****


הדבר האחרון שכנראה אפשר לצפות מ<mark>ויסלבה שימבורסקה</mark> לעשות, הוא לשבת לבד בחושך, בשתיקה רועמת, כמו דורות על דורות של פולניות פאסיב-אגרסיביות שקיבעו את דמותה של "הפולניה" וצימצמו אותה לכדי שש המילים הטעונות, "לא, לא חשוב כבר. אני אקום".
מדמותה המעשנת-להכעיס שניבטת מכריכת הספר כבר ניתן לראות מה היא. בועטת. עוקצת. חתרנית. פיקחית להפליא. takes no shit from no one. פולניה, אבל כזאת שאם הייתי "מגר

...




קריאת רשות

אחרי שאני מסיים לקרוא ביקורת כלשהי ב'סימניה', דבר ראשון שאני עושה זה לסמן 'אהבתי' (במידה שאני אוהב את אותה ביקורת, כמובן. כי יש גם מקרים שלא). והדבר השני שאני עושה אחרי שאני מסיים לקרוא ביקורת, זה לכתוב תגובה (במידה שיש לי לומר משהו על הביקורת עצמה, על הספר שעליו היא נכתבה, או כל דבר אחר, כי יש גם מקרים שבהם אין לי מה לכתוב).

'קריאת רשות' הוא אוסף של ביקורות על ספרים

...





עוד ביקורת סיפרותית / זה שאין לנקוב בשמו

בסקירתי האחרונה על
ספר אחר של
<mark>ויסלבה שימבורסקה</mark>,
נדרתי לי שבועה.
(והשבועה הלכה ככה:
"זה ה<mark>ויסלבה שימבורסקה</mark> הראשון שיוצא לי לקרוא,
אבל לא האחרון.
לא, לא האחרון").
ומשם הבנתי
שמכאן
אין לי כל דרך חזרה.
כי הרי את השבועות שאנו נודרים, פשוט מוכרחים לקיים.
אך עוד לפני שנבעה בי ההחלטה
לבוא בשערי הספריה העירונית שבעיר מגוריי
ולהוציא מבי

...




ביקורת סיפרותית / זה שאין לנקוב בשמו

זה ה'<mark>ויסלבה שימבורסקה</mark>' הראשון שיוצא לי לקרוא.
הו כן, אתם בהחלט מוזמנים לבוא
ולהרוג אותי, על המקום.
או לכל הפחות - להגיד 'נו, נו, נו' ולהפנות לכיווני אצבע מאשימה
ועד שלא הייתי קורא ספר - לפחות אחד - שלה,
הייתם יכולים לעשות עליי חרם ב'סימניה'.
אבל זה עדיין לא ישנה את עצם העובדה
שזה ה'<mark>ויסלבה שימבורסקה</mark>' הראשון שלי,
ומה לעשות.
אבל, כמו שהולך

"גרטה גרבו של שירת העולם" - זו לשון ההכרזה שבה זיכה אותנו היומון האיטלקי לה רפובליקה. כך פותח את אחרית הדבר סטניסלב בארנצ'ק ומוסיף ומלמד אותנו ש<mark>ויסלבה</mark> היא אולי המשוררת שכתבה הכי מעט שירים מכל משורר שאי פעם זכה בנובל, היא המעיטה בכתיבה מתוך איזשהו שיקול דעת - אבל כל שיר שלה מגלה עולם שאנו מצויים בו ולא תמיד שמים לב אליו, כל שיר שלה נוגע במהותי לתקופת חיינו וכל שיר חושף בפני הקורא את עומק המחשבה הבל

ומי מאיתנו לא שוגה באשליה הזאת מדי פעם: להיות סופר.
הרי כולנו כותבים. נכון, כתיבה מסוג אחר, לא כזאת שאי פעם תצא לאור. אבל האם אנחנו לא חולמים על זה לפחות? לראות את המילים שלנו בדפוס. לכתוב משהו שיישאר אחרינו. להחזיק בכרטיס ביקור דמיוני: אני? אני סופר. שלושה בינתיים, הרביעי עדיין בכתיבה.
הרי יש לנו איזשהו כישרון. אנחנו מקבלים מחמאות מדי פעם, ולא שאנחנו סופרים את הלייקים, חלילה, אבל הממוצע שלנו הו

סקירת ספרי עיון היא מעשה קשה. אני אוהבת לקרוא אותם, אבל מתקשה לכתוב עליהם סקירות. בעוד ספרי פרוזה מקבלים את סקירתם בו ביום או לכל היותר כעבור שבוע, ספרי עיון נשארים ממתינים לתורם. דוקינס, למשל, כבר שנתיים על המדף. אחרים מחכים תקופה קצרה יותר, אבל ידי קצרה, וכנראה ימתינו עוד. אני מתקשה לגייס את הרצינות הראויה ואת היקף המבט הנדרש כדי לכתוב סקירה קריאה ומקיפה על ספר עיון שקראתי. "קריאת רשות" של ויסלב

*****





רגע. חכו. המתינו שניה. הביטו סביב. אולי יתמזל מזלכם, ולרגע קט תבחינו במה שחבוי מאחורי הפסאדה הקדמית, מאחזת העיניים, של כל דבר. של עלים מרחפים ושל פגישת אוהבים בתחנת הרכבת. של חיפושית מתה על האדמה, זרועותיה מקופלות בקפידה. של צחוק של פעוט, כזה שכל כך קל רק לאמץ אל החזה ולא לחשוב על דבר.

צריך להתאמץ, נכון. לא להסתפק במועט שמאפשרות לנו העיניים בלבד. לראות גם עם הלב, ועם המוח והרג

לפני כשבועיים התחוללה כאן באתר 'סימניה' סערה גדולה: ערן בדינרי, חבר האתר וגם הסופר שכתב את הספר 'חתול רחוב' (שאותו טרם קראתי), פירסם ביקורת על ספרו, ובה בעצם התייחס לביקורת אחרת על אותו ספר שכתבה חברת אתר אחרת, yaelhar שמה (או בקיצור, יעל), שבניגוד לשאר הביקורות החיוביות על הספר, הביקורת שלה הייתה קצת יותר, איך לומר, ביקורתית. בביקורתו של בדינרי (או יותר נכון, בתגובתו), הוא התייחס לכמה נקודות שהעל