ביקורת ספרותית על דואר ספרותי - איך להיות (או לא להיות) לסופר מאת ויסלבה שימבורסקה

---

ומי מאיתנו לא שוגה באשליה הזאת מדי פעם: להיות סופר.
הרי כולנו כותבים. נכון, כתיבה מסוג אחר, לא כזאת שאי פעם תצא לאור. אבל האם אנחנו לא חולמים על זה לפחות? לראות את המילים שלנו בדפוס. לכתוב משהו שיישאר אחרינו. להחזיק בכרטיס ביקור דמיוני: אני? אני סופר. שלושה בינתיים, הרביעי עדיין בכתיבה.
הרי יש לנו איזשהו כישרון. אנחנו מקבלים מחמאות מדי פעם, ולא שאנחנו סופרים את הלייקים, חלילה, אבל הממוצע שלנו הוא 17.86 לביקורת, וזה בהחלט לא רע.
יש לנו עתיד, לא?

לא.
לא לכולנו, בכל אופן.
יש בינינו כאלה שכבר הוציאו ספרים וכאלה שעוד יוציאו. אבל רובנו המוחלט ניחן כנראה בכישרון לסקירות נבונות או מצחיקות או נוגעות ללב, ולא הרבה מעבר. אותו כישרון ששימש במאות קודמות לכתיבת מכתבים מקסימים או יומנים אישיים. ככה לפחות חושבת העורכת העוקצנית של הדואר הספרותי, שאנחנו מכירים אותה בכובעה השני, כמשוררת: ויסלבה שימבורסקה.
אל הביטאון הספרותי שבו עבדה הגיעו עשרות כתבי יד. מהם טובים, מהם זבל מוחלט ומהם דורשים עיבוד. מדור מיוחד הוקדש לתשובות ולהדרכה לסופר המתחיל. נדמה שהמדור לא הספיק כמעט לטפל בשאלות אמנות - רוב רובו הערות על הצורה (שגיאות כתיב ודקדוק, העתקים לא ברורים, כתמי דיו), על פלגיאטים חסרי בושה, על טעויות רקע רציניות (במאה השבע עשרה לא היו קטרים) ועל העובדה שבכל אביב תוקף את העורכים כאב ראש נוראי מפני מבול השירים הקבוע.

עלי לציין שמול השנינות האכזרית של שימבורסקה הביקורות הקטלניות ביותר בסימניה מחווירות (ציטוטים יבואו). לא נאנחתי ולא הזדעזעתי - אף אחת מן התשובות הארסיות לא כוונה אליי אישית - אבל כשסיימתי לקרוא שלפתי מהמגרה כמה טיוטות עתיקות וחדשות וניסיתי להשוות.
ובכן, רבותיי, אני קטסטרופה מושלמת. התשובה שהייתי מקבלת מ"הדואר הספרותי" היתה ודאי זאת:

"תנו לי איזו תקווה לפרסום או לפחות תעודדו..." - לאחר קריאה אנו נאלצים לבחור באפשרות השנייה. זהירות, אנחנו מעודדים. מחכה לאדוני גורל נפלא, גורל של קורא, ועוד קורא מן הסוג המשובח ביותר, נטול פניות; גורלו של מאהב הספרות, שתמיד יהיה בן זוגה היותר חזק, כלומר לא זה שחייב לכבוש אלא זה שנכבש. אדוני יקרא לעצמו דברים שונים ומשונים לשם תענוג הקריאה בלבד. בלי לבלוש אחר "תחבולות", מבלי להרהר אם אשר לכתוב את הדברים טוב יותר או טוב בה במידה, רק אחרת. בלי קנאה, בלי דכאונות ובלי התקפי חשדנות שמלווים את הקורא שגם כותב. דנטה יהיה בשביל אדוני דנטה, בלי קשר לשאלה האם היתה לו דודה בהוצאת הספרים או לא היתה. בלילה לא תציק לאדוני השאלה מדוע פלוני שאינו חורז זוכה להידפס ואילו אני, שחורז הכל ומונה הברות על אצבעותי, איני זוכה אפילו למילת תשובה. הבעות פניו של העורך הראשי לא יעניינו את אדוני כלל והעוויותיהם של כל מיני "עורכי משנה" בכלל לא או לא כל כך...
אני מקבלת עלי בהכנעה.

אני לא חושבת, אגב, ששימבורסקה מרושעת; הייתי אומרת שיש כאן מין חספוס האופייני לרופאים. כשאת נאלצת לדחות כתבי יד למאות, את לא יכולה להרשות לעצמך להשתתף בצערו של כל אחד מהכותבים. מבעד לפטרוניות המקניטה יש חמלה וגם רצון כן לכוון את הכותב המתחיל - או לחסוך לו שנות ייסורים.
וחוץ מזה: הספר הזה הוא אסופה של הערות מתוך המדור. יש להניח שנבחרו ההערות החדות והמשעשעות ולא הסולידיות.
ובכל זאת, שואלת העיתונאית, כשהייתה לנגד עינייך יצירה של מועמד לפרסום ביכורים, חסר אונים ורועד, האם לא חשת שאת אישה חסרת לב?
- חסרת לב? אני עצמי התחלתי משירים גרועים וסיפורים גרועים. ואני יודעת שלדלי מים קרים שנשפך על הראש יש סגולות מרפא.
(האם זה אומר שיש לי סיכוי לכתוב טוב יותר, לאחר השטיפה?
זה פשוט איום, העניין הזה עם התקווה הלא נכנעת.)


בביקורת הזאת פשוט אי אפשר שלא לכלול ציטוטים. הם כל כך קולעים שאם לא אפרסם אותם, אתפתה להשתמש בהם בעצמי ביום מן הימים. "זבלון מופת" או "השמדת ערך" הן היפות במחמאות מול הדואר הספרותי. קבלו אותם:

"האם בפרוזה המצורפת מתגלה כישרון?" - מתגלה, למרבה המזל עוד לפני החתונה.

אדוני הכין רשימה ארוכה של סופרים שעורכים ומוציאים לאור לא עמדו כלל, בתחילת הדרך, על כשרונם ולימים הצטערו והתביישו מאוד. קלטנו את הרמז מיד. את הפיליטונים קראנו בענווה הנגזרת מן האפשרות שנטעה. הם אינם אקטואליים, אבל אין בכך כלום. הם לבטח ייכללו ב"כל כתבי", אם אדוני יכתוב משהו מסוג "פרעה" או "בובה".

...נראה שמוטב שהשירים ייכתבו בידי אחרים. וחוץ מזה אין מה לקנא בהם, זאת חתיכת עבודה.

אם שמו של אדוני הוא באמת ניקודם, אנו מתכבדים לשלוח את מיטב האיחולים לרגל יום הקדוש ניקודם שחל בשבוע הבא. את מכתמי הרווקות אדוני יכול לקרוא בחוג ידידים, בשעה שהגברות תהיינה עסוקות במטבח בהכנת כריכים. אולי אנחנו מיושנים, אבל נמשיך לטעון בעקשנות שנשים לא מוכרחות להקשיב לכל דבר.

"הבחור שלי חושב שאני יפה מדי בשביל לכתוב שירים טובים. מה אתם חושבים על אלה שאני מצרפת?" - אנחנו חושבים שגברתי באמת נערה יפהפיה.

"אני אוהב דברים יפים, נאצלים, שגיאים / אוהב ערבים ופרחים / ואוהב את מבטייך השמחים / שאני הופכם ארגמניים..." היינו רוצים לדעת איך עושים זאת ובשביל מה.

...הנה לקולומבוס, הגיבור של הנובלה, שאחרי הפלגה של שבועות רבים מתחיל לפקפק אם יגיע אי פעם ליבשה כלשהי, ואפילו מחליט לנסות לסטות מהנתיב שבחר - נגלית משמיים איזו דמות ערטילאית ואומרת: המשך להפליג. ובשומעו את הדברים קולומבוס מפליג ומגיע ליעדו. פסיכולוגים אומללים, מבלים חיים שלמים באנליזה של חריגות אנושיות! בעוד שהכל הרבה יותר פשוט ומונע על ידי התערבות שלא מן העולם הזה. מר אלמוני היקר, בבקשה לא לכעוס על כך שאנחנו מתבדחים על סיפור שנכתב ברצינות גדולה, אבל בדיוק נגלתה לנו רוח רפאים ואמרה שזה יועיל לאדוני.

מדוע בשיריו של אדוני איזיס מפסיעה אנה ואנה בחצר המקדש? מדוע נפוליאון צונח מפולח בחנית? מדוע העמוד מתפוצץ כמו מים רותחים, ופוגה מדממת את גוש הציפייה? בשיגעון הזה חסרה שיטה - כפי שהיה מעיר פולוניוס. בטח שפולוניוס, בשיחה עם רב החובל קוק בשעת ליקוט פטריות.

כל הדברים בעולם מתקלקלים מרוב שימוש, חוץ מכללי התחביר. גברתי יכולה להשתמש בהם ללא חשש - יש די והותר לכולם.

אדוני צודק, הסתיו קצת עצוב כזה.

מוטב שגברתי תנסה לאהוב את עצמה בפרוזה.

מוכרחים להחליף את העט. זה שאדוני כותב בו עושה המון שגיאות. בטח תוצרת חוץ.

"תשנו מה שאתם רוצים ובלבד שתפרסמו!" - שינינו לגמרי ויצאו לנו שירי לוזאן. למרבה הצער הם התפרסמו מזמן.

אדוני שואל בשירו האם לחיים יש תעם. המילון מספק תשובה שלילית.

אדוני שואל מה דעתנו על הומרוס. לפי שעה הכי טובה שיש. למה, קרה משהו?

השיר הראשון בחיים וכבר גברתי רוצה לקבל חוות דעת? למען האמת, מוקדם מדי. שני הבתים האלה על הלילך יכולים להיות בעלי ערך רק בעיני זה שלו הם מוקדשים. אם לא יקבע איתך טיול אנחנו כבר נתחשבן איתו. הישמר לך, קרול!

נכון שאלואר לא ידע פולנית, אבל האם בתרגום שיריו רצוי להדגיש את זה עד כדי כך?

יש לנו חיבה עצומה לכלבים, ולמספר שלוש יש לנו חולשה ניכרת עוד מילדות, ואף על פי כן הכותרת "שלוש כלבים" לא עוררה בנו חשק להמשיך לקרוא.

אפשר שלסיפור, בלית ברירה, לא יהיו התחלה או סוף, אבל אמצע נראה הכרחי.

..האשה הזאת מתנהגת איום ונורא - לא זו בלבד שאינה אוהבת את הגברים שלה, אלא שהיא עושה כל שביכולתה למנוע מהם לכתוב את יצירות המופת שלהם ולשכלל את המצאותיהם. חבל שאיננו יודעים באילו יצירות מופת והמצאות מדובר. היינו רוצים לבעור בכעס מבוסס יותר.

"בזעמו הוא הזכיר לה קטר ישן ומתנשף..." - לא יכול היה להזכיר לה מפני שעוד לא היו קטרים.

לפי שעה יש כאן קלות כתיבה ילדותית נטולת דאגות בכל נושא שצץ בראש. המילים נשפכות כמפולות סתיו. כדאי מדי פעם בפעם לנשוך את העיפרון ולהתבונן בייאוש בחלון.

לרופאים טוב, תמיד הם יכולים לרשום איזשהם כדורים. בשביל הברנז'ה שלנו שום חברת תרופות לא המציאה כלום. אנו ממליצים אפוא על כללי הדקדוק, שלוש פעמים ביום אחרי האוכל.

מה מפריד בין בני אדם? קיר בלתי נראה. לְמה צריך לדמות עיר גדולה? לכוורת או לג'ונגל. מהי ריקנות? ריקנות היא עקרה. מה עושה מיתר מתוח? פוקע, אלא מה. מה איכזב את העורך? זה.

צר לנו להשיב כל הזמן: לא בשל, בנאלי, חסר צורה... נו, אבל בסופו של דבר זה לא טור לזוכי פרסי נובל, אלא לכאלה שייקח זמן עד שיתפרו להם את החליפה לשטוקהולם. מדאיג אותנו שאדוני מתייחס אל החרוז הלבן החופשי כאל שחרור מכל סוג של משמעות. אדוני עושה רישומים רופפים, שאותם הוא שובר בצורה שרירותית ומסדר כמה מילים מימין ואז שוב משמאל. שירה (לא משנה מה נאמר עליה מעבר לכך) הינה, הייתה ותהיה משחק, ואין משחק בלי כללים. ילדים יודעים את זה, למה המבוגרים שוכחים?

אם אין לאדוני אומץ לבוא אלינו ולדבר על השירים ששלח, אדוני יכול לבוא בלי אומץ. לחסרי ביטחון יש לנו הרבה סימפטיה. איכשהו חסרי הביטחון דורשים מעצמם יותר, הם מתמידים יותר וחושבים באופן נמרץ יותר... אין צורך לתפור מקטורן לכבוד הביקור הזה, מה פתאום, הרי אנחנו במשרד לפני הצהריים!

נו, נו. אדוני העתיק בשקידה חלקים מסיפורו של יאן סטוברסקי ושלח אלינו עם הבקשה להדפיס כיצירת ביכורים. אבל זה עוד כלום בהשוואה לאדון מגדאנסק, טיטאן חרוץ שכמותו, שהעתיק לנקי פרק אחד מ"הר הקסמים" וכדי לטשטש את העקבות שינה את שמות הדמויות. היו שם שלושים עמודים בקירוב. אדוני נראה עלוב עם ארבעת עמודי כתב-היד שלו. יש להשקיע יותר. בשלב ראשון אנו ממליצים על "הקומדיה האנושית". לא רע וארוך.

*ספירת קולות מהירה*
מרושע, אתם אומרים?
נו טוב, הרי ממילא לא נסלק אותה מהמדף, היא מאוד באופנה היום. הדיון הזה כולו תיאורטי לחלוטין.
ובכל זאת. רק תסתכלו על זה:

צ'ש היקר, נורא הסתקרנו לדעת מי הרג, והחזקת אותנו במתח עד הסוף. והנה לפתע המת עצמו קם מארונו ומצביע על הרוצח! את זה אנחנו מבינים, זאת הפתעה! כל מה שתשלח לנו נקרא בעונג צרוף. אבל לחוות דעת של ממש תצטרך להמתין עוד שנים אחדות, שכן הכול מעיד על כך שאתה מהלך על כדור הארץ זמן קצר. עד מהרה תשתכנע שלא רק הגברת אגתה כותבת עלילות עוצרות נשימה, אלא גם אדון הומרוס, אדון שייקספיר, אדון דוסטייבסקי ועוד כמה אדונים. ברכות חמות.

אני חושבת שצ'ש יצביע בעדנו, ויסלבה.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על דואר ספרותי - איך להיות (או לא להיות) לסופר