ביקורת ספרותית על אהבה ראשונה מאת סמואל בקט
ספר טוב

---

השאלה הגדולה ביותר היא, אני חושב, מה מבדיל בין סמואל בקט לבין אוטיסט, אם בכלל. "גם הגשם, לעתים קרובות הייתי שומע אותו, לעתים קרובות ירד גשם". אבל באוטיסטים כך אני מאמין יש איזו שמחת חיים טבעית לפחות כאשר הסובבים אותם הם איכפתיים. לדידם המציאות היא די שמחה, בעוד שמציאותו של בקט היא אפורה עד מייאשת, והוא משתמש בהומור כדי להרפות קצת מן התחושה ש- הזה הדבר היחיד שאפשר להיאחז בו? אלה החיים שאין לנו דבר מלבדם?
"הייתי אפוא במצב מתקדם בהחלט כשהיא אמרה לי, לאחר שחקרתי אותה, שמדובר בלקוחות שהיא מקבלת לפי התור. יכולתי כמובן לקום ולהציץ בחור המנעול, אם נניח שהוא לא היה סתום, אבל מה כבר אפשר לראות מבעד לחורים האלה? אז את מתפרנסת מן הפריצות? אמרתי. אנחנו מתפרנסים מן הפריצות, השיבה. את לא יכולה לבקש אותם שיעשו קצת פחות רעש?"

דמיינו שאתם בבניין המגורים שלכם ויש עבודות בסמוך. זה מייאש. הלא הייתם רוצים לבוא לאחראי ולהגיד לו, תוכלו לדומם את הדחפור בזמן שאת חופרים באדמה? ארבעה סיפורים מקובצים כאן- אהבה ראשונה, המגורש, סם ההרגעה, הסוף. בקט כתב אותם באותה התקופה כאשר החל לכתוב בצרפתית (יליד אירלנד במקור). הוא ראה אותם כיחידה אחת, ואם מנסים להיזכר איזו עלילה יש באיזה סיפור עולים קשיים כי הסיפורים הם בעלי דמיון רב ביניהם. "אינני יודע מדוע סיפרתי את הסיפור הזה. יכולתי באיתה מידה לספר סיפור אחר. אולי פעם אחרת אוכל לספר סיפור אחר. בני אנוש, ראה תראו שהדברים דומים הם".

קצת קשה לעקוב כי בקט לא מספר לנו את העלילה עצמה, הוא מספר לנו את הפרטים של העלילה, את המציאות העירומה כמות שהיא, את העלילה מבינים מעט יותר מאוחר וגם אז היא די מעורפלת. הדקויות וההפשטה של המציאות הן העיקר שיש לעקוב אחריו. הכל מסופר בגוף ראשון, מעיר המתרגם מולי מלצר, בקט רוצה לפנות ישירות אל הקורא. זהו המפגש הראשון שלי עם בקט, אני לא יכול כרגע להשוות זאת למחזה המפורסם שלו מחכים לגודו. הרבה פעמים אמרתי לעצמי שלסיפור אין פואנטה, או ששאלתי, למה שזה יעניין אותי בעצם? בקט נותן במה גדולה להרגשה מאוד ספציפית קיומית שמתעוררת אני מניח אצל כל בן-אדם. המפגש עם ההרגשה על הבמה הגדולה שעד כה הייתה בתא הכלוב הקטן שלה, הוא מביך. זו הרגשה של חיים אומללים משהו, זורקים את גיבור הסיפור מן הדירה שלו, או ממוסד כלשהו שאין ברור מהו טיבו, או שהוא מדמיין סיור שלם מהקבר שלו כבר אחרי שמת כדי לחיות רגעים אחרונים באילוץ. כאילו הנשמה היא עצב [מלשון עצבים] שעדיין רוטט לזמן מוגבל אחרי שהגוף כבר כל המערכות בו מתו. בלי הציניות וחוסר ההתרגשות המשוועת שלו אני חושב שהסיפורים לא היו מעניינים. דרכו לספר היא המעניינת.

אני נזכר בכל הפעמים בעבודה שאני מחסל חדר גידול של חרקים. אחרי שהכל נזרק או מוצא החוצה שוטפים את החדר עם מכונת לחץ מים. תמיד מסתובבות שם שממיות שמקומות כאלה טבעיים להן. בלי אלטרנטיבה קיימת אני מפעיל את הלחץ מים בעוד השממית בחדר, ויוצא שזנבה מתנתק מן הגוף שלה, לפעמים. אני רואה את הזנב ממשיך לזוז מנותק ממקורו. זו תמיד הרגשה עצובה, ואיני מסוגל להסתכל זמן ממושך. הייתי רוצה שכל זנב שכזה יהיה בקט קטן שיגיד 'הסתכל עליי בן-אדם מלמעלה, רציתי לגדל עיניים כדי שאוכל לפחות לדעת שמסתכלים עליי, ואם אפשר יהיה זה נחמד גם להסתכל עליו בחזרה בפעם האחרונה'. למרות שבקט בסיפורים אלה תמיד כותב מנקודת המבט שלו ולא של האחר. בזמן שהוא משוטט כמו הומלס בחוץ הוא אפילו מזהה את בנו, נראה לו שזה בנו, והוא משיב עם מגבעת לו ולעוברים ולשבים, ונעלם בהמון בלי שתהיה לזה משמעות. אח"כ הוא פוגש בנאדם שפגש פעם ויש לזה יותר משמעות. תיאוריו ההזויים די דומיננטים. אני חייב להוסיף עוד ציטוט אחד:

"יום אחד לא הצלחתי לקום. הפרה הצילה אותי. ערפל הכפור דירבן אותה לבוא ולמצוא מחסה. ודאי זאת לא הייתה הפעם הראשונה. כנראה לא ראתה אותי. ניסיתי לינוק ממנה, אבל בלי הרבה הצלחות, העטין שלה היה מכוסה בזבל רטוב. הסרתי את כובעי והתחלתי לחלוב לתוכו, כשאני מגייס את כוחותיי האחרונים. החלב נשפך על האדמה, אבל אמרתי לעצמי, אין דבר, זה בחינם. היא גררה אותי על הרצפה, ונעצרה מפעם לפעם רק כדי לשלח בי בעיטה. לא ידעתי שפרותינו יכולות להיות נבלות אף הן".
בדרך כלל הוא יוצר קשר עם בני אדם, וגם זה רק לצורכי הישרדות, אלא אם פונים אליו. והוא מאוד מתגעגע לאבא שלו, שקנה לו את הכובע שהכריח אותו ללבוש, ובגללו צחקו עליו בבית הספר. בן-אדם עם כובע, זה משונה מעט לילדים לא? אבל את הכובע הזה הוא לוקח לכל מקום, ולכל סיפור. דיינו, סיפרתי יותר מידי.

» ביקורות נוספות של יקירוביץ'
» ביקורות נוספות על אהבה ראשונה