“הרבה נאמר על כיכובו של "הדבר" מאת קאמי בימי הקורונה הנוכחיים, אגב גם כאן בסימניה דובר לא מעט. עבורי התקופה הזו לא היתה חזרה לשם, ובחרתי דווקא השבוע לצלול אל תוך המחזה המופתי "מחכים לגודו", קראתי את תרגום מולי מלצר (לא זה שמופיע בתמונה ליד). במרכז המחזה ההמתנה המתישה והממיתה של שני גברים, ולאדימיר ואסטראגון, לגודו. בין הדמויות מתנהל שיח חרשים, כשמדי פעם נאמר במישרין כי השיח מתקיים במטרה "להעביר את הזמן" עד שיצוץ גודו. יסודות המציאות מתפרקים בזה אחר זה, הזמן מתערער עד ליסוד לאורך המחזה, הידידות כמו מתרוקנת מקרביה ועצם השיח מאבד מפישרו, כמו למשל כאן:

אסטראגון: איזה עץ זה?
ולאדימיר: נראה כמו ערבה
אסטראגון: איפה העלים?
ולאדימיר: הוא בטח מת
אסטראגון: גמר לבכות
ולאדימיר: אולי זה פשוט לא העונה
אסטראגון: זה לא נראה לך יותר כמו שיח?
ולאדימיר: כמו בן שיח

כשגם בן השיח איננו באמת חי באופן ממשי.

אל שתי הדמויות מצטרפות שתי דמויות נוספות, האחת היא של אדון עשיר (פודוזו) ואליו קשור אדם נוסף המהווה מן סבל-כלבלב-עבד בשם "לאקי". המפגש של שתי הדמויות עם כניסתן של האדון והעבד מטלטלת. היא מלווה בו זמנית באבחות של בוז כלפי האדון וחמלה כלפי העבד, אך תחושה זו מתחלפת תדיר בהבנה כי מהאדון ניתן לקבל דבר-מה (עצמות שהשליך מארוחתו) ומן העבד יוכלו לקבל רק בעיטה הגונה. תובנה חדשה זו מערערת באופן משמעותי את תחושת הזעזוע הראשונית.
האמון בבני אדם הופך מעיק, מטריד ובעיקר מופקע. למשל אם יהיה ניתן לקבל עזרה מבני אדם צצה כשבמערכה השניה נגלות שוב דמויות האדון והעבד, לאחר תמורה ניכרת שעברו ופתאום יש דווקא צורך להתגייס למען האדון פודוזו הזקוק לעזרה נואשת ומידית. הבחינה האם יהיה ניתן להיחלץ למען האחר נשארת ללא מענה, כמו תלויה לא בהכרח בתשלום בגין העזרה, באינטרס שעשוי להיות כמוס בכך, אלא לעיתים פשוט בשעמום ושוב, בצורך להעביר את הזמן עד שיצוץ אותו גודו מסתורי.
מיהו גודו? ובכן נשמע כי שמו מרמז על GOD כשהציפייה היא כי כאשר יופיע, יתגלה וינכח, תשנה המציאות פניה. החיים יוכלו לקבל ממד אחר וחדש, החיים יוכלו לקבל את משמעותם. יש איזו תקווה החוזרת ומופיעה בדמותו של הנער המבטיח כי מחר אדון גודו יגיע, ונשאר עוד יום להמתין לו, בציפייה שעל פניה נראית חסרת תוחלת ואף יוצרת תקיעות מעיקה של הדמויות באותו מקום שהוא שום מקום במובן רב.

נשמע לכם אולי קצת מוכר?

"כמות הדמעות בעולם היא קבועה. בכל פעם שמישהו מתחיל לבכות, אי-שם מישהו אחר מפסיק. זה נכון גם לגבי הצחוק. אל נדבר אפוא רעות על תקופתנו, היא אינה אומללה מאשר הקודמות לה. אל נדבר עליה גם טובות. אל נדבר עליה כלל. "”