עשיתי טעות קריטית עם הספר הזה. הבאתי אותו ללימודים, במחשבה שיש יום ארוך, אין איתי אף חברה, ושבהפסקות, שלא יהיה לי משעמם, אני אתענג על יצירת המופת הזאת.
אז כן, באמת קראתי את הספר בהפסקות, הבעיה היא שגם בזמן השיעורים הייתי עסוקה בעולם הפנימי המופרע והמדהים והכואב של פראני וזואי.
הצלחתי לגמוע את הספר המדהים הזה ביום אחד, פשוט כי לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו.
הוא עירער אותי, הזכיר לי את עצמי בגיל 18

"אני לא מבינה מה הטעם לדעת כל כך הרבה ולהיות פיקח כמו שד והכל, אם זה לא עושה אותך מאושר".

באמת מה?

רציתי לכתוב שאני חושבת שאם היו מתייעצים איתי, יעוץ גנטי בטרם התהוות, הייתי מבקשת בשביל הילדים שלי שיהיו רגילים. שלא יהיו גבוהים מידי אבל גם לא נמוכים. ושיהיה אכפת להם מאנשים רק בלי לרוץ ולנסות להציל כל נדכא שהם שומעים עליו. ושלא יהיו חכמים. שיבינו מה שחייבים, מספיק בשביל להסתדר, אבל שלא ירגיש

חוויה משבשת מאד מאד, לחזור אל הספר הזה ממרחק שני עשורים והגיל, ולגלות עד כמה אני מבין את המציאות אחרת וזוכר את הדמויות אחרת. מפרש את הספר שונה ובכלל את העולם. לרגע חשבתי שאולי התחושה השונה קשורה לתרגום החדש, אולי הוא חוויה מסוג קצת אחר. התרגום החדש מצויין, באמת שאפו, אבל אין קשר. כשנזכרתי במחשבות וברגשות שהיו לי על פראני וזואי בקריאה ההיא כנער, נתקפתי נוסטלגיה, מבהיל. כמובן שהספר שנון ונוקב ומדויק

פראני וזואי הוא ספר מוזר מאוד.קודם כל,זואי זה לא בת,זה בן (כמו שחשבתי לתומי).בנוסף,הספר עצמו הוא די חסר עלילה (בשונה מהתפסן בשדה השיפון).בספר הזה,סלינג'ר כותב על אח ואחות,שניהם אובר משכילים ואובר חכמים.שני האחים מבינים את זה ויודעים שזה בעוכרם.מסופר שפראני היא תלמידת קולג' ויום אחד היא מתעלפת.היא חוזרת הביתה,שמה היא מוצאת את אחיה האובר מעצבן.שאר הספר זה פשוט דיאלוג אחד ארוך של פראני וזואי ודיאלוג