהודים ראש אל ראש, כמו דגים מלוחים בחבית, וצווּ לפרות ולרבות - ושמה של העיר המהוללת הזאת הוא כתריאלבקה. על שום מה נקראה בשם כתריאלבקה? הנה על שום כך: אצלנו, כידוע לכול, יש לעני שמות רבים כיתרו: יש נדכא, ויש עני, ועני ואומלל, ועני גדול, ומי שירד מגדולתו, מקבץ נדבות, פושט יד, דל, דלפון, אביון ועני ואביון. כל אחד מן השמות הללו נהגה בניגון מיוחד... ויש שם נוסף: כתריאל, או כתריאלי. השם הזה נהגה בניגון שונה לגמרי, כמו למשל: "אוי, בלי עין הרע, אני כתריאלי!"... כתריאלי זה אינו סתם קבצן, ביש גדא, אלא מין עני, עליכם להבין, שרוחו אינה נופלת בגלל עניותו; אדרבה: הוא גאה בה! בלשוננו נקרא הדבר: "עני ועליז"..." "כאלה הם בדיוק, עיניכם הרואות, כל האנשים הקטנים - אין בהם לא מרה שחורה ולא דאגות של בעלי בתים קטנים. אדרבה: יש להם שם בעולם של אנשים שנונים, של נפשות מלאות שמחה וחיים. עניים, אך עליזים. קשה לומר בעצם על מה גאוותם. על לא כלום, שכה אחיה. ובאשר לחיים, תוכלו לשאול אותם, למשל: "על מה אתם חיים?" והם יענו לכם: "על מה אנחנו חיים? הרי אתם רואים, חה חה, אנחנו חיים"... והנה זה פלא: בכל עת שתראו אותם הם מתרוצצים כעכברים מורעלים, זה לכאן, זה לשם, ואף פעם אין להם זמן. "לאן אתם רצים?" - "לאן אנחנו רצים? הרי אתם רואים, חה חה, אנחנו רצים. אולי אפשר יהיה להרוויח משהו לשבּת..." "להרוויח משהו לשבת - זה האידיאל שלהם. כל השבוע הם עובדים ועמלים בפרך, שופכים את זיעת אפם, זורעים בדמעה, לועסים אדמה, אוכלים צרות וקוצרים קדחת - העיקר שיהיה דבר מה לשבת. ואכן, אך באה השבת האהובה והקדושה - וכבר יְהוּפֶּץ בטלה בעיניהם, ואודסה מבוטלת, ואפילו פריז בטלה ומבוטלת! אומרים, ויש אומרים שזאת עובדה, שמאז הייתה כתריאלבקה לעיר לא קרה שיהודי ירעב בה חלילה בשבת. הלא איך ייתכן שלא יהיה ליהודי דג לשבת? אם אין לו דג, יש לו בשר; אם אין לו בשר, יש לו דג מלוח; אין לו דג מלוח - יש לו חלה; אין לו חלה, יש לו לחם ובצל; אין לו לחם ובצל, הוא שואל משכן; בשבוע הבא ישאל ממנו השכן - הלא "גלגל חוזר והעולם סובב"... כך יאמרו לכם בהלצה ויציגו בידיהם איך מסתובב הגלגל..." "בעיני האנשים הקטנים, דבר לא ישווה להלצה נאה. בעבור הלצה הם ימכרו לכם, כמו שאומרים, אפילו את אבא ואת אמא שלהם. כל העולם כולו מספר עליהם סיפורים שנראים כבדיחות, אך אפשר להיות בטוחים בוודאות שאלה הן עובדות גמורות..." "מספרים, למשל, על בעל בית כתריאלבקאי אחד, שנמאס לו לרעוב בכתריאלבקה, והוא יצא לנדוד ברחבי העולם ולחפש את מזלו, נעשה מהגר ונע ונד עד פריז. מובן מאליו שהשתוקק להגיע אל רוטשילד. הלא איך יכול יהודי להיות בפריז ולא להיפגש עם רוטשילד? הבעיה היחידה היא שאין מניחים לו להתקרב. "מה קרה?" "המעיל שלך קרוע." "חוכמה גדולה!" טוען היהודי. "אילו היה לי מעיל שלם, הייתי מטריח את עצמי, לכל הרוחות, עד לפריז?" בקיצור, רע הדבר. אך יהודי כתריאליבקאי אינו נופל ברוחו אלא מוצא פתרון. הוא חוכך בדעתו וקורא אל שומר הסף: "לך אמור לפריץ, שהגיע אליו לא קבצן חלילה, אלא סוחר יהודי, שהביא לו סחורה שאין למצוא כאן בפריז בשום הון שבעלמא." בשומעו דברים שכאלה מורה רוטשילד, מתוך סקרנות, להכניס אליו את הסוחר הזה. "שלום עליכם." "עליכם שלום." "שב. מנין בא יהודי?" "מכתריאלבקה." "ומה אתה מספר?" "מה אספר לך, מר רוטשילד? העניין הוא כזה: אומרים עליך אצלנו, שבלי עין הרע, המצב שלך בכלל לא רע - הלוואי עלי חצי משלך, ואפילו שליש יספיק לי. נו, וגם כבוד, מן הסתם, בוודאי לא חסר לך: מפני שבעל המאות, כמו שאומרים, הוא בעל הדעות. בעצם, מה חסר לך? רק דבר אחד: חיי נצח. ואותם הבאתי לך למכירה." בשומעו "חיי נצח" אומר לו רוטשילד: "מה המחיר? כמה הם יעלו לי?" - "הם יעלו לך, אדוני, לא פחות (אז הירהר היהודי), לא פחות משלוש מאות." "אולי אפשר להתמקח?" "לא, אדון רוטשילד, אי אפשר. שכה יהיה לי טוב אם לא יכולתי לומר לך יותר משלוש מאות. אבל זהו זה. אמרתי - אמרתי." כך אומר היהודי, ורוטשילד לוקח ומונה לו, מן הסתם, שלוש מאות במזומן בזה אחר זה. היהודי שלי מכניס תחילה את קומץ המזומנים לכיס, ואחר כך אומר לרוטשילד בזו הלשון: "רצונך לחיות לנצח? אם כן, עצתי לך שתשליך מאחוריך את כל פריז הסואנת הזאת, ותעבור על מיטלטליך אלינו, לכתריאלבקה, ושם לא תמות לעולם, מפני שמאז הייתה כתריאלבקה לעיר, מעולם לא מת אצלנו גביר..." -------------------------------------- ....."במה אכן יכולה כתריאלבקה להתגאות? - בבתי העלמין שלה. שני בתי עלמין עשירים יש לעיר המבורכת הזאת: בית עלמין ישן ובית עלמין חדש. כלומר, בית העלמין החדש, תארו לעצמכם, גם הוא די ישן ודי עשיר בקברים. עוד מעט לא יהיה בו מקום לנוח בשלום, אם, חלילה, יבואו עוד פוגרום או כולירה, או סתם אסון מאסונות הזמן....." ... "אותו מקום קדוש הוא החלק היחיד שלהם לעולם הזה שהם בעליו היחידים, חלקת האדמה היחידה שלהם, פאת השדה היחידה שלהם שצץ בה קצת עשב וצומח בה עץ, והאוויר צלול והנשימה קלה..." ...."האם כבר ביקרת אצלנו בבית הקברות?" ישאל אתכם הכתריאלבקאי בגאווה, ממש כאילו שאל אתכם, למשל, אם כבר ביקרתם בכרם אביו. אם עוד לא הייתם שם, עשו לו חסד וסורו אליהם לבית הקברות, קראו היטב את הכתובות העתיקות והשחוקות מאוד מעל המצבות הנוטות ליפול, ותמצאו שם פרק שלם בתולדותיו של עם... ואם מטבעכם אתם נוטים להתרוממות הרוח, לא תוכלו בוודאי, בעת שתתבוננו בעיר הענייה הזאת ובבתי העלמין העשירים שלה, לעצור עצמכם מלשנן את הפסוק הנושן: מה טובו אוהליך, יעקב! משכנות מנוחותיך, ישראל!..." ---------------------------- עד כאן דברי ש.-עליכם בסיפור. לכסף נודעה חשיבות מרכזית מאוד בסיפורי ש.-עליכם . כמי שהפסיד את כל ממונו (הרב) ופשט את הרגל (בשנת 1890), ונאלץ לחיות מכספרי סיפורים ,והן כי החרדה הכלכלית אצל היהודים היא ההוויה -הלקמוס בכל צעד ושעל בחייהם . ש.-עליכם מלעיג וצוחק על "הראש הכספי" של היהודים מתוך הכרות אישית, פנימית, של חיי הכסף ותאוות הבצע: - בסיפור "פסח מוקדם": יהודי בעל תושיה מוכר ליהודים "מתקדמים" בעיר גרמנית לוחות שנה מלפני עשרים שנה (שאותם הוא משיג בחינם,ומגדיל את הרווח).כך,הוא מוציא את היהודים, בפועל ממש, אל מחוץ לזמן-שפסח הגיע לפני פורים. אבל מתחת לבדיחה הנפלאה עולה ההכרה כי היהודים מצויים תמיד מחוץ לזמן, מחוץ להיסטוריה,או,מוטב: בזמן אחר, בהיסטוריה הפרטית שלהם. -בסיפור "כרטיס הפיס" הופכת ההשכלה של בנימין, הבן של שמש בית הכנסת להשקעה מבטיחה: הבן הוא "כרטיס הפיס שלי", אומר האב. אין פלא, אפוא, שכשהבן ממיר את דתו נפסל כרטיס הפיס: המרת הדת נתפסת כהמרת מטבע, במָקום שבו המטבע החדש אינו יכול לקנות דבר. לכן יושבים "שבעה" על כרטיס הפיס הפסול. -"בסיפור "דרייפוס בכתריאליבקה", מעיר אחד היהודים, לשמע "בגידתו" של דרייפוס: "מה לא עושה יהודי בשביל הפרנסה?". ועוד ועוד ..... שלושה מתרגמים ידועים מיידיש לעברית של כתבי ש.-עליכם: על ידי חתנו- י"ד ברקוביץ. ברקוביץ' הגביה וסגנן את המשפט היידי בדרכים שונות לעברית חגיגית. אלו גם התרגומים שעליהם למדנו בבית- ספר התיכון ואיני יודעת אם זה קרב או הרחיק אותנו בני התשחורת לסיפורי ש.-עליכם?-נראה שהרחיק ... המתרגם הבא הידוע הנו אריה אהרוני, שיודעי היידיש אומרים שהוא המדויק ביותר למקור בצמידות התחבירית והסמנטית ומכאן שהוא המוערך ביותר. המתרגם השלישי הנו אחד מחוקרי הספרות העברית וספרות היידיש בן זמננו-דן מירון ,בשני תרגומיים עכשוויים: "טוביה החולב"{כתר-2009},ו-"סיפורי תוהו"-{כתר-2010}. ניסיתי ,באמת ניסיתי ,לקרוא עכשיו ,גם את -"סיפורי תוהו"- אבל מירון איך לאמר דיי-"פלצן" ,שתלטן ופרשן על הטקסט.,משאיר הרבה מילים וניבים ביידיש וברוסית ובפולנית כמו שהם, מה שהריץ אותי שוב ושוב אל הפירושים וההערות שלו בסוף הספר- 15 עמודים!!! ,וזה ממש חבל, כי קצת יותר פשטות וקצת פחות הפגנת שרירים למדנית משלו יכולתי ליהנות... זאת ועוד -אל 200 עמודי הסיפורים מצרף מירון עוד כ-100 !! עמודים הכוללים בעיקר אחרית-דבר ארוכה מדי ואקדמיסטית מדי, עם משפטים פסיכולוגיסטיים שלא הבנתי מהם דבר וחצי דבר . אז עד במהרה התעייפתי,וזנחתי. ולמה אני מעריכה כל כך בנושא התרגום ?-כי התרגום של הספר הנסקר הזה הנו של בני מר. הוא רהוט ,שוטף ,עכשווי וגם שומר על היכולת של ש.-עליכם להצחיק. התרגום הזה גרם לי כמי שאינה מבינה את שפת היידיש, שלא לדבר על הכרת מכמני התרבות שלה ,ליהנות מהסיפורים ,מהאווירה הגלותית והזווית הסטירית של ש.-עליכם בסיפוריו,לצחוק בקול רם, לחייך מחוש ההומור וליהנות מהשפה גם אם היא מתורגמת. בכך אני רואה זאת כהחלטה מוצלחת של הוצאה הספרים {ידיעות אחרונות- ספרי חמד}להוציא קובץ סיפורים שכזה שכבר "נלעס" תרגומית ,אבל מחזיר אלינו עכשיו את ש.-עליכם אחרי מאה שנה ל"ילידים" -בא"י -ולרצות לקרוא עוד מהתרגומים החדשים אם יהיו של בני מר . כריכת הספר אף היא מבטאת את רוח התרגום הזה: היא צבעונית להפליא של המאיירת רות- מודן והיא בולטת במיוחד על רקע כל המהדורות הקודמות של כתבי שלום עליכם ביידיש ובעברית. אין בעטיפה הזו שום דבר מהמנטליות ה-"יידישאית" או ה- "מזרח אירופית",כפי שנתפסת אצלנו -"הילידים "בדרך כלל. זו עטיפה ישראלית לגמרי עם הדימוי שלנו -"מן העיירה": שתי נערות משרתות לא יפות , מגושמות משהו , שנשלחו ע"י האדוניות היהודיות לקיים את מצוות משלוח -המנות של פורים ,זוללות לתיאבון בדרך ,ואח"כ מתחילה מלחמת הנשים הגדולה של העיירה על כבודן האבוד. אני צחקתי,נהניתי,אהבתי -ומחכה לעוד תרגומים של בני מר . במחשבה שנייה כאשר קראתי שוב את הדברים הללו -הבנתי וצחקתי- כי המנטליות היהודית הגלותית על כל שלוחותיה ,מושרשת היטב פה אצלנו בעם היושב בציון -העצמאי בגבולותיו!!! כמו שיאמר: אפשר לצאת מהגלות אבל היא לא יוצאת ממך .”

“סבי הלך לעולמו ביום בו ציינתי את יום הולדתי התשיעי. אף פעם לא אשכח את המבט בעיני אבי כשקיבל את הבשורה המרה. מעולם לא הרשה לעצמו להזיל דמעה בנוכחותי, אך פניו חמורי הסבר הסגירו את רגשותיו ונטעו בי תחושת צער והזדהות עמוקה עם כאבו. את סבא לא הכרתי היטב. הזיכרונות המועטים ממפגשיי עימו מקוטעים ומטושטשים. הוא היה אדם שמיעט בדיבור, מרוחק ומסוגר. מעולם לא חשתי שהפגין חיבה יתרה כלפיי. לרוב העדיף להשתמש בשפת היידיש. העברית לא היתה שגורה בפיו עד יומו האחרון. לארץ ישראל הגיע בשלהי שנות השלושים לחייו. בני משפחתו נספו בשואה והוא היחיד ששרד את התופת. לאחר שהיה קצרה במחנה פליטים בקפריסין הפליג, יחד עם ניצולים נוספים, לעיר יפו, בה פגש את סבתי ונשאה לאישה. השניים התגוררו בדירת שיכון צנועה בעיר וחיו יחד כארבעים שנים. לאחרונה, במהלך שיחה עם אבא, נודע לי על חיבתו הרבה של סבי המנוח לספרות היידישאית בכלל ולכתבי שלום רבינוביץ' (שלום עליכם) בפרט. אודה שלא טרחתי לעיין בספריו עד כה. ייתכן שתדמית ה"יהודי הגלותי" הרתיעה אותי, ואולי פשוט לא האמנתי שאוכל להזדהות עם עולם כה זר ושונה משלי. כאשר קראתי את "עירם של האנשים הקטנים" כל חששותיי נתבדו. גיליתי אוצר ספרותי של ממש. שלום עליכם היטיב לתאר בהומור, רגישות ואנושיות אין קץ את שלל הדמויות הססגוניות והצבעוניות שאיכלסו את העיירה היהודית בסוף המאה ה-19. כמובן שלמחבר ול"אנשים הקטנים" עליהם כתב, לא היתה אפשרות לדעת על הפורענות המתרגשת ובאה עליהם ועל עמם. מי יכול היה לדמיין שבתוך עשרות שנים רוב הקהילות (והעיירות) היהודיות באירופה תושמדנה בידי הנאצים ועוזריהם? בעיניי, הספר הזה איננו רק יצירת אמנות מופלאה, אלא גם, ואולי בעיקר, קינה על עולם שהיה ואיננו עוד.”