אני מרגיש שעוד לא חוויתי מוות של קרוב בתחושה החזקה שלו. כלומר כן חוויתי מוות אחד של סבא שגם השפיע עליי קצת, אבל מלא פניות בחיים שלי הצליחו להסיח את דעתי ככה שהשכול לא פגע בי עמוקות (מה גם הוא גסס תקופה, ולפחות הספקתי לתת לו חיבוק לפני), ואם אני חושב על זה אחרי החברים והמכרים הרבים שאיבדתי ב7 לאוקטובר, גם אז לא הצלחתי להרגיש שכול אמיתי של התבוססות בכאב ואובדן, חוץ מפיקים קטנים של פעם ב- אבל גם אז התחושה הכללית של האדישות הצליחה לסלק ממני את החיבור ומה שאני מנסה להגיד זה שהרגש הבשרני של אובדן ועיכול בריא, עוד לא הופיע אצלי.
בד"כ אני ציני כלפי רגשות כאלה, או לפחות איך שמשווקים אותם כי זה תמיד מרגיש לי מלאכותי ומאוד חברתי עם מטען כבד מאוד של מי יותר מסכן ומי צריך לקבל יותר תשומת לב כזאת או אחרת, אבל הספר הזה כן איכשהו היה בסדר, והדיבור שלו על אובדן לא הרגיש קיטשי או לא מובן.
הספר מורכב מארבעה חלקים שכל אחד מתאר צד אחר של תפיסת המנוח שאבד, אחיו אחותו הוא עצמו ואמא שלו. אין משהו בכתיבה שם שעוצר נשימה, אבל התיאור הפשטני של החוסר היומיומי בעוד אח אהוב, דווקא הרגיש לי אותנטי, והספר מהיר ולא מתיימר להיות איזו פנינה ככה, מתחיל ונגמר והמועקה שהוא משאיר לא מאוד עמוקה וכואבת, אלא יותר אמיתית.
לא יודע אם הייתי ממליץ, אבל אני שמח עליו.

העיסוק בזמן שחולף ובניסיון לתפוס אותו נועד הרי לכישלון ולשברון לב.
הנובלה היפיפייה של תומאס וולף פותחת בתיאור מפעים של רגע מסוים כשהגיבור, ספק ילד ספק נער תופס לרגע את ההווה של הרגע החולף, את התחושה האין סופית מבחינת נקודת מבטו של חזרת הדברים הצפויים בסביבתו שוב ושוב.
ההתפעמות ורגעי הקסם של עולמו יתנפצו במהרה לבלי שוב.
ההתפכחות הכואבת תגיע בשל מאורע שיגיע בהמשך אותו היום. האידיליה נסדקה.

בשפתו הפיוטית מצייר המחבר את העיירה האמריקאית ואת הזמן שחולף באופן וירטואוזי. האמצעים הספרותיים שהוא משתמש בהם נפלאים.
אך מעל הכול דמותו של הילד-נער נוגעת ללב בעדינותה בבגרותה ובחוכמתה.
הנובלה העניקה לי (שוב, בקריאה שניה) חוויה של עצב מזוכך ויפיפה.
אחרית הדבר בסופה של הנובלה מאת עודד וולקשטיין מצוינת ושופכת אור על היסודות הביוגרפים של העלילה.
מומלץ מאוד לקריאה.

***


יש שאני נוסע בקו 18 מדי שבוע, ספסל שני מהסוף, מקשיב לשירים באוזניות ובוהה במושבים ההולכים ומתרוקנים, ערב כזה, מעונן וקצת קר, נוסע ורגע לפני שהאוטובוס פונה לעיר תחתית לא יכול לשלוט בעצמי ומגניב מבט חטוף ימינה מבעד לזגוגית החלון, לעבר בניין האבן הישן ההוא, המוקף בשיחים מזדקרים ועשבים שוטים מכל צדדיו, נו, ההוא, הזה שהילד בן השש נהג לשבת על המדרגה הקרה בכניסה הלא מרשימה שלו, ביום אביב חם וספוג שמש, אגודליו תחובים מתחת לרצועות הילקוט על גבו, יושב בחולצה לבנה אחידה וקצרת שרוולים ומחכה לסבא שלו שיחזור מהביקור הקבוע בחנות לחומרי בנייה ואחזקה שעמדה בצד הדרך, החנות בה ביקר בכל פעם שאסף אותו מבית הספר – שיחזור ויחזיק בשקית לבנה בידו האחת, ובשנייה ייתן לו ארטיק – ההסכם הקבוע ביניהם, שנחתם ללא מילים: הוא מחכה יפה ובתמורה מקבל משהו טעים. בכל פעם ארטיק בטעם שונה. דובדבן. קולה. מנגו. לימון. תמיד היה מנסה לפצות על העיכוב, לגוון ולהפתיע בטעם חדש, והילד אף פעם לא העדיף לבוא איתו לחנות או לחכות לו בבית. תמיד נהנה מעצם ההמתנה, מתחושת אי הידיעה שזמזמה בעורקיו ומקרני השמש המרוחות על המדרכה.


ומיד נזכר הילד בסבתא שלו, לבושה בשמלה ורדרדה, שערה משתפל לאורך עורפה, בהיר ומחייך בעודה יושבת למרגלות השולחן במטבח המרובע הקטן, מגוללת בקול עלילות ומחוזות על כלב אמיץ שיוצא להרפתקאות שונות, בכל יום הרפתקה אחרת, מלווה את מילותיה בתנועות ידיים וצחקוקים, והילד בן השש יושב בכיסא לידה ובולע בשקיקה כל מילה, בעיניים גדולות ורעבות, וזאת לאחר שכבר סיים את הקערה המלאה בבורשט רותח שנחה מתחת לאפו. הילד ההוא אף פעם לא גילה לה שחיכה בכל יום לסיפור חדש, שהעלילות השטותיות שהעלתה על לשונה הן שפתחו בפניו עולם שלם של ספרים ושל קריאה, של ריח דפים צהוב וישן, שהן הן העתידות להוליד בבטנו את הרצון העיקש הבלתי מוסבר לקחת עט ולהתחיל לכתוב על כל דף שימצא בקרבת מקום, מרופט ומקומט ככל שיהיה. הוא לא ידע שצריך לומר לה דברים כאלה, שאור בא ואור הולך - וגם לא ששלוש עשרה שנים לאחר מכן יכתוב על כך באתר סימניה, בביקורת לספר קצרצר שהמילים בו הזכירו לו את אותם רגעים.


הילד ההוא היה בן שבע כשסבא שלו חלה בסרטן. במשך שנים ארוכות לא ישכח את הלילה ההוא שסבתא התקשרה לאימא בתשע בערב, לומר לה שסבא קודח מחום. בטלוויזיה היה קליפ בצבע שחור-לבן לשיר של אביב גפן. פניו היו קרובים למצלמה ומאופרים, והתמונה הזו נתקעה בראש של הילד כל הלילה. הנסיעה בכבישים הייתה קצרה. אף אחד לא דיבר, והוא לא שאל אותם שאלות. כשנכנסו לדירה סבא שכב במיטה בחדר השינה שלו, ליד תיבת התמרוקים שהילד נהג להסניף את ריחה ולהפליג בדמיונותיו לחנויות ספרים מסתוריות באיטליה ובספרד, וקרץ לעברו כשראה אותו. הוא נראה עייף. אימא פרעה את שערו והבטיחה שהכל יהיה בסדר, והוא האמין לה. בהמשך השנה למד את משמעות המילה 'סרטן', ארבע אותיות שהתוודע אליהן עד גיל שבע רק בתור בעל החיים, Crustacea, הזה עם זוג הצבתות. הוא לא ישכח את מסדרונות בתי החולים הארוכים והלבנים, חסרי הדופי, את ריח התרופות שעמד בקביעות באוויר, את שקיות הצלפון שעטפו את הכריכים חסרי הטעם מהמכונות, את ההמתנות האינסופיות על הכיסאות השחורים מתחת למסכי הטלוויזיה שעמדו ממעל, את תמונת הנוף הירוקה של הכרמל לעת שקיעה בערב, כשעמד מול קיר הזכוכית הענק ההוא, לבד, לבד לגמרי, וכתב מילים במחברת השחורה שלו.


הנסיעה בקו 18 מזכירה לי קרעים כאלה, חטופים ומהירים, נגיסות מהעבר – ורגע לפני שאני מספיק להעמיק, לגלוש קצת לנבכי הדברים, לתהות ולהרהר - האוטובוס דוהר קדימה, והופ, אני בן תשע עשרה, חייל במדי חיל האוויר שחוזר הביתה, חולף על פני שכונת סירקין אפופת התמונות וממשיך בדרכי בכביש העקלקל לחלק נוסף של העיר, לרחובות אחרים, פחות משמעותיים עבורי, אולי, עם הרבה פחות קרעים חטופים; מותיר מאחור את הילד בן השש ואת סבא וסבתא כשעוד גרו בדירה אחת ואת הארטיק בטעמים ואת ריח השמן שנדף מהמדרכות ואת האיש המשופם עם כובע הקש שתמיד עישן ושאל לשלומו. מניח לכל אלה לשקוע לאט. "הנער האבוד" מאת תומס וולף העניק לי הצצה קצרה נוספת לימים ההם, לזיכרונות הישנים ולמגוון הריחות, לשעות המלאות בתמימות ובסיפורים, באהבה ובחמלה, לקסם ההוא שעמד באוויר שלוש עשרה שנים לפני, ונהיה כעת לכתם אחד, עגול ומחייך, הולך וקטן, הולך ונמוג, אבל לא נעלם לחלוטין – ואולי, מי יודע, מסתתר לו אי שם, ייתכן ואפילו בחדר השינה שלהם, במקום שנחה בו פעם תיבת התמרוקים של סבתא. תמיד אני מנסה להציץ ותמיד התריסים מוגפים.


***

הביקורת הזו לא מיועדת לכולם. הביקורת הזו מיועדת רק לאוהבי ספר. הכוונה באוהבי ספר היא לא רק כאלה שאוהבים סיפורים, הכוונה היא לא רק לאוהבי המילה הכתובה, למצב התודעה החמקמק שמשיתה עלינו הקריאה בספר. מעל הכול הביקורת הזו מיועדת למי שאוהב את הספר עצמו, כן הכוונה לדפים, עליהם מודפס הסיפור, ספונים בין שתי הכריכות. הנער האבוד, סיפורו של תומס וולף, יצא לאור בעיברית בהוצאת "זיקית". מסתבר שמדובר בהוצאה עצמאית (מהספר הזה הודפסו במהדורה הראשונה 1000 עותקים). עוד מסתבר שבהוצאת זיקית אוהבים את מה שהם עושים ועושים זאת באהבה. הספר קטן, מעוצב בקפידה הפונט נעים, הדפים בצבע קרם צהבהב, כה רכים עד שמתחשק להצמיד את הספר לאף ולנשום עמוק את ניחוחו, ואתם יודעים מה, יש לו גם ריח נעים. לא, אין לי קשר להוצאת זיקית, ואני לא מנסה לקדם את מכירותהם, סתם רציתי לגמול להם באהבתי על האהבה שהשקיעו בעובודתם.
ועכשיו לספר, אח איזה יופי, כמה רגש, כמה יפה יודע תומס וולף לכתוב, הנער האבוד כתוב לכאורה מפיהם של 4 דוברים, הנער, אימו, אחותו הגדולה, ואחיו הצעיר (הוא תומס וולף). העלילה מתרחשת בארצות הברית של תחילת המאה הקודמת, וכדי לדיק בדרום של ארצות הברית. אבל העיללה היא לא מה שחשוב (יש עלילה אל דאגה) האופן שבו כותב תומס וולף הוא לא פחות מעוצר נשימה (לפחות נשימתי נעצרה לפרקים). האותנטיות של החוויות המועקה בגרון כשעולבים בנער האבוד שלנו, מיד גורמת לקורא להבין שבידנו מונח "הדבר האמיתי".
הספר, בין היתר, עוסק בזיכרון. הוא עוסק בזמן, חזרה אחורה בזיכרונות, אל זמן אבוד, וגם שיבה פיסית למקום בו גרנו לפני שנים. מצאתי שהספר מטיח אותי שוב ושוב אל זכורנות ילדותי בעיירת הפיתוח צרובת השמש, וכאילו נכתב באופן שנועד לעשות זאת. המנגנון ניסתר, אבל התוצאה עוצמתית. לפני מספר שנים נתבקשתי על ידי חבר שצילם סרט דוקומנטרי לקחת אותו לשכונה בה גדלתי, הסכמתי כי המטרה הייתה מאוד ראויה . החוויה שחוויתי באותו אחר צהריים בשכונת הבלוקים בעיירת הפיתוח בה גדלתי, טלטלה אותי והציפה אותי ברגשות שגוועו רק לאחר זמן רב. הספר החזיר אותי בדיוק לאותה חוויה. המרחבים הגדולים בהם גדלתי הצטמצמו פתאום, השכונה היפה, הכתה בי בכעורה, והאנשים המקסימים (השכנים) שעדין התגוררו שם יצאו מגדרם ושמחו לקראתי כאילו נפרדנו אתמול.
הספר מרובה ברבדים ואני מתקשה להאמין שמדובר בקצת יותר ממאה עמודים קטנים, בפונט גדול.
אסיים בציטוט, הכול כתוב כה יפה ובחרתי בזה: "ובכל זאת הכול היה כשהיה מעולם מלבד זאת שהמדרגות היו נמוכות יותר, המרפסת גבוהה פחות, פיסת הדשא רחבה פחות מכפי שדמיינתי...."

כל יום אדם מת
ויחד איתו מתים בני משפחתו, מה שנותר הם הזיכרונות ולעתים גם הם אינם קיימים.

כל יום כשאדם מסיים את חייו מתים איתו חלומותיו, תשוקותיו, תוכניותיו לעתיד והעולם ממשיך בלעדיו ואני שואלת אתכם בשיא הכנות והרצינות: כיצד זה ייתכן?!

כל יום לב חדש נשבר לרסיסים וצריך לאסוף את השברים איכשהו.

כל יום שעובר הכאב לא נעשה קל יותר אלא ככל שהימים עוברים הכאב רק מתעצם, הקושי נעשה גדול וגדול יותר, גם אחרי חמש, עשר, עשרים ושלושים שנה.. עד יום מותך.

כל דקה אדם מהרהר על האובדן הפרטי שלו.

כל דקה אדם מאשים את עצמו, יש לו ייסורי מצפון, אולי בי תלויה האשמה? אולי הכול קרה בגללי? אולי היה עדיף שאני זה שהיה מת במקום?
כל שניה אדם צריך למרוח על פרצופו חיוך שקרי ולהנהן שהכול תקין כשלמעשה ההפך הוא הנכון, אותו אדם מת מבפנים.

כל שניה אדם צריך לחיות ולהיות חזק למרות שבליבו הדבר שהוא הכי רוצה לעשות זה להתכנס בתוך עצמו ובמחשבותיו.

כל יום קרוביו של האדם המתמודד עם האובדן רואים את כאבו של אדם זה והלב נחמץ.

מאותו הרגע שהאדם האהוב אינו בין החיים צריך ללמוד לחיות ללא קרוב המשפחה, איך מבצעים משימה כה קשה? הרי האדם היה חי ולפתע ביום בהיר הוא איננו, הידיעה שלעולם קרובי משפחתו לא יראו את פניו,נלעולם לא ישבו איתו לארוחת בוקר, לעולם הוא לא יכנס דרך מפתן הדלת ויחבק בחוזקה וייאמר את המילים העוצמתיות: אני אוהב אתכם .

הדבר אינו מחלחל, זה אבסורד! איך זה ייתכן?! הרי הוא היה ופתאום אינו!
איך אפשר לקום מחר בבוקר ולהמשיך בשגרת היום?

קיומו של האדם הסתיים! מהיכן ממשיכים? -כיצד- ממשיכים? ישנן צורות התמודדות רבות, כל אדם ודרכו שלו אך הכאב אוניברסלי לכולם.

זהו בדיוק נושא הספר, הוא מתאר את קורותיה של משפחה בת ארבעה נפשות סביב אובדן קרוב משפחתם -אחיו של תומס וולף.
כל קרוב מתאר את הסיפור מנקודת מבטו ואת השינויים בעקבות הטרגדיה.

למרות שהספר מתאר קורות משפחה אמריקאית באמריקה הישנה, הוא אוניברסלי לכל אדם, אין כמעט אדם שאינו חווה אובדן כזה או אחר, כל אדם לצערנו יכול להזדהות עם תוכן הספר.

הספר מתאר זוויות שונות של כאב, הכאב אינו רק אובדן של אדם יקר אלא יחד עם אדם זה אבדו דברים רבים נוספים :החלומות ,שאיפות , רצונות שהיו ולא ישובו עוד.


אם המשפחה זוכרת את בנה לפרטי פרטים, קווי מתארו ודמותו, הוא נמצא במוחה כה חי כמי שמעולם לא נקבר בידי אימו.

הרי זה אבסורד! איך יתכן שאם קוברת את בנה? הבן שסחבה ברחמה תשעה חודשים? האם שאהבתה לבנה לא ידעה גבולות וראתה ממנו נחת, מהילד הזה שרק מלאו לו 12...שהתגאתה בו, בפיקחותו המיוחדת והשונה.

"וגרובר ישב שם, כזה שקט ורציני כאילו, מסתכל דרך החלון, והוא לא זז. הוא ישב שם כמו גבר. הוא היה בסך הכל בן אחת־עשרה וחצי, אבל היה לו יותר היגיון, יותר שיפוט ויותר הבנה מכל ילד שראיתי בחיים שלי…”"

" “לעומת זאת אני עדיין רואה את גרובר בדיוק איך שהוא היה, איך שהוא נראה באותו בוקר כשחצינו את אינדיאנה, לאורך הנהר, בדרך ליריד”."



האחות מרגישה כי האובדן קרה בעולם אחר, בגוף אחר, כאילו מעולם לא היא זו שאיבדה את אחיה למחלה ארורה... זה קרה לאחות אחרת, לא לה, לא לה, כיצד ייתכן הדבר שזה קרה דווקא לה? זה קרה בגלגול אחר, בחיים אחרים ...כך היא מרגישה עד שהזכרונות מכים בה, חיים כל כך ועם זאת כואבים כל כך ,וכשהם מתחלחלים הם ננעצים בה ולא מרפים.

איך זה ייתכן?

"וכל כך הרבה זמן עבר, כאילו כל זה קרה בעולם אחר. ואז זה חוזר, כאילו זה קרה אתמול…"


האח הצעיר ביותר אומנם לא זוכר כמעט דבר מאחיו הגדול אך הוא מנסה בכוח לדלות פרטים אבודים, הוא מנסה בדרכים שונות לאחוז בזכרונות, גם אם בצורה מוחשית אבל למרות זאת הוא מגלה את האמת המרה, הוא מבין כי הזמן שינה דברים רבים שלא ישובו להיות כשהיו, בדיוק כמו אחיו הבכור. שאבד לעולמים ולא ישוב.

" וידעתי שזה לא יכול לשוב עוד - זעקת ההיעדר אחר הצהריים , הבית שחיכה והילד שחלם. ומתוך מעבה זיכרונו של אדם , מלב היער המכושף ,העין הכהה והפנים השקטים - ילד מסכן, זר לחיים האלה , גולה בחיים האלה , אבוד כמו כולנו, מילת צופן במבוכים עיוורים , לפני זמן רב- אבי , רעי , אחי הנער האבוד הלך לעולמים ולא ישוב עוד. ״

המשפט הזה הוא ששבר את גב הגמל.
כשקראתי את המשפט החותם את הספר, לא יכולתי יותר ופרצתי בבכי.
הספר הזה נגע בנקודות כל כך רבות, בעדינות אבל עם זאת בישירות ובאגרסיביות, לא נותן דקת מנוחה, הוא פשוט משליך הישר אל המים העמוקים, בהפתעה ובכאב, גורם לך להיזכר.

ורק בסוף נופל לך האסימון כי שם הספר לא מתאר רק את הנער עצמו שמת, שהוא אבוד ולעולם לא יחזור אלא הוא מתאר גם את מצבם של בני המשפחה של הנער ובכלל כל אדם שחווה אובדן- גם הם אבודים בדיוק כמו הנער.

הפרק על חנות הממתקים הוא לא פחות מגאוני. זה כל מה שיש לי לומר. ותומס וולף יודע לחבר מילה ועוד מילה, בהחלט יודע.

כשמשהו נקרה בדרכינו ומחזיר אותנו לתחושת הילדות -אין כדבר היותר חזק ממנו בחיים ,
ו- תחושה המוות של הורינו .

קשה מאוד להעביר בקוהרנטיות את הנובלה הזאת ,היא כל כולה תחושות ורגשות.

והנה במה שאפשר ליצור ממנה ציר עלילתי של משהו,ורק את תחילתו :

גרובר הוא נער כבן 12 בעיירה דרומית -סנט לואיס,התקופה -1904 ,הרקע הסיפורי -התרחשות חגיגות אמריקניות ביריד גדול ופטריוטי על רכישת לואיזיאנה מצרפת .גרובר הוא נער רגיל ,בן למשפחת קשת יום אשר מפעמת בו תחושה בלתי מתפשרת של צדק מול מעשי מבוגרים וקטנים כאחד,אולם בו בזמן יש בו בנער הזה משהו -בלתי רגיל .באופן שבו הוא מסתובב בעיירה ומתבונן בחנויות ובאנשים החיים שם:

"אור בא והלך ובא שוב,הצלצולים הרועמים של השעה שלוש הכו ברחבי העיירה,גלים של בדיל מן הפעמון של בניין הרשות ,רוחות אפריל קלות הפיחו זהרורים ססגוניים במזרקה עד שנוצת המים חזרה ופעמה בשעה שגרובר פנה לכיכר ....ריח שאין לדבר בו כי אין מילים עבורו, ריח שאי אפשר לתארו כי אין לשון עבורו, ריח שלעולם לא ייקרא בשם כי אין עבורו שם.. כי ריחות אלה לא נשאו רק את זכר הדברים המזוהים על סגולותיהם הנבדלות. הם נשאו עמם יותר, הרבה יותר מזה - את קסם המחשבות הנובעות בשרשרת, תשוקה שופעת של אי אפשר. הם הביאו אליו, הוא לא ידע כיצד - ידע רק שניתנו לו - את ריח הודו וברזיל, ריח הדרום האפל וריח המערב, מוזהב ולא-נודע, ריח הצפון, כביר ומשכר, ריח אנגליה וצרפת, ריח נהרות אדירים ומטעים עצומים, ריח עמים לא נודעים ושפות זרות, כל תהילת העולם שלא ידע, כל שגב העולם שרגלו לא דרכה בו, כל היסוד והיפעה והתפארת של ארץ כבירה, מזוגים בתוך תמונות זוהרות בחזונו הגא והלוהב של ילד" .

המילים ,המשפטים ,השפה של המחבר תומס וולף- היכו בי בבת אחת .

הם החזירו אותי לזמן ולתקופה של ילדותי: לאור,לצבע,לתחושות ,לרגשות ,לאנשים המבוגרים- ההורים ולמי שהיינו- הילדים .
לתום השכונתי בגבולות הגאוגרפיים - השכונה שהיו בה העצים גבוהים ,כרי הדשא לשבת ולקרוא ספר ,האור והזוהר שעטף אותנו -את הילדים הקטנים של השכונה.
והתחושה שכל מה שנמצא מעבר לשכונה היה בבחינת עולם אחר שרק באמצעות המבוגרים אפשר היה להגיע אליו.

עודד וולקשטיין-המתרגם העניק לי תחושה של מי שטווה מחוטי זהב עדינים עדינים -אריג יחיד ומיוחד של טקסט,
אולם "היהלום שבכתר" נמצא באחרית הדבר שבו הוא כותב -שואל :

"האם היה רגע מסוים אחד שבו נעקרנו ממהלכו של הזמן הבא והולך ובא שוב והוטלנו אל מסילותיו של זמן אחר,הזמן שעשה אותנו לאנשים?
ומה אבד לנו בעקירה הזאת?
מה הדבר הזה שאנשים מאבדים?
האם אפשר להשיב את האבדה לרגע מסוים אחד,שבו איבדנו?
האם אפשר לשוב ולמצוא את הרגע שבו איבדנו ?".













.

הלכתי לספרייה להחזיר ספרים וגם בתקווה למצוא את "פרנסוס על גלגלים" הספר הראשון שהוציאה הוצאת הספרים החדשה "זיקית". לדאבוני לא מצאתי אותו, אבל אני לא מצטער משום שמצאתי ספר אחר וקסום של אותה הוצאה, את "הנער האבוד". סיפורו של הנער שקפא והפך למצבה בגלל מחלה ומשפחתו שסופדת לו ממרחק הזמן. הרבה ספרים מעלים אצלנו תמונות מחיינו, לנובלה הקצרה הזאת יש כוח לחולל שינוי תודעתי ולעלות תמונות מילדותינו, כל אחד ומשפחתו הוא. זה מה שקרה לי עם הספר הזה, הוא החזיר אותי במהירות האור לחדר שבו גדלתי, לילדותי ולאחיי שישנתי איתם באותו חדר ולסיפורים מאותה עת. קריאה אחת לא הספיקה לי משום שהרגשתי שפספסתי בה משהו, ורק בקריאה שניה נחשפתי ליופייה האמיתי.

פנינה ספרותית קסומה (למרות סיפורה העגום)

הספר הקטן הזה הוא תמצית מלוטשת, ביטוי ספרותי נפלא לרעיון שמעסיק כמעט כל אחד בזמן זה או אחר. זמן, זיכרון ואובדן. האם הזיכרון יכול להחזיר את הזמן שעבר ובכך למלא חלל שהותיר אובדן. בארץ שלנו אנחנו מתמחים במצבות זיכרון אך למודי נסיון בחללים שהותירו אובדנים. בספר הזה שכל מילה בו נבחרה בקפידה שכל דימוי בו מכוון לרעיון הנושא. השאיר אותי משתאה מהיופי העצוב. אין כאן זעקת שבר יש געגועים למה שלא יחזור, יש זיכרון שהוא יפה מהמציאות, ויש תחושה חזקה של חוסר אונים מול הריק שמותיר מה שלא ישוב לעולם. מה שעוד מצא חן בעיני היו הרמזים הקלים כנוצה למציאות קשה שאולי היתה של הנער ואחיו אך אלה נשארו למחשבות הקורא. זה הדגיש עוד יותר את עבודת הליטוש של הסופר. אני ממליצה לקרא גם את "אחרית דבר" של המתרגם אשר מאירה את הטקסט באור בהיר יותר.