“הספר הזה היה טעות. לתומי חשבתי שהוא של טום וולף שכתב את "מדורת ההבלים" ואת "גבר במלואו", ולא שמתי לב שמדובר בוולף אחר עד שהייתי כבר באמצע הספר, (הכולל 611 עמודים כולל פרק מסיים של עודד וולקנשטיין) בפורמט גדול. וכשהבנתי שלא יתכן שהוולף ההוא, הזכור לי כמאפיין מדוייק ותמציתי, מבין את הפסיכולוגיה של דמויותיו האמינות ויודע לספר סיפור, כתב את הרומן עב הכרס הזה, הייתי כבר באמצע הספר, והחלטתי לשרוד עד הסוף - כי אולי בסוף תגיע איזו הפתעה, מי יודע?
קראתי מה שכתבו חכמים ומשכילים ממני בכל מיני מוספי ספרות נחשבים. הם התפעלו מהספר, מעושר הכתיבה, מרוחב היריעה, מתאור מפורט של החברה האמריקאית על רבדיה השונים, מעובדת היותו של הספר - כמו ספרים אחרים של וולף - אוטוביוגרפי.

מדובר בסיפור (אם אפשר לקרוא לאסופת הרשמים והאנקדוטות סיפור) על אחד ג'ורג' ובר - הוא תומס וולף - שהוא סופר שספרו הראשון האוטוביוגרפי עומד לצאת לאור, והוא נקרא להגיע הביתה לרגל פטירת קרובת משפחה. "הביתה" משמע עיירה דרומית רוחשת רכילויות וסיפורים, שכולם שם מכירים את כולם, וכולם נדבקו בחיידק ההתעשרות המהירה מנדל"ן. וולף מתאר תאורים דקדקנים ונטולי פואנטה את האנשים המרכיבים את העיירה, כשכל סיפור כזה סובב סביב דמותו, מחשבותיו ורצונותיו. לא הייתי אומרת שהוא מצליח לאפיין דמויות שאפשר להזדהות עם התנהגותן. למעשה, איפיון הדמויות - הכולל רק תאורים, לא מניעים - הוא מכשליו של הספר הזה, לדעתי.
הכשל העיקרי שמצאתי בסיפור - שאינו מעניין במיוחד, אם כי גם לא משעמם במיוחד - הוא הנרקיסיות של הסופר, הגורמת לו להניח שכל פרטי הפרטים של כל סיפור זניח, מעניין וחשוב, ללא שמץ של ברירת עיקר מטפל, מה שהכרחי, לדעתי, כדי להפוך סיפור למעניין. לדידו של וולף כל דבר שקרה לו במעט השנים בהן חי על האדמה - היה עיקר וחשוב, וצריך להיות מסופר.

וולף יליד צפון קרוליינה מת משחפת בגיל 38. הוא כתב ארבעה רומנים - הנוכחי התפרסם אחרי מותו - כמה נובלות וסיפורים קצרים. לו היה וולף אנתרופולוג אפשר היה להעריך את הדו"ח המקיף שכתב, שבו אולי אפשר להסיק מסקנות לגבי התנהגות האנשים שתאר - אם כי לא לגבי המניעים שלהם. אבל כסופר - הוא עייף אותי והתיש אותי, וגרם לי להחליט שזה יהיה הספר האחרון שלו שאקרא.
מצד שני קחו בחשבון את הבקיאים בספרות ששיבחו והיללו - הם כנראה יודעים משהו שאני לא יודעת.”