ביקורת ספרותית על סוף והתחלה מאת ויסלבה שימבורסקה

---

...





עוד ביקורת סיפרותית / זה שאין לנקוב בשמו

בסקירתי האחרונה על
ספר אחר של
ויסלבה שימבורסקה,
נדרתי לי שבועה.
(והשבועה הלכה ככה:
"זה הויסלבה שימבורסקה הראשון שיוצא לי לקרוא,
אבל לא האחרון.
לא, לא האחרון").
ומשם הבנתי
שמכאן
אין לי כל דרך חזרה.
כי הרי את השבועות שאנו נודרים, פשוט מוכרחים לקיים.
אך עוד לפני שנבעה בי ההחלטה
לבוא בשערי הספריה העירונית שבעיר מגוריי
ולהוציא מבין ערימות הספרים הדחוסות לעייפה
עוד ועוד ספרים של שימבורסקה,
מצאתי, בארון הספרים שבביתי שלי,
שתמיד חשבתי
שכבר קראתי
את כל הספרים שמונחים עליו
- ספר חדש שהסתתר לו שם,
בין ספר טלפונים של 012
ובין מגזין כלשהו של מכביתון.
והספר ההוא,
זה בעצם הספר הזה:
"סוף והתחלה" של ויסלבה שימבורסקה.
אמי,
שהסתבר שגם היא אוהבת מאוד את שיריה של שימבורסקה,
אמרה לי שהספר הזה נמצא אצלנו כבר המון זמן
(משהו כמו שנתיים),
אבל אני בכלל לא ידעתי על קיומו.
והוא מרגיש דק אפילו יותר מקודמו, ממש כמו חוד הציפורן
(ואולי זה גם מסביר למה
עד עכשיו לא שמתי לב אליו).

אז אולי הספר הזה נראה ממש דקיק וקצרצר
(רק חמישים ותשעה עמודים),
אבל יש בו בעצם את כל מה שצריך
כל חובב שירה, באשר הוא.
יש בו, מצד אחד, שירה ארס-פואטית, משולבת בפן האישי של הכותבת,
ויש גם כזו שנכתבת דרך עיניים כלליות יותר, מצד שני.
יש בו יופי, וגם הרבה חן ותשוקה, כיאה לשימבורסקה,
והכל מתעטר בתחפושת עליזה של משחקי מילים וחידודי לשון.
יש בו שירה, שכמו ספרות פרוזה טובה,
מספרת סיפור,
וגורמת לך לחשוב:
לחשוב על היקום הנצחי ומלא המסתורין שלנו
על אנשים, והסוגים השונים והמשונים שלהם
על הפילוסופיה של החיים
על מלחמה ושלום
על פוליטיקה
על אהבה ומוות
על שחיתות ומוסר
על הטבע ועל טבע האדם
על מושגים כמו סוף והתחלה, וגם מחזוריות
על השירה, ועל המקום שהיא תופסת בחיי היום יום שלנו
ובעצם על הכל
(טוב, 'הכל' היא מילה קצת כוללנית מדי,
אז, תיקון טעות: כמעט על הכל).
אבל יש בו גם שירים, שמה לעשות,
שהדבר היחיד שאתה חושב עליהם כשאתה קורא אותם,
זה למה בדיוק התכוונה שימבורסקה כשכתבה אותם:
מה היא רצתה להגיד לנו, הקוראים. איזה מסר יש בהם.
משהו.
במצבים כמו אלו, לא תמיד הייתי בטוח שהצלחתי לרדת לסוף דעתה של שימבורסקה,
כי הרי שימבורסקה היא לא תמיד ברורה לקוראיה (וזה בסדר גמור),
וכמו הגוון של שיריה,
גם היא אדם הפכפך כזה ומלא במסתורין ובשאלות
(אבל הי, מי אמר שלכל דבר צריכים להיות תשובות?).

ואיך אפשר כמובן בלי ציטוט?
"אחדים אוהבים שירה.

אחדים -
זאת אומרת שלא כולם.
אפילו לא הרוב אלא המיעוט.
בלי להביא בחשבון את בתי הספר, ששם מוכרחים,
ואת המשוררים עצמם,
אנשים אלה הם שניים לאלף.

אוהבים -
אך אפשר לאהוב גם מרק עוף עם אטריות,
אוהבים גם מחמאות וצבע תכלת,
אוהבים צעיף ישן,
אוהבים לעמוד על שלהם,
אוהבים ללטף כלב.

שירה -
אבל מה זאת בעצם שירה.
לא אחת ניתנה לכך
תשובה רעועה.
ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה
כבמעקה גואל."

המשך יבוא...

$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$

שיר שכתבתי בהשראת שיריה של ויסלבה שימבורסקה / זה שאין לנקוב בשמו

האדם.
אח, מה רב כוחו, ומה רבה עוצמתו.
ממש שליט העולם, כל יכול.
טוב, אולי הוא לא באמת יכול לעשות הכל
- הוא לא מסוגל לעוף, למשל.
אך הגדולה של האדם, היא בעצם חולשתו, ואיך שהוא מצליח להתמודד עמה
- כי אם האדם לא יכול לעוף, אז, כמה נפלא, הוא בונה לעצמו מטוס או מסוק.
ואם האדם לא יכול לשחות (לפחות לא כמו שדג שוחה), אז הוא בונה לעצמו ספינה או צוללת.
ואם הוא, כמו שאמר פעם דוד בן גוריון, רוצה להפריח את השממה, אז הוא פשוט מתחיל לבנות.
ואפילו להאריך את תוחלת החיים של עצמו בכמה שנים טובות, האדם הצליח.

אז אמרו שלאדם יש כח רב ועוצמתי יותר
מכל יצור אחר
על פני הגלובוס.
אמרו, וצדקו.
ואף על פי כן,
אינני מצליח להבין דבר אחד:
מה יצמח לו,
לאדם,
בזה שהוא הורג
בני אדם אחרים?

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על סוף והתחלה