“**** הדבר האחרון שכנראה אפשר לצפות מויסלבה שימבורסקה לעשות, הוא לשבת לבד בחושך, בשתיקה רועמת, כמו דורות על דורות של פולניות פאסיב-אגרסיביות שקיבעו את דמותה של "הפולניה" וצימצמו אותה לכדי שש המילים הטעונות, "לא, לא חשוב כבר. אני אקום". מדמותה המעשנת-להכעיס שניבטת מכריכת הספר כבר ניתן לראות מה היא. בועטת. עוקצת. חתרנית. פיקחית להפליא. takes no shit from no one. פולניה, אבל כזאת שאם הייתי "מגר”

“... קריאת רשות אחרי שאני מסיים לקרוא ביקורת כלשהי ב'סימניה', דבר ראשון שאני עושה זה לסמן 'אהבתי' (במידה שאני אוהב את אותה ביקורת, כמובן. כי יש גם מקרים שלא). והדבר השני שאני עושה אחרי שאני מסיים לקרוא ביקורת, זה לכתוב תגובה (במידה שיש לי לומר משהו על הביקורת עצמה, על הספר שעליו היא נכתבה, או כל דבר אחר, כי יש גם מקרים שבהם אין לי מה לכתוב). 'קריאת רשות' הוא אוסף של ביקורות על ספרים”

“... עוד ביקורת סיפרותית / זה שאין לנקוב בשמו בסקירתי האחרונה על ספר אחר של ויסלבה שימבורסקה, נדרתי לי שבועה. (והשבועה הלכה ככה: "זה הויסלבה שימבורסקה הראשון שיוצא לי לקרוא, אבל לא האחרון. לא, לא האחרון"). ומשם הבנתי שמכאן אין לי כל דרך חזרה. כי הרי את השבועות שאנו נודרים, פשוט מוכרחים לקיים. אך עוד לפני שנבעה בי ההחלטה לבוא בשערי הספריה העירונית שבעיר מגוריי ולהוציא מבי”

“... ביקורת סיפרותית / זה שאין לנקוב בשמו זה ה'ויסלבה שימבורסקה' הראשון שיוצא לי לקרוא. הו כן, אתם בהחלט מוזמנים לבוא ולהרוג אותי, על המקום. או לכל הפחות - להגיד 'נו, נו, נו' ולהפנות לכיווני אצבע מאשימה ועד שלא הייתי קורא ספר - לפחות אחד - שלה, הייתם יכולים לעשות עליי חרם ב'סימניה'. אבל זה עדיין לא ישנה את עצם העובדה שזה ה'ויסלבה שימבורסקה' הראשון שלי, ומה לעשות. אבל, כמו שהולך”

“**** הדבר האחרון שכנראה אפשר לצפות מויסלבה שימבורסקה לעשות, הוא לשבת לבד בחושך, בשתיקה רועמת, כמו דורות על דורות של פולניות פאסיב-אגרסיביות שקיבעו את דמותה של "הפולניה" וצימצמו אותה לכדי שש המילים הטעונות, "לא, לא חשוב כבר. אני אקום". מדמותה המעשנת-להכעיס שניבטת מכריכת הספר כבר ניתן לראות מה היא. בועטת. עוקצת. חתרנית. פיקחית להפליא. takes no shit from no one. פולניה, אבל כזאת שאם הייתי "מגר”

“... קריאת רשות אחרי שאני מסיים לקרוא ביקורת כלשהי ב'סימניה', דבר ראשון שאני עושה זה לסמן 'אהבתי' (במידה שאני אוהב את אותה ביקורת, כמובן. כי יש גם מקרים שלא). והדבר השני שאני עושה אחרי שאני מסיים לקרוא ביקורת, זה לכתוב תגובה (במידה שיש לי לומר משהו על הביקורת עצמה, על הספר שעליו היא נכתבה, או כל דבר אחר, כי יש גם מקרים שבהם אין לי מה לכתוב). 'קריאת רשות' הוא אוסף של ביקורות על ספרים”

“... עוד ביקורת סיפרותית / זה שאין לנקוב בשמו בסקירתי האחרונה על ספר אחר של ויסלבה שימבורסקה, נדרתי לי שבועה. (והשבועה הלכה ככה: "זה הויסלבה שימבורסקה הראשון שיוצא לי לקרוא, אבל לא האחרון. לא, לא האחרון"). ומשם הבנתי שמכאן אין לי כל דרך חזרה. כי הרי את השבועות שאנו נודרים, פשוט מוכרחים לקיים. אך עוד לפני שנבעה בי ההחלטה לבוא בשערי הספריה העירונית שבעיר מגוריי ולהוציא מבי”

“... ביקורת סיפרותית / זה שאין לנקוב בשמו זה ה'ויסלבה שימבורסקה' הראשון שיוצא לי לקרוא. הו כן, אתם בהחלט מוזמנים לבוא ולהרוג אותי, על המקום. או לכל הפחות - להגיד 'נו, נו, נו' ולהפנות לכיווני אצבע מאשימה ועד שלא הייתי קורא ספר - לפחות אחד - שלה, הייתם יכולים לעשות עליי חרם ב'סימניה'. אבל זה עדיין לא ישנה את עצם העובדה שזה ה'ויסלבה שימבורסקה' הראשון שלי, ומה לעשות. אבל, כמו שהולך”