ביקורת ספרותית על הנער האבוד מאת תומאס וולף
ספר טוב

---

אני מרגיש שעוד לא חוויתי מוות של קרוב בתחושה החזקה שלו. כלומר כן חוויתי מוות אחד של סבא שגם השפיע עליי קצת, אבל מלא פניות בחיים שלי הצליחו להסיח את דעתי ככה שהשכול לא פגע בי עמוקות (מה גם הוא גסס תקופה, ולפחות הספקתי לתת לו חיבוק לפני), ואם אני חושב על זה אחרי החברים והמכרים הרבים שאיבדתי ב7 לאוקטובר, גם אז לא הצלחתי להרגיש שכול אמיתי של התבוססות בכאב ואובדן, חוץ מפיקים קטנים של פעם ב- אבל גם אז התחושה הכללית של האדישות הצליחה לסלק ממני את החיבור ומה שאני מנסה להגיד זה שהרגש הבשרני של אובדן ועיכול בריא, עוד לא הופיע אצלי.
בד"כ אני ציני כלפי רגשות כאלה, או לפחות איך שמשווקים אותם כי זה תמיד מרגיש לי מלאכותי ומאוד חברתי עם מטען כבד מאוד של מי יותר מסכן ומי צריך לקבל יותר תשומת לב כזאת או אחרת, אבל הספר הזה כן איכשהו היה בסדר, והדיבור שלו על אובדן לא הרגיש קיטשי או לא מובן.
הספר מורכב מארבעה חלקים שכל אחד מתאר צד אחר של תפיסת המנוח שאבד, אחיו אחותו הוא עצמו ואמא שלו. אין משהו בכתיבה שם שעוצר נשימה, אבל התיאור הפשטני של החוסר היומיומי בעוד אח אהוב, דווקא הרגיש לי אותנטי, והספר מהיר ולא מתיימר להיות איזו פנינה ככה, מתחיל ונגמר והמועקה שהוא משאיר לא מאוד עמוקה וכואבת, אלא יותר אמיתית.
לא יודע אם הייתי ממליץ, אבל אני שמח עליו.

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על הנער האבוד