ביקורת ספרותית על הקץ לנשק (2005) מאת ארנסט המינגוויי

---

מה קרה כשהבן שלי ניסה להכיר ביני ובין המינגוויי ?

כהכנה לקראת נסעתי המתוכננת לסלובניה שלגדות הים האדריאטי, גלשתי ב- google earth פתאום נגלתה לעיני תמונת שרידי עולם הבלהות של מלחמת העולם הראשונה, בונקרים חצובים בתוך גבעות, וכנסייה חמורת סבר המשמשת קבר אחים לאלפי חיילים איטלקיים. המקום הייה חזית נוראית במלחמת העולם הראשונה, זירת קרבות שבה איטלקים לחמו, מול אוסטרים וגרמנים, בתוך עמק צר בין הרים אליו התנקז הרוע של שני הצדדים.

שני גיבורים היו בחזית הזאת, האחד ארווין רומל, קצין צעיר שהצטיין, בעתיד הוא יכונה שועל המדבר, אומרים שהחצים על המפות ששימשו תוכנית פעולה לפריצת הגרמנים סומנו על ידו, והפכו למציאות תבוסת האיטלקים. הגיבור השני, אחד שלא הותיר את רישומו כלוחם בין אלפי הלוחמים שנכתשו בקרבות, את רישומו הוא יותיר בהמשך כאחד מהסופרים הידועים ביותר. ארנסט המינגוויי, התנדב לחזית כנהג אמבולנס, בהמשך הוא נפצע, זיכרונותיו ורשמו מאותה לחימה, היוו את הרקע לכתיבת ספרו הראשון, הקץ לנשק.

כמו מקל שליחים העברנו אחד לשני את הספר, מבני שסיים ממש עכשיו. איך הייה שאלתי, נפלא, אין כמו המינגוויי לתיאורים כול כך יפים, וחוץ מזה יש בסיפור של המנוגויי סיפור אישי של פציעה במלחמה, ובנקודה הזאת הוא ממש נוגע בי היטב, אמר בני שצלקות פציעה מבצעית ממלאות את גופו, אני בטוח שאתה ממש תתאהב בהמינגוויי.

בשבילי המינגוויי, הוא הזקן והים לבגרות, שממש לא הותיר בי רושם מיוחד, אבל הייתה בי תמיד צפייה להיכרות חדשה עם המינגוויי, שהתבססה על תדמית טובה לגביו, כולל מוניטין הנובל, ומעל הכול המלצת בני. ולכן ניסיון הקריאה הזה הייה עבורי כמו דייט, שיש בו המון תיקווה וצפייה למשהו טוב. מיד עם תחילתו של המפגש, תחילת קריאת הספר, הכול קרס, גיבשתי רושם ראשוני לא חיובי, אותו לא הצלחתי לרכך בהמשך. אחר כך פשוט נטשתי את הספר בשני שליש הדרך, טיפה הרגשתי לא נעים, אבל זאת המציאות.

מה לא עבד, אני מנסה להגדיר: המינגוויי מספר את קורותיו כנהג אמבולנס, במקום שאליו התנקזה הזוועה. תיאורי חיליים פצועים, מרוסקים וגוססים, מרחפים על פני המציאות בסוג של ריחוק, מפי חובשים הלומים המוצאים מפלט באלכוהול. היצירה המתערפלת בין הלם לאדי אלכוהול, היא מצד אחד תיאור המשקף את אכזריות המלחמה, אך מצד שני היא תיאור משעמם, כפועל יוצא של דמויות שטוחות הנעדרות עומק ויכולת ניהול דיאלוגים מורכבים.

הרומן בין קתרין האחות, להנרי נהג האמבולנס נעדר עומק, שטחי וסתמי, לא פעם שאלתי את עצמי האם זה סיפור אהבה, או אולי ניסיון לא מוצלח לתאר אהבה ?

מה תגידו על משפט שכזה :..." ואתה אוהב אותי ? " " כן, " " אמרת לי שאתה אוהב אותי , נכון ? " " כן, " שיקרתי, " אני אוהב אותך "..." אתה לא תלך ממני ? " " לא. אני תמיד אחזור." (עמוד - 38)

זה הייה המשפט שהרג את הגדרת הספר כרומן עבורי ...

לסיכום, דווחתי לבני בעצב, המינגוויי ואני, נפרדנו כידידים, עם לא מעט אכזבה, כי מדובר בספר אנטי מלחמתי, מסר כשלעצמו מבטיח. ניסיתי להסביר את הסיבה, העלילה חלשה והקשר בין חלקיה רופף ונוטה לכיוון אוסף של סיפורים שלא מצדיק כול כך הרבה דפים. אבל הבטחתי לעצמי ולו לנסות ולהיפגש שוב ולקרוא משהו אחר, אולי הספר הזה ספציפית לא מתחבר, אולי העיתוי לא כול כך מתאים.

אחר כך אמרתי לעצמי, הספר הוא כמו מראה המשקפת לעצמנו את הטראומה האישית שלנו באופן שונה, בני מקבל את פציעתו בצורה טבעית, מתמודד טוב יותר, אני כנראה מקבל את הדברים בצורה שונה.

ואשר לסיבה הראשונה לקריאה, אין ספק, אבקר בבונקרים של קובריד, ובכנסייה שלה - קבר אחים לאלפי החיילים, בכדי לחוש את אימת המלחמה, אך לא אקרא קטע מתוך הספר מול הכנסייה בכפר.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על הקץ לנשק (2005)