ביקורת ספרותית על הקץ לנשק (2005) מאת ארנסט המינגוויי
ספר בסדר

---

יבש, יבש, יבש כמו מרטיני יבש או כל אחד מן המשקאות האלכוהוליים הרבים המככבים בספר. אלוהים, כמה אלכוהול בספר אחד, אפשר ממש להרגיש את הגיבור שותה את עצמו למוות במהלך העלילה. הסגנון התמציתי, הענייני והמשמים הזה של המינגווי פשוט עלה לי על העצבים. זהו סגנון שמתאים מאד לסיפורים קצרים ואכן כמה מהסיפורים הקצרים שלו שקראתי בקובץ "עשרה סיפורים" היו לא פחות ממעולים. הבנתי גם מי היה האבא ומקור ההשראה לסופרים שאני מאד אוהבת כמו ריימונד קארבר וואלאס טאוואר, ולהבדיל, גם אתגר קרת שלנו, בימיו הטובים. אך מה שמתאים לסיפור קצר, אינו תופס, לדעתי, לרומן. אם נשווה את הסיפור הקצר לרישום בעיפרון או בפחם הרי רישום כזה תמיד יהיה בקנה מידה קטן, לא ניתן לצייר את התקרה של הקפלה הסיסטינית בעיפרון וזו הייתה התחושה שקיבלתי מהספר הזה.

ההיצמדות הדווקנית לאירועים סתמיים, דיאלוגים חד גוניים בשפה פשוטה שחוזרת על עצמה, המון אלכוהול וסיגריות ללא כל דיאלוג פנימי ומוטיבציות פנימיות. סיפור האהבה בין הנרי לקתרין היה מגוחך, קשה לי להשתמש בתואר אחר להתייחס אליו אלא אם כן זו פארודיה שפספסתי. היו אמנם כמה תיאורי טבע מרשימים ונוגעים ותיאור הנסיגה של הצבא האיטלקי מן החזית היה שווה את כל הספר אבל עדיין אני מוצאת את סגנון הכתיבה הרזה והדל הזה לבלתי נסבל מבחינתי. סורי מיסטר המינגווי, זה לא אתה זו אני.

» ביקורות נוספות של שין שין
» ביקורות נוספות על הקץ לנשק (2005)